עסקת מתנה
תוכן העניינים
החוק הרלוונטי הוא: חוק המתנה התשכ"ח – 1968.
2.1 מהי מתנה?
סע' 1 לחוק המתנה (להלן החוק) מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה.
2.1.1 מהי הקנייה?
סע' 2 לחוק: מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה.
המונח הקניה הינו מונח ריאלי, שבו מועברת המתנה פיזית לקונה, ומתוך הסכמה הדדית לקבל ולתת מתנה.
ישנם ויכוחים רבים האם המתנה היא סוג של חוזה, או פעולה עצמאית.
ישנן שיטות משפט (צרפת) שבהן, מתנה לאלתר היא אקט ריאלי ללא חוזה.
ואולם בישראל מתנה היא לעולם סוג של חוזה.
(הנ"מ היא במקרים של פגמים בכריתה או פרשנות חוזה, האם ללכת לחוק החוזים חלק כללי, או לא).
סע' 3 לחוק: חזקה על מקבל המתנה שהסכים למתנה, זולת אם הודיע לנותן על דחייתה תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עליה.
דהיינו חזקת הסכמה, וכאשר המקבל שותק, חזקה שהסכים לקבל המתנה.
הצורך בסע' זה נובע מהאמור שמתנה היא חוזה לכל דבר, ולכן כבכול חוזה נדרשת הסכמת שני הצדדים לעסקה.
לעסקת מתנה שני היבטים:
ההיבט החוזי – ההסכמה.
ההיבט הקנייני – ההקניה.
לרוב אין פער בין ההסכמה להקניה, ואולם כאשר יש פער ביניהם יש לנותן (ולא למקבל) אפשרות לחזור בו.
הנכסים שחוק המתנה חל עליהם תחולתם רחבה, אך לא ממצה.
2.1.2 מהו נכס?
החוק מגדיר נכס – מיטלטלין, מקרקעין וזכויות, ואולם חוק המתנה איננו חל על שירותים.
לדוגמא:
עו"ד שהתחייב לתת חו"ד משפטית ללא תמורה, אין הוא יכול להסתמך על חוק המתנה, מאחר שמדובר בחוזה שירות ולא בנכס.
כאמור, ישנם מקרים שיש פער בין החוזה להקניה, ואז יכול הנותן לחזור בו מהמתנה.
לדוגמא:
לאדם יש זכות חוזית במקרקעין, יש בידיו שתי דרכים לתת את הזכות:
א. מתחייב לתת את הזכות החוזית שבידיו – במקרה זה די באמירה, ואין הוא יכול לחזור בו.
ב. מתחייב לתת את הזכות הקניינית כשתהיה בידיו – זוהי עסקה במקרקעין, סע' 7 לחוק המקרקעין קובע שעסקה במקרקעין איננה תקפה ללא רישום, ואז נותן המתנה יכול לחזור בו כי אין עדיין עסקה.
ולכן חשוב לנסח מתנות באופן מפותל בכדי שלנותן המתנה יישאר פתח לחזור בו.
סע' 6 לחוק: בעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון.
כלומר, יש דרך וצורה כיצד לתת מתנה, ואולם כאשר יש חוק הדורש צורה ספציפית, החוק האחר יגבר, ולכן חוק המתנה מוכפף לדרישת הרישום והכתב בחוק המקרקעין.
2.1.3 מהי תמורה?
ישנן שתי גישות לתמורה.
א. הגישה האנגלית סוברת שהתמורה היא אחת הדרישות לחוזה (מלבד העדה על גמירות דעת ומסוימות), התמורה מלמדת על רצון מגובש במובן טכני לחלוטין, ולכן ניתן לסווג עסקת מכר של רולס רויס אפי שהתמורה הייתה שילינג בודד.
ב. בישראל התפיסה היא מהותית, כך שאת התמורה מניע רעיון "השקילות", ולכן כאשר עסקת מכר מוגדרת כהקניית נכס תמורת מחיר, התמורה חייבת להיות מהותית ונדרש יחס מהותי בין המכר למחיר, ומשכך דירה במגדלי גינדי בתמורה לשקל חדש תסווג באופן מוחלט כעסקת מתנה.
