עבירות צווארון לבן
תוכן העניינים
1 מבוא
1.1 ההבדל בין משפט אזרחי למשפט פלילי.
המשפט מקיף את חיינו והוא כמערכת של כלים המקיפה כל תחום.
המשפט האזרחי רחב היקף ומצוי בכל מקום.
המשפט הפלילי המצומצם ונקודתי.
בעבר, עורכי הדין ישבו בשער העיר ולפניהם הגיעו כל ריב וכל נגע. הם, הפוליטרוק (הפלספן, והרטוריקן) עסקו בעניינים של בין אדם לחברו, כאשר המשפט האזרחי הקלאסי עסק ביחסים שבין ניזוק למזיק. ומשעה שגרם המזיק נזק חויב הוא לשלם.
לא כך במשפט הפלילי, שבו המחשבה הפלילית נדרשת ומחויבת בכדי ליצור אשם, כלומר המשפט הפלילי מחפש את "הרוע" לאתר אותו ולהוציא אותו מהרחוב השפוי, ואף לאחר שריצה את עונשו להטיל בו קלון הפוסל את העבריין מלשמש בכהונה ציבורית.
המשפט הפלילי מעניש וזאת בכדי להרתיע את הרעים.
1.2 יסודות בדיני עונשין
לאור האמור, מאחר שהמשפט הפלילי מחפש את הרעים מהי ההצדקה למרדף אחרי עברייני הצווארון הלבן, כאשר רואים אנו כי ביהמ"ש העליון אף מחמיר עם עבריינים אלו והרי לא מדובר באנסים ורוצחים, שהרוע ניכר בזוויות עיניהם, אלא באנשים שלרוב מעדו לראשונה בחייהם.
1.2.1 הפתרון: עקרון האשם.
משמעותו של עקרון האשם הוא שבפני העבריין עומדת הבחירה בין טוב לרע, ובין עשיית העבירה מחדלונה. ותובע שלא הוכיח יסודות בחירה אצל הנאשם, הרי שהוא לא יורשע.
לדוגמא:
יהודי מתנחל, הנוסע בפאתי עיה"ק שכם ונערים ערבים סוקלים את רכבו באבנים, נטל הבחור את תמ"ק העוזי שברשותו ונחפז אחרי הנערים שנכנסו למאפיה והוא בעקבותיהם, ובתוך המאפיה הוא מזהה את הילדה שסקלה את רכבו באבנים, יורה בה שני כדורים במצחה והולך הוא בבטחה לביתו.
עת הגיע לביתו הוא מחליף את קנה העוזי בקנה חברו שהחליף אף הוא עם חבר אחר (לצורך טשטוש ראיות בליסטיות).
לאחר חקירה מאומצת הבחור נעצר והועמד לדין באשמת רצח.
עורך דינו רם כספי מקשיב ללא אומר לכל העדויות שהובאו בפרשת התביעה.
הנאשם שהעיד בפרשת ההגנה (ששתק בחקירה ובהקראה) טען בתוקף כי חולה הוא באפילפסיה פסיכו מוטורית שמשמעותה חוסר שליטה וניתוק מהנעשה, תוך שהוא מוכיח כי בשעת הפעולה הוא היה תחת השפעת המחלה.
לבסוף הוא הורשע ונידון לשמונה עשר שנות מאסר.
דוגמא נוספת.
נהגת שעלתה על המדרכה והרגה חיילת הולכת רגל, ואף היא התברר לגביה כי סובלת היא באפילפסיה פסיכו מוטורית וחוותה בשעת התאונה "אבסנס" תוך שהיא מאבדת ממוחה את שניות התאונה.
האישה הורשעה בהסדר טיעון מקל.
א"כ, כאשר אדם אינו שולט במעשיו עקרון האשם לא מתקיים.
במשפט הפלילי לא מענישים על מחשבה, ורק לאלו המצרפים מחשבה רעה למעשה רע, מבחינת המשפט הפלילי אלו אנשים מסוכנים שיש להרחיקם מהרחוב.
1.3 המשפט הפלילי
ישנם שתי שיטות משפט ידועות:
א. הקזואיסטית – הטבעית
המשפט האנגלי (Common law) ואף המשפט העברי מבוססים על שיטה זו, שבה אין מחוקק מרכזי והמשפט נבנה ממקרה למקרה ומסיפור לסיפור.
ומשעה שנקבע כי המעשה אסור, הרי הוא נאסר, והפסיקה הופכת לחוק.