2.2 אבחנה בין עסקת מכר לעסקת מתנה
ע"א 1153/95 כהן נ' מגדל הנביאים,
העובדות:
כהן עבד שנים ארוכות בחברת דרוקר וסיים את עבודתו בחברה ויצא לפנסיה.
לחברת דרוקר יש חברת בת באחזקה מלאה ושמה מגדל הנביאים, חברה זו בונה מגדל משרדים בחיפה, ונכרת חוזה בינה ובין כהן (לאחר סיום עבודתו בדרוקר) ובו החברה "מוכרת" ליהודה כהן "הקונה" את השטח בתמורה למחצית האחוז משווי השוק של אותו שטח (משיקולי מס).
עם המסירה כהן מגלה שהשטח שרכש "בדמים מרובים" איננו מרוצף ושאר מרעין בישין, ולכן הוא מגיש תביעה בשל הפרת חוזה ותביעה לפיצויים.
החברה טוענת בשני מישורים:
א. לא הפרנו.
ב. גם אם הייתה הפרה, מדובר בעסקת מתנה ולא בעסקת מכר, ומאחר שטרם נרשמו הזכויות בנכס עדיין אנו בשלב החוזי, ולכן חוזרים אנו מהמתנה שניתנה.
ביהמ"ש המחוזי מסווג את העסקה כעסקת מתנה, וזאת מחמת שאין שקילות בעסקה.
בערעור לעליון אומר השופט טירקל שמדובר בעסקת מכר והתמורה האמיתית שניתנה היא "תמורה שבעבר" שהרי כהן היה עובד בכיר בחברת דרוקר משך עשרות שנים, ולכן העבודה הרבה ומחצית האחוז מהווים תמורה שקולה.
השופטות שטרסברג כהן ודורנר נשארות בצ"ע האם מדובר בעסקת מכר או מתנה, וזאת מאחר שקשה להן להשתמש בתמורה שבעבר כתמורה שקולה.
ואולם לכו"ע הוסכם שבין אם מדובר בעסקת מכר ובין אם מדובר בעסקת מתנה לא הייתה הפרה.
הלקח המרכזי העולה מפס"ד זה הוא, שהגם שחוזים מיוחדים הם השיא של חופש החוזים, אך יש לשים לב לכך שאין לצדדים את החופש להחליט מה החוק שיחול על העסקה, וגם אם הצדדים החליטו שמדובר בעסקת מכר, ביהמ"ש יכול להגדיר שמדובר בעסקת מתנה.
2.3 מתנה בעתיד
סע' 5 (א): התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.
דרישת הכתב כאן היא דרישה מהותית, ולא די במסמך ראייתי לתוקף ההסכמה.
יש לשים לב שבהתחייבות לתת מתנה בעתיד חלה חובת הכתב גם על מיטלטלין.
2.3.1 חוק המתנה אל מול חוק הירושה
יש להבחין בין סע' 5 (א) הנ"ל בחוק המתנה, לבין סע' 8 (ב) לחוק הירושה האומר: מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה.
ולכן מתנה לאחר מיתה יכולה להיות "רק" באמצעות צוואה.
א"כ שתי אפשרויות למתנה בעתיד:
א. התחייבות להקנות נכס בעתיד – נדרש מסמך בכתב.
ב. התחייבות להקנות נכס לאחר פטירה – נדרשת צוואה עם דרישות צורניות ברורות ולא די במסמך בכתב.
ומה באשר לאדם שהתחייב בכתב להקנות מתנה ונפטר, מבלי שהעניין נכתב בצוואה?
ע"א 3727/99 אוניברסיטת בן-גוריון נ' עו"ד דן בן-בסט,
העובדות:
אישה מבוגרת תושבת ארה"ב שהתחייבה בכתב לתרום כסף לאוניברסיטה.
במסמך נכתב, "אעביר כל שנה סך של חמישים אלף דולר למלגות עד גובה מיליון דולר, ובמקרה שאמות הורתי למבצעי הצוואה להעביר את יתרת הסכום בתשלום אחד".
לאחר שנה נפטרה האישה והאוניברסיטה ביקשה מהיורשים את היתרה בסך 950,000$ בתשלום אחד.
היורשים מסרבים בטענה שבצוואת האישה לא נקבע כלום ביחס לתרומה.
השאלה המשפטית היא, האם חל סע' 5 (א) לחוק המתנה – ויש מסמך בכתב,
או האם חל סע' 8 (ב) לחוק הירושה – ואין צוואה.
וטוענת האוניברסיטה שהרי ברור שצוואה איננה יכולה להפקיע תקפותו של חוזה, ומאחר שהחוזה הוא רק מועדי תשלום וללא קשר לפטירה, לא סביר שהצוואה תפקיע אותו, ודי לנו במסמך הכתוב.
ואילו היורשים טוענים שהמסמך מגלה שתי התחייבויות שונות:
א. במידה והמורישה בחיים – סך חמישים אלף דולר על כל שנה.
ב. במידה והמורישה תלך לעולמה – סך 950,000, וזו למעשה מתנה לאחר מותה, והסעיף שיחול הוא סע' 8 (ב) לחוק הירושה הקובע, שמתנה לאחר מיתה תהיה בדרך של צוואה בלבד.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת היורשים.
ביהמ"ש העליון הפך את החלטת המחוזי וקבע שהמסמך מורכב משני חלקים – החלק העיקרי הוא תרומת מיליון דולר, והחלק הטפל הוא מועדי תשלום, ולכן הגם שנוסף מרכיב המתנה לאחר מיתה, נסיג את הטפל בפני העיקר ונגשים את רצונה העיקרי של המורישה לתת מיליון דולר לאוניברסיטה.
וסובר ד"ר אלעד פינקלשטיין שניתן היה לברור דרך נוספת ולהפריד בין ההתחייבות לתת מתנה שאינה קשורה למותה, לבין מועדי התשלום הקשורים במיתה, ולכל הפחות להוון את התשלומים ולהפחית מהם את מרכיב התשלום המידי.
2.4 היכולת של המתחייב לחזור מהתחייבות
סע' 5 (ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.
הכלל הוא: כל מי "שמתחייב" לתת מתנה יכול לחזור בו מהתחייבותו.
2.4.1 החריגים:
לכלל האמור יש שני חריגים:
א. המתחייב ויתר בכתב על יכולת החזרה שלו.
ב. המקבל שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות.
2.4.1.1 חריג א – המתחייב ויתר בכתב על יכולת החזרה שלו.
הוויתור יכול שיהיה בגוף המסמך, או במסמך נפרד.
הפסיקה קובעת שחתימה על ייפוי כח בלתי חוזר בעסקאות מקרקעין, היא למעשה ויתור בכתב על יכולת החזרה.
ע"א 6369/98 גרינברג נ' גרינברג,
העובדות:
שני זוגות, גיסים, שרכשו דירה במשותף, ומשיקולי מס רשמו את הדירה על שם אידית רוטשילד שהיא אימה של המערערת.
הדירה הועברה ללא תמורה מהאם לבתה, ובכפוף למסמך שני הקובע שהזכויות בדירה יחולקו לארבעה חלקים שווים והמערערת מתחייבת להעביר את הבעלות בהן בכל עת ולפי דרישה של שנים מהצדדים לפחות.
הבעל של המערערת היא הבעלים הרשום, נלב"ע, והתגלע סכסוך משפחתי, ולכן הודיעה הבעלים הרשום שהיא חוזרת בה מהתחייבותה לתת מתנה.
ביהמ"ש בפתרון אלגנטי קבע שהניסוח "בכל עת לפי דרישה" הוא ויתור משתמע של יכולת החזרה, ולכן אין היא יכולה לחזור בה מהתחייבויותיה.
2.4.1.2 חריג ב – המקבל שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות.