כיום אף השיטה האנגלית איננה מתבססת על פסיקה והפרלמנט הבריטי יותר ויותר מעורב ומחוקק חוקים.
ב. המשפט הנורמטיבי
ובו יש מחוקק מרכזי והוא הקובע את האסור והמותר ועל פי יישק החוק.
הנורמה האסורה מתפרסמת לאור עקרון החוקיות הקובע כי אין עונשין אא"כ מזהירין, ומעתה יידע הציבור ויישמר מלעבור על החוק.
1.3.1 דיני עבירות
העבירות נחלקות לשני סוגים:
א. עבירות התנהגות.
ב. עבירות תוצאה.
1.3.1.1 עבירות התנהגות.
סע' 192 לחוק העונשין: המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו – מאסר שלוש שנים.
כלומר, יש להוכיח כי אצל המאיים יש כוונה מיוחדת להפחיד את הנאשם והיה הוא מודע לכך.
כלומר, מודעות להתנהגות וללא תוצאה מחייבת.
1.3.1.2 עבירת תוצאה.
סע' 298 לחוק העונשין: הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו – מאסר עשרים שנים.
סע' 20 לחוק העונשין מגדיר את הנצרך בעבירות התנהגות ותוצאה.
בעבירות התנהגות – מודעות להתנהגות ולנסיבות.
בעבירות תוצאה – בנוסף לאמור, נדרשת כוונה / פזיזות ביחס לאפשרות גרימת התוצאה.
1.3.2 סולמות המחשבה הפלילית
שני סולמות במחשבה הפלילית:
א. סולם הכוונה.
ב. סולם הרשלנות.
1.3.2.1 סולם הכוונה.
בראשו – כוונה תחילה (עבירת רצח).
מתחתיו – אדישות (יסוד נפשי פזיזות).
ומתחתיו, ובטווח אפשרויות גבוה – קלות דעת.
ככל שבמדרג העניין קרוב לכוונה תחילה כך יותר ויותר העונש יהיה גבוה וקרוב לנקבע בחוק.
לדוגמא:
בחור ישיבה שבשעות הבוקר עובדים מתחת לחלונו פועלי זבל ומפריעים לו בשנתו, ובעימות שמתפתח ביניהם הוא דוחף את אחד מפועלי הזבל שנופל על גזע המוח ונהרג – המדובר בהריגה בסף הנמוך ולכן הוא מקבל ששה חודשי מאסר.
דוגמא נוספת:
עימות שמתפתח בין נהג מונית לנהג אוטובוס שחסם את דרכו, גורם לחבלה בנהג האוטובוס שבתוך כך מקבל דום לב ומת.
התביעה מציגה קש"ס בין החבלה לדום הלב, ומוכיחה אדישות לגרימת התוצאה, והעניין נגמר בשש שנות מאסר.
1.3.2.2 סולם הרשלנות.
סע' 21 לחוק העונשין: רשלנות – אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט….
כלומר, אין אשם, והאדם לא צפה ולא היה מודע לאפשרות גרימת התוצאה.
ואומר השופט עדי אזר כי בעבירות הרשלנות, רק מקרה הוא שהשופט יושב על כס השיפוט והנאשם על ספסל הנאשמים ובקלות הענין יכול להתהפך.
ומציע עו"ד עופר ברטל להוציא את הרשלנות כליל מההליך הפלילי, ולהכניסה לתחום הנזיקי.
1.4 מודעות לעבירת עבירה – הגנה תרבותית
לאור האמור, אם ההליך הפלילי מטרתו לכלוא את הרעים המצרפים מחשבה פלילית למעשה האם לגביהם נדרשת הוכחה שהנאשם יודע שמדובר בעבירה פלילית.
לדוגמא:
במדינות הערביות ישנו חוק הקובע שאם אדם מצא את אשתו במהלך מעשה בגידה יכול הוא להרוג את שניהם.
ואף אם נודע לו העניין לאחר מעשה הבגידה והורג אותה העונש על כך הוא שלשה חודשי מאסר.
בניגוד למקובל, חכמי הדת המוסלמים מתנגדים לחוק זה אך הדבר לא עוזר במאום.
ברצח על כבוד המשפחה הרוצח מרגיש חובה שמימית לרצוח את אחותו המופקרת ובהרבה מקרים יכול הוא לאהוב את אחותו ועל אף זאת לרצוח אותה ובוודאי שלא מדובר ברוע.
דוגמא נוספת:
בת 17 מעדת הנטורי קרתא באנגליה שסרה לבית הכיסא וילדה ילד, ומהלחץ היא הרגה אותו, עטפה אותו והניחה אותו בפח האשפה השכונתי, ואשה אחרת מגלה את שרידי התינוק ומזעיקה את המשטרה.