כאשר המקבל שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, וכמובן יש קשר סיבתי המאשש זאת, והשינוי במצב חייב שיהיה מהותי.
לדוגמא:
אדם מבטיח לחברו את הזכות במקרקעין והחבר מתחיל לבנות בקרקע, הרי שהשתנה המצב ואין הנותן יכול לחזור בו.
ע"א 1483/93 נגר נ' נגר,
העובדות:
אב שנתן לבנו שנישא, מגרש במתנה, בני הזוג רשמו הערת אזהרה והאב התחייב בכתב להעביר להם את המגרש.
בני הזוג החלו לבנות על הקרקע והחליטו להתגרש.
האב חזר בו מהתחייבותו.
ומבקש האב לשלם לבני הזוג את ההוצאות שלהם בקרקע.
ביהמ"ש דוחה את טענת האב וקובע, שמאחר שבדיני החוזים האינטרס הראשון הוא אינטרס הקיום, ומשעה ששינו בני הזוג את מצבם ביחס לקרקע, הרי שיש חוזה שריר בין הצדדים, והאב לא יכול לטעון ולהחזיר לבני הזוג את הוצאותיהם, שהרי אינטרס ההסתמכות על המתנה עומד בעינו.
ע"א 3727/99 אוניברסיטת בן-גוריון נ' עו"ד דן בן-בסט,
קובע ביהמ"ש שסע' 5 (ב) מאפשר רק למתחייב עצמו לחזור בו מהתחייבויותיו ולא ליורשיו, שאינם יכולים לחזור בהם מהתחייבות המוריש.
2.4.2 מקרים שבהם המתחייב יכול לחזור בו
סע' 5 (ג) לחוק: מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם הייתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן.
דהיינו גם כאשר היה ויתור בכתב על זכות החזרה, או גם כאשר המקבל שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות ישנם שני מקרים שבהם עדיין המתחייב יכול לחזור בו:
א. הרעה ניכרת במצבו הכלכלי של המתחייב.
ב. התנהגות מחפירה של המקבל כלפי הנותן או בן משפחתו.
הפסיקה קובעת שאת סע' ההתנהגות המחפירה יכולים להפעיל גם היורשים, ולכן אדם שהתחייב לתרום למוסד מסוים ונפטר והמוסד מבזה את זכר התורם, היורשים יכולים לחזור בהם.
2.4.2.1 מהי התנהגות מחפירה?
ע"א 350/96 וייסר נ' שביט,
העובדות:
בנין בגבעתיים שגרים בו זוג מבוגרים, ולאחר זמן מצטרפים לבניין בני זוג צעירים, שמשיחים למבוגרים בדבר מצבם הכלכלי הדחוק, ומקבלים מהם התחייבות בלתי חוזרת להרחיב את דירתם על חשבון הזכויות של בני הזוג המבוגרים במגרש, והמתנה לא נרשמה.
בין הפרקים נפתח בית דפוס בסמוך לבניין המגורים ואחד מבני הזוג המבוגרים החל לעבוד שם.
בני הזוג הצעירים מארגנים הפגנה נגד בית הדפוס, ובעקבות כך נתגלע סכסוך בין הצעירים למבוגרים.
וכשהגיעה השעה להרחיב את הבית, הצעירים פונים למבוגרים בבקשה לרשום את הקרקע על שמם והמבוגרים חוזרים בהם מהמתנה.
הוגשה תביעה לאכיפת החוזה.
לאחר פתיחת ההליך, במפגש בחדר המדרגות אומרת האישה הצעירה למבוגרים בזה הלשון: "חבל שהיטלר לא שרף אתכם".
שתי שאלות משפטיות עולות לדיון:
א. גם אם נניח שאין התנהגות מחפירה עד הגשת התביעה. האם מאחר שנפתח הליך בבית משפט וזאת בעקבות ההפרה של בני הזוג המבוגרים, ההתנהגות המחפירה שלאחר התביעה לא תבטל את המתנה.