התביעה מעמידה לדין באשמת הריגה ולבסוף נגזר עליה שלש שנות מאסר.
במקרה הנואפת דלעיל, אין ספק שהיא נוטלת סיכון רב במעשה הבגידה, האם הענין מפחית מחומרת העבירה.
ומנגד, במדינות הללו אנסים טענו כי האונס הוא מחמת היות האישה חשופה וכך הגבול נפרץ.
מדוע שאדם הנולד לתרבות זו לא יהיה זכאי להגנת הכורח?
1.4.1 הגנה לחולי נפש
האם במקרים בהם נעשה מעשה הפתרון לכך הוא להוציא את עושה המעשה מהרחוב אף שהוא זכאי להגנות מסוימות?
לדוגמא:
לאחר מלה"ע הראשונה אנגלי חזר לביתו ושלל רסיסים בגולגולתו, ולאחר כשבע שנים ביום בהיר הוא נוטל גרזן ומכה באשתו עד שעשאה לגל של עצמות ובשר.
פונה המכה בעצמו לשוטר השכונתי ומספר לו על מעשיו תוך שהוא מציין כי הוא אוהב את אשתו ולא ברור לו מה עבר עליו.
האיש מועמד לדין וביהמ"ש מגיע למסקנה כי בגלל הרסיסים הקבועים בגולגולתו האיש נתקף בשגעת רגעית וחזר מיד לאיתנו.
והשאלה שעלתה בפני בית הלורדים היא האם אדם זה המוגדר כאקדח טעון רשאי לצאת לחופשי בעקבות הגנה זו?
דוגמא נוספת:
שני חברים טובים העובדים במטבח של מסעדה, וביום אחד נוטל האחד מצ'טה וקוצץ את חברו דק דק, ומיד כמובן הוא מתחרט על כך, תוך שהוא מספר כי בת קול שיצאה מתוך חברו חייבה אותו להורגו.
הפסיכיאטר קבע שהוא איננו שפוי ושחרר אותו.
דוגמא נוספת:
לא מכבר פורסם כי אישה הטביעה את שני ילדיה, ולאחר שהוכרזה כלא שפויה נשלחה לבי"ח לחולי נפש, ובעקבות וועדה דו שנתית שוחררה לביתה.
דוגמא נוספת:
אב המטייל עם בנו בגן האם בחיפה ומוציא סכין יפנית ושוחט אותו, תוך שהוא טוען ובתוקף כי מתוך הילד בקע קול שמימי שחייבו להרוג את הילד.
השופט לינדנשטראוס מקבל מספר חו"ד של פסיכיאטרים הטוענים שאדם זה הוא בלתי שפוי בעליל, אך הוא מסרב להפסיק הליכים, ורק לאחר חו"ד נוספת הוא הפסיק את ההליכים ושגרו לבי"ח לחולי נפש.
השופטת עדנה ארבל אומרת כי לא יעלה על הדעת שאדם שרצח בצו שמימי כלשהוא ישוחרר, תוך שהיא מציעה כי את תקופת המאסר שלו רשאי הוא לרצות במסגרת בי"ח פסיכיאטרי.
גישה זו איננה מקובלת במדינות המפותחות ואף בישראל היא לא מתקבלת.
א"כ לסיכום:
הרוע הוא לא בהכרח מה שנחפש בהליך הפלילי אלא רק את דברי המחוקק הקובע נורמות אסורות.
ולכן אין זה משנה האם התרבות של העובר מקבלת זאת, השאלה היחידה היא האם התקיימו יסודות העבירה או לא.
1.5 הפעלת החוק הפלילי
ככלל, התביעה איננה חייבת להפעיל את החוק הפלילי, אלא היא רשאית להפעילו תוך ששקול הדעת המצוי בידי התביעה מהווה שסתום לברירת המקרים הקשים.
לדוגמא:
אישה, ניצולת שואה שרואה את נכדה הסובל מבעיה נפשית מתייסר, ומסכמת אתו כי היא תהרוג אותו ותתאבד. ואכן היא פירקה את תנור הגז והמתינה עד שהנכד ימות, וברגע שהוא מת היא נכנסה לחדר האמבטיה וחתכה לעצמה את הורידים.
בנה, שהוא אביו של הנרצח מצא את בנו ללא רוח חיים אך הצליח להציל את אמו.
האם סיפרה לחוקרים כי היא עשתה זאת בכוונה בכדי לשים קץ לצרותיו.
התביעה יכולה הייתה להעמידה לדין ברצח, ואולם בנסיבות המקרה התביעה החליטה להעמידה לדין באשמת הריגה. ובסופו של יום הסבתא התאבדה.
1.6 עבירות צווארון שחור מול צווארון לבן
יש להבין מהי אבחנה זו, והאם ישנו סע' בחוק המבחין ביניהם.
ואולם מה שבררו כי כל האמור לעיל חל בין על עבירות צווארון שחור ובין על צווארון לבן.
ובכל זאת נראה כי הציבור מבדיל בין סוגי העבירות.
1.6.1 עבירות "הצווארון השחור"-עבירות טבעיות?
האם עבירות צווארון שחור מושפעות ממעמד הנאשם, או מחמת היות העבירות בזויות, האם הציבור בז יותר לעבירות צווארון שחור מעבירות צווארון לבן.
מקובל לחשוב כי העבירות הטבעיות הקבועות בעשרת הדברות מסווגות כצווארון שחור.
מקובל לקבוע כי עבירות צווארון שחור אלו העבירות של מותר האדם מן הבהמה (כעין שוד, תקיפה, הכאה, רצח, אונס) וברגע שהאדם איננו מותר מן הבהמה והוא בזוי בעיני האחר הוא עבריין של צווארון שחור.
המיוחד בעבירות הצווארון השחור שמבחינה משפטית הוא שבד"כ אין מחלוקת משפטית בין הצדדים, כאשר המחלוקת היא בעיקרה עובדתית, כך למשל עבירת האונס יכולה להיות מורכבת ביותר מבחינה עובדתית האם המגע היה בהסכמה או לא.
כך גם סוחר שהביא מקולומביה חמשיה ק"ג קוקאין אין מחלוקת משפטית אם מדובר בעבירה, המחלוקת יכולה להיות האם מדובר באדם זה או אחר.
יחד עם זאת יש ועבירות צווארון שחור בעייתיות מבחינה משפטית:
לדוגמא:
עבירת מעשה מגונה הקבועה בסע' 348 (ג) לחוק העונשין האומר: העושה מעשה מגונה באדם בלא הסכמתו, אך שלא בנסיבות כאמור בסעיפים קטנים (א), (ב) או (ג1), דינו – מאסר שלוש שנים.
כלומר נדרשת כוונה מינית.
וישנם מקרים רבים שבהם רופא גניקולוג הנאשם בעבירות מעשה מגונה כאשר המחלוקת היא משפטית האם הייתה כוונה מינית אם לאו.
1.6.2 עבירות "הצווארון הלבן"-עבירות פליליות שאין בהן פליליות על פניהן?
ככלל, אילו עבירות שבעיני הציבור הן פחות מפחידות.
כך למשל הציבור אינו מפחד להיפגש עם עבריין צווארון לבן בסמטה חשוכה, מראה עברייני הצווארון הלבן פחות מאיים ומטריד מעברייני הצווארון השחור.
1.6.2.1 הסיכון לחברה.
מהו הסיכון והנזק החברתי שיש בעבריין צווארון לבן, ומדוע כאשר פקיד בוועדת תכנון ובניה מקבל שוחד תמורת אחוזי בניה מוגדלים יש בכך נזק חברתי?
התשובה לכך היא שבעבירות אלו כלל הציבור נפגע אף יותר מעברייני הצווארון השחור.
וכאשר יזם מקבל אחוזי בניה בתמורה לשוחד, הרי שהוא פוגע בשאר הציבור שנגרע מנתח אחוזי הבניה שלהם.
כן גם כאשר משפחה חקלאית מעבדת קרקע שנים רבות ובא יזם וקונה את הקרקע בפרוטות ומשלם למי שמשלם והקרקע מופשרת, המדובר בפגיעה בציבור.
כן גם כאשר המדינה מתקצבת מפעלים במיליארד ₪ ופקיד נתן למקורבו מאה מיליון מתוכם הציבור ככללו נפגע.
למרות שקשה למדוד ולהשוות את הנזק בין עברייני הצווארון השחור לצווארון הלבן, אין ספק שהנזק של עברייני הצווארון הלבן גבוה לאין שיעור מכל נזק אחר.
1.6.2.2 הכוונה הפלילית במלוא עוצמתה, בעבירות "הצווארון הלבן" .
הייחוד בעבירות הללו שבהן אין מחלוקת עובדתית אלא מחלוקת משפטית ובעיקר על דרישות הכוונה, כלומר דנים במנס ריאה (Mens Rea) ולא באקטוס ראוס (Actus Reus).