על כך משיבה השופטת דורנר שהתנהגות מחפירה יכולה שתהיה גם לאחר שמוגשת התביעה (שאר השופטים מסתייגים ומשכך אין הלכה ברורה).
ב. האם יש התנהגות מחפירה המתירה חזרה ממתנה.
בביהמ"ש שתי גישות בדבר:
- גישה מרחיבה – השופט טירקל סובר (בדעת רוב) שהמדיניות צריכה להרחיב את משמעות המונח גישה מחפירה ולכלול בתוכו גם מקרי גבול. וזאת מג' סיבות:
א. כעניין של מדיניות יש להגן על הנותן ולתת בידיו כמה שיותר אפשרויות לחזור בו ממתנתו.
ב. מאחר שמדובר בלקונה הולכים למשפט העברי שקובע גישה מרחיבה להתנהגות מחפירה.
ג. ישנו כלל פרשנות הקובע, שכלל מתפרש באופן רחב וחריג מתפרש באופן צר. הכלל הוא שמתחייב יכול לחזור בו ממתנתו, החריג מצוי בסע' 5 (ב), והחריג לחריג שלמעשה חוזר לכלל מצוי בסע' 5 (ג), ולכן הוא יתפרש בהרחבה.
- גישה מצמצמת – השופט לווין (בדעת מיעוט) סובר כי רק התנהגות קיצונית היא בגדר התנהגות מחפירה, אף הוא מג' סיבות:
א. כפי שעולה מלשון הסע' "התנהגות מחפירה" קרי קיצונית.
ב. כאשר יש לקונה אין אנו הולכים למשפט העברי אלא למשפט הקונטיננטלי שעליו מושתתים יסודות חוק המתנה, ושם הגישה היא מצמצמת.
ג. לא סביר ולא ראוי שמקבל המתנה יהיה לעולם כבן ערובה בידי הנותן.
הגם שדעת רוב קבעה פרשנות מרחיבה ביחס להתנהגות מחפירה, אך ודאי שלא כל התנהגות חריגה תחשב למחפירה.
לדוגמא:
ע"א כהן נ' כהן
העובדות:
אם שהתחייבה לתת לבנה בית מגורים וחזרה בה מהתחייבויותיה וזאת מאחר שהבן הכניס לביתה כלב בניגוד לרצונה.
ביהמ"ש קבע שלא מדובר בהתנהגות מחפירה, שהרי הוא לא שיסה בה את הכלב, כן הוא לא הכניס אותו לבית כדי להקניט אותה.
2.5 תנאים וחיובים
סע' 4 לחוק המתנה: מתנה יכול שתהיה על תנאי ויכול שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר-המתנה או להימנע מעשותו; נותן המתנה רשאי לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב, ורשאי לדרוש זאת מי שהחיוב הוא לזכותו.
ישנן שתי אפשרויות נוספות לתת מתנה:
א. מתנה על תנאי.
ב. מתנה בחיוב.
2.5.1 מתנה על תנאי
היא מתנה שקיומה מותנה באירוע חיצוני, כעין אישור רשויות התכנון והבניה כתנאי למתנה.
שני סוגי תנאים יש:
א. תנאי מתלה – הוא תנאי הקושר את החוזה להתקיימות דבר מה, כגון החוזה (המתנה) יתקיים בתנאי שהעירייה תיתן אישור לבנות על הקרקע.
ב. תנאי מפסיק – בהתקיים התנאי פג החוזה, כגון עסקה בין שני אנשים לגבי רכישת בית כאשר התנאי הוא שאם המוכר לא ימצא בית החוזה יפוג.
2.5.2 מתנה בחיוב
מחד הנותן מתחייב לתת המתנה, ומנגד המקבל מתחייב לעשות דבר מה לנותן (לא להעשיר אותו כי אז לא מדובר במתנה) כגון: אדם תורם כסף לעמותת צדקה בתמורה להנצחה.
ישנו הבדל ברור בין מתנה על תנאי למתנה בחיוב:
במתנה על תנאי מדובר בחוזה אחד, ויכול הנותן לחזור בו מהתחייבותו.