לדוגמא:
עבירת השוחד
סע' 290 (א) לחוק העונשין: עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו – מאסר עשר שנים או קנס שהוא אחד מאלה, הגבוה מבניהם:
כאשר יזם היוצא ובא בוועדה לתכנון ובניה ומכיר את כולם ומוצא כי אחד מהפקידים מצבו הכלכלי הורע ופנה אליו ועוזר לו.
המחלוקת תהיה האם הייתה כוונה לשחד.
דוגמא נוספת:
עבירת תרמית בני"ע (הרצת מניות)
סע' 54 לחוק ני"ע אומר: (א) מי שעשה אחד מאלה, דינו …
(2) השפיע בדרכי תרמית על תנודות השער של ניירות ערך. לעניין פסקה זו, חזקה כי מי שפעל לפי הוראות סעיף 56(א) לעניין ייצוב מחיר ניירות ערך לא השפיע בדרכי תרמית כאמור.
וביחס לעבירה זו קבע ביהמ"ש העליון כי כאשר אדם רוכש מניות תוך שהמטרה המרכזית שלו היא שינוי שער המניה מדובר בתרמית.
וכאשר אדם רוכש מניות כי באמת הוא מאמין בערך הכלכלי שלהם, ומדובר ברכישה חריגה הרשות לני"ע תעמיד אותו לדין באשמת תרמית וטענת ההגנה שלו תהיה משפטית שלא הייתה לו שום כוונה לתרמית, וכל רכישה יש בה מאפיינים של השפעה על שער המניה.
אלו עבירות קלאסיות של צווארון לבן, בהן הנאשם מתכחש לעצם הכוונה בלבד.
2 עבירת מרמה והפרת אמונים, מלכת עבירות "הצווארון הלבן".
עקרון החוקיות משמעו כי החוק צריך שיהיה פשוט וברור והמחוקק בד"כ אכן מפרט ומבאר את העבירות.
ואולם ישנם מקרים בהם המחוקק סותם, כעין עבירת הפרת אמונים.
סע' 284 לחוק העונשין: עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים.
זהו סע' הידוע כסעיף המרמה והפרת אמונים, ורוב תיקי הצווארון הלבן מתכבדים בסע' זה.
אלא שזהו סע' לא ברור.
2.1 ביאור הסעיף:
עובד הציבור – סע' 34 כד (סע' ההגדרות) מגדיר באופן רחב וברור מהו עובד הציבור.
הגם שהגדרת הסע' רחבה, ואולם יש פסיקה ענפה מהו עובד ציבור והעניין לא פשוט.
העושה במילוי תפקידו – היינו לא בחייו הפרטיים אלא מעשי העבירה היו במסגרת מילוי תפקידו.
מרמה או הפרת אמונים – חלופי.
מרמה – הגדרת המרמה מצויה בסע' 415 לחוק העונשין הקובע שמרמה היא הצגת מצג עובדתי לא נכון.
הפרת אמונים – לא ברור.
הפוגע בציבור – האם מדובר בעברה תוצאתית או התנהגותית – לא ברור.
דנ"פ 1397/03 – מדינת ישראל נ' שמעון שבס,
העובדות:
בתקופת שלטונו של רבין, ראש לשכתו החזק היה שמעון שבס, ורבין הטיל עליו משימה לחלץ את פקק הבירוקרטיה ואכן זה מה שהוא עשה.
ומדובר בשני מקרים שהתקבצו לפס"ד אחד.
האחים שונדלפריי הם יזמים שהעסיקו את שבס בטרם החל לכהן כראש הלשכה ואף אחרי שסיים עבודתו, והם בנו את פרויקט שערי העיר בי-ם והייתה להם בעיה עם ועדת התכנון ושבס התקשר שוב ושוב ופתר להם את הבעיה.
הטענה הייתה שהוא סחט באיומים את יו"ר הועדה וקיבל שוחד מהאחים (שכר גבוה לפני ואחרי עבודתו בלשכה) ואף נתן תמורה תמורת השוחד.
מקרה נוסף ובו שטרן שהיה חבר קרוב של שבס ובאותה תקופה שבס החזיק תיק מניות כושל והחבר שטרן הזרים לחשבונו של שבס כמאתיים חמישים אלף ₪ בכדי לכסות על הגרעון.
משלל תפקידיו של שטרן אחד התפקידים היה תיווך בין מדינות ופנה שטרן לשבס באשר לרעיון תיווך טכנולוגי בין ישראל לטאיוואן ומבקש שרוה"מ רבין יזמין את ראש המדינה הטאיוואני לביקור בישראל, כאשר שכר הטרחה של שטרן הוא 10%.
שבס הואשם בקבלת שוחד.
בבית המשפט המחוזי השופט אדמונד לוי זיכה את שבס מעבירות סחיטה ושוחד והרשיעו בעבירות הפרת אמונים בשני המקרים וגזר עליו שנתיים מאסר.
הוגש ערעור לביהמ"ש העליון שזיכה את שבס מכל אשמה.
הפרקליטות בבקשתה לדיון נוסף טענה כי סע' זה הוא "הכי חשוב" במלחמה בשחיתות ומבקשת מביהמ"ש שיבאר את הסעיף ויקבע בו מסמרות.
השופט חשין בבקשה לדיון נוסף אומר: "בשנים האחרונות הוגשו כתבי אישום לא מעטים נגד אישי ציבור בעבירה זו של מרמה והפרת אמונים, ואולם פסקי הדין שניתנו לא הבהירו במידה מספקת את יסודותיה ולא היתוו בדיוק הראוי את קו הגבול בין התנהגות שאין בה אלא פגיעה באתיקה או הפרה של כללי משמעת לבין התנהגות הנושאת אופי פלילי. הנדרש מכאן הוא, שאין הלכה הקובעת אמות-מידה ברורות די-הצורך להנחייתם של עובדי ציבור בעת מילוי תפקידם, ולהנחיית הרשויות הממונות על אכיפת החוק בפתיחתן של חקירות ובהגשת אישומים בעניינה של עבירה זו. אם אין די בכך, הנה היעדר הבהירות באשר להיקפה של העבירה בא לידי ביטוי מטריד – פעם אחר פעם, וכן אף בענייננו – בחילוקי דעות המתגלעים בין השופטים בשאלה אם התנהגות פלונית באה או אינה באה בגדריה של העבירה".
כלומר, אף השופט חשין הבין כי הגיע הזמן לצקת תוכן מחייב לעבירת הפרת האמונים, וזאת בכדי שלא לשים את עקרון החוקיות למרמס.
ובמיוחד לאור זיכויו של שבס הפרקליטות בקשה שביהמ"ש יכוון אותה בכדי שלא תעמיד אדם לדין ותייצר תוכן לחוק זה. ודוגמאות יש לרוב.
כך למשל בתיק צחי הנגבי שהועמד לדין בהקשר למינויים הפוליטיים שמינה, וזאת על אף שהתפיסה אומרת שחברים אמורים לעשות את העבודה טוב יותר.
באנגליה – כמשל – הייתה ביקורת אדירה בכך שהלורד צ'נסלור ממנה את חבריו לבית הלורדים, ועל כך אמר לורד צ'נסלור כי הוא ממנה את חבריו זאת מאחר שיודע הוא כי הם הכי טובים.
בארה"ב כאשר נשיא מוחלף הוא מנקה ומחליף את כל הפקידות במקורביו.
במשרדי ממשלה רואים אנו שכבות גיאולוגיות של עובדים שהובאו ע"י שרים. כך למשל רואים כי כאשר מגיע שר חבוש כיפה ומעוטר בזקן כל שכבת העובדים שהביא עמו חובשת כיפה ומעוטרת בזקן, אלו לא אנשים שאינם ראויים ומדובר במינויים שעברו את ועדת רביבי הדורשת כישורים עודפים כאשר מדובר במינוי מקורבים לשר.
נוהל זה קיים היה עוד משחר המדינה שאז רק לאלו המחזיקים פנקס אדום ניתן היה למצוא עבודה. ראה בעניין פרשת שייב אלדד נגד שר הביטחון ובה בן גוריון שסירב לסדר לו עבודה בשל היותו מקורב לחוגי האצ"ל.
ולמרות כל זאת הכנסת לא חוקקה כל חוק העוסק במינויים פוליטיים.
עד שהחליט היועמ"ש מזוז לשים קץ לתופעה ובפרשת צחי הנגבי הוא קבע כי מינויים פוליטיים הם עבירת הפרת אמונים, תוך שהוא משתמש ברקמה הפתוחה של העבירה כדי ליצוק לתוכה תוכן רלוונטי.
כך גם בפרשת אולמרט ומרכז ההשקעות הוא הועמד לדין בשל הופעת מקורבו אורי מסר בפניו עם לקוחותיו באשמת הפרת אמונים.