ואילו במתנה בחיוב מדובר בשתי עסקאות נפרדות, וגם אם החיוב לא התקיים לא ניתן יהיה לבטל את המתנה.
ומתברר מהפסיקה שההבדל בין מתנה ע"ת למתנה בחיוב איננו ברור, ולכן מקובל לקבוע, שכאשר יש ספק נקבע שמדובר במתנה בחיוב שהרי ע"פ כלל הפרשנות "פירוש מקיים עדיף", קרי ע"י בחירה במתנה בחיוב המתנה קיימת, ודו"ק.
ע"א 495/80 איזדור ברקוביץ ואח' נ' בטי קלימר,
העובדות:
בני זוג שרצו לקנות דירה ולא היה די ממון בכיסם, ואימה של האישה הציעה למכור את דירתה ולתת את הכסף לבני הזוג ושלשתם יעברו לגור יחדיו וכך היה.
לאחר תקופה חלתה בת הזוג (הבת) ונפטרה, והבעל שאינו מרוצה מההסדר הקיים, מתחיל להצר את צעדי האם בדירה.
פנתה האם לעו"ד ובקשה לקבל את מתנתה (היה ויכוח האם מדובר במתנה או בחוזה, אך כיום ברור שכל מתנה היא חוזה).
הבעייתיות שעמדה בפני ביהמ"ש היא שאם יקבע שמדובר במתנה בחיוב, הרי היא לא יכולה לבטל את מתנתה ומאחר שהיא לא תבעה פיצויים היא תצא בעור שיניה.
בפני השופט ברק עמדו ג' אפשרויות:
א. האם מדובר בחוזה מכר שהרי היא נתנה את כספה תמורת מגורים.
על כך משיב השופט ברק שלא מדובר במכר שהרי האם רצתה להעשיר את בני הזוג ולא חפשה הנאה כל שהיא (השופט ברק ויתר על הקביעה שמדובר מכר גם מחמת שהאישה לא הגישה תביעת הפרת חוזה).
ב. האם מדובר במתנה בחיוב.
השופט ברק שלל זאת שהרי היא לא יכולה לחזור בה מהמתנה, ומאחר שלא תבעה פיצויים היא תפסיד תביעתה.
ג. קובע השופט ברק שמדובר במתנה על תנאי מפסיק, וברגע שהתנאי להתגורר בבית פסק, הרי שחובה על הבעל להחזיר את הכסף.
וסובר ד"ר אלעד פינקלשטיין שמדובר בטעות, שהרי הכלל הבסיסי בתנאי מפסיק הוא שמדובר באירוע חיצוני לחוזה וכאן התנאי הוא גוף החוזה.
אכן ניתן היה לקבוע שמתנה בחיוב זו עסקה אחת בחוזה אחד, ואז ניתן היה לחזור מהמתנה.
בהצעת חוק דיני ממונות (הקודיפיקציה) אין החלטה באשר למתנה לחיוב האם מדובר בשתי עסקאות והנושא אינו ברור.
ואולם השינוי המהותי שקיים ביחס למתנה בחיוב הוא "רמת האחריות החוזית", שהרי כיום כאשר אדם מתחייב לתת מתנה בתמורה לחיוב, החיוב הוא חיוב תוצאה וגם אם הייתה השתדלות ולא הושגה תוצאה, מדובר בהפרת חוזה.
ואולם הקודיפיקציה (כשתבוא לעולמנו) קובעת שהחיוב מעתה ואילך יהיה חיוב השתדלות, והמשמעות היא שרמת האחריות החוזית במתנה בחיוב תהיה "רשלנות", קרי רק אם המתחייב רשלן ואינו משתדל הרי נחשב למפר, אך אם הוא עושה מאמצים ולא השיג תוצאה הוא איננו מפר.
וא"כ: נכון להיום – מתנה כעין מכר – חיוב תוצאה.
בקודיפיקציה – מתנה כעין נזיקין – חיוב השתדלות.
המחבר עו"ד ראובן ביטון