היועמ"ש הכחיד את תופעת המינויים הפוליטיים באמצעות הוראה האוסרת על לשכות השרים למנות ולהתערב במינויים פוליטיים וכיום מותר לשר להביא ללשכתו שמונה עובדים בלבד.
בג"ץ 7074/93 מאיר סוויסה נ' היועץ המשפטי לממשלה ,
העובדות:
מפכ"ל המשטרה לשעבר רפי פלד צולם שוהה עם חבורת קצינים בג'קוזי ושותה להנאתו שמפניה.
וכשפורסמה התמונה, בדיקה עיתונאית העלתה כי המדובר בנוהג של המפכ"ל המקבל אי אלו הטבות.
הוגשה תלונה למח"ש והיועמ"ש העביר את התיק לפסים משמעותיים העוסקים בהתנהגות לא הולמת.
סוויסה עתר לבג"ץ כעותר ציבורי וטען שעבירת התנהגות בלתי הולמת היא עבירה בעלת רקמה פתוחה, ומשכך היא סותרת את עקרון החוקיות הגורס שלא ניתן להזהיר אדם על עבירה שאין הוא מודע אליה, ומשכך עבירת התנהגות שאינה הולמת היא איננה חוקתית.
ואומר השופט ברק: "מתן תוכן לאמות המידה הכלליות הוא תפקידו של בית המשפט. כך נוהגת הרשות השופטת בכל ענפי המשפט (הציבורי והפרטי). כך היא פועלת בתחומי הדין העונשי. זהו גם תפקידה בתחום דיני המשמעת. אכן, הרשות השופטת, היא הקובעת את הביטוי הקונקרטי של אמת המידה הכללית. המסגרת הכללית נקבעה על-ידי המחוקק. מתן תוכן קונקרטי למסגרת זו הוא תפקידו של השופט. המחוקק קבע נוסחה כללית. בכך הוא אצל לשופט את התפקיד לצקת תוכן לנוסחתו הכללית, מתן תוכן קונקרטי לאמת המידה הכללית אינו פעילות שיפוטית שרירותית. הוא אינו ביטוי לסובייקטיביות השיפוטית. הוא ביטוי לתפיסות היסוד האובייקטיביות של החברה. הוא משקף את ערכי היסוד ואושיות היסוד של השירות הציבורי ויחסיו עם הציבור, הוא פרי של הקונצנזוס החברתי ושל האתוס המשפטי של החברה הדמוקרטית שלנו. הוא מבטא "את המצפון הציבורי הכללי ואת השכנוע ההערכתי של החברה באשר להתנהגות הראויה והבלתי ראויה…"
ולכן כאשר החקיקה המשמעותית אוסרת התנהגות בלתי הולמת, האדם הסביר קורא לתוך העבירה בפשטות כי שוטר המקבל הנחה מכורח היותו שוטר זוהי ללא ספק התנהגות בלתי הולמת.
כך גם בעבירת הפרת אמונים בעלת הרקמה הפתוחה, ביהמ"ש קובע כי ישנם מקרים שפשוט שהם הפרת אמונים.
ע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' יצחק גרוסמן ,
השופט ברק קובע את מסגרת עבירת ההפרת אמונים ואומר כי בשל היות הראש היהודי ממציא פטנטים ואפשרויות לאין קץ, צריכים אנו סעיף סל ועבירה עם רקמה פתוחה המהוות נשק בלתי קונבנציונלי למלחמה בשחיתות.
ומנגד סובר עו"ד עופר ברטל כי מקרה המינויים הפוליטיים אינו נכנס תחת הגדרתו זו של ברק, וזאת מאחר שמדובר בנוהג קבוע ובשונה מדברי השופט ברק כי עבירת רקמה פתוחה משמשת לעבירות בלתי ידועות.
2.2 מתווה עבירת הפרת אמונים
דנ"פ 1397/03 – מדינת ישראל נ' שמעון שבס,
השופט חשין קבע כי יש לערוך דיון נוסף בכדי לקבוע את מתווה עבירת ההפרת אמונים.
וזאת לשם הדרכת בתי המשפט.
ואומר השופט חשין: "אין צורך בהעמקת-יתר כדי להבין ולידע כי עבירה זו של הפרת אמונים עבירה היא שגבולותיה – כהגדרתה – גבולות פרוצים הם משהו. אין ספק כי לקיחת שוחד, למשל, מעשה הוא של הפרת אמונים הפוגע בציבור, אלא שהעבירה של לקיחת שוחד ניתקה עצמה מִקֶּדֶם מ"עבירת המסגרת" של הפרת אמונים על דרך הסתם, ומצאה לה משכן לעצמה בעבירה פרטיקולרית הקרויה לקיחת שוחד. הוא הדין בעבירות פרטיקולריות אחרות הבנויות אף-הן על מעשים של הפרת-אמונים.
כך הן, למשל, העבירות של "עובד הציבור שיש לו זיקה פרטית" (סעיף 278 לחוק), "דרישות כוזבות של עובד הציבור" (סעיף 279 לחוק), "שימוש לרעה בכוח המשרה" (סעיף 280 לחוק), נתינתה של תעודה כוזבת (סעיף 281 לחוק) ועוד. הקושי בענייננו הוא, שגם לאחר הוצאתן של אותן עבירות פרטיקולריות מתחומי העבירה של הפרת אמונים, נותר תחום אפור רחב למדי – אם תרצו: תחום רחב של "חצי-צל" – המקשה עלינו לדעת בבירור אם מעשה שעשה פלוני עולה ברשתה של העבירה או אם חומק הוא מבעד לחורים שברשת (הגם שאפשר יש בו פגיעה באתיקה, ולו פגיעה חמורה היא, או עבירת משמעת של עובד הציבור). אכן, העבירה של הפרת אמונים "עבירת מסגרת" היא, עבירה היא בעלת "רקמה פתוחה", ובית-המשפט אמור על-פי המחוקק למלא אותה תוכן מעת לעת על-פי נתוני המקום והזמן. המחוקק כמו הסמיך את בית-המשפט לקבוע מעשים המהווים הפרת אמונים הפוגעים בציבור – מַהֵם, וקביעתו של בית-המשפט הייתה כחוק".
כלומר ביהמ"ש הוא אשר יוצק תוכן מעשי לעבירה זו.
ולכן (דברי השופט חשין) הערכים המוגנים הם:
- א. הבטחת אמון הציבור בעובד הציבור;
- ב. טוהר המידות של עובדי הציבור;
- ג. הבטחת תקינות פעילותו של המינהל הציבורי.
ביהמ"ש המחוזי הקשיב לפסיקתו של חשין בפרשת טלנסקי וקבע שמדובר בפגיעה בפעילותו התקינה של המנהל הציבורי אך הפגיעה לא מהותית ולכן הוא זוכה.
השופט בייניש בפרשת שבס אומרת: "אין להפריז בחשש כי עובד הציבור יופתע מהטלת סנקציה עונשית בדיעבד בניגוד לעקרון החוקיות. בדרך כלל, הפרת אמונים המסווגת כהתנהגות פלילית ניתנת לזיהוי בידי עובד הציבור החב אמונים כלפי הציבור אותו הוא משרת. התנהגות ברמת פסלות שהיא בת עונשין, היא מסוג המעשים שכאשר אדם רואה אותם הוא מזהה את הפסול שבהם; אך זיהוי כזה אין בו כמובן משום תחליף לאמות המידה שיש להציב כדי להחיל את הוראת הסעיף".
ויפים דבריו של השופט זמיר בעניין הטרדה מינית (עוד בטרם חוקק החוק) האומר, כי עבירת הטרדה מינית דומה לפיל שלא ניתן להגדיר אותו אך כשרואים אותו אין ספק כי מדובר בפיל.
לעומתם, השופט מצא בפרשת שבס אומר: "מטרתו של הדיון הנוסף בעניינו של שבס – כאמור בהחלטת חברי השופט חשין – הייתה לברר את "עיקריה ותחומי פרישתה של עבירת המרמה והפרת אמונים, במגמה לקבוע מבחן ברור ומדויק ככל הניתן ליסודותיה של העבירה וליישומו של הדין על עניינו של שבס". חוששני כי מטרה זו לא הושגה, ואני מפקפק אם אמנם ניתן להשיגה".
כלומר, עם כל הכבוד לחבריו השופטים, עדיין לא נמצאה ההגדרה של עבירת הפרת האמונים ולשאלה העקרונית בדיון הנוסף לא נמצא פתרון.
3 הגנה מן הצדק
סע' 149 לחוק סדר הדין הפלילי לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –
(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.
הגם שמדובר בטענה מקדמית שמקומה בתחילת המשפט, ואולם פרקטית טענה זו מועלת בסוף ההליך וזאת בכדי שחוסר ההגינות יצעק בתהליך ההוכחות.
טענה זו הורתה בפסיקה.
3.1 התפתחות טענת ההגנה מן הצדק
ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל,
העובדות:
פס"ד זה עוסק בפרשת וויסות מניות הבנקים.
וטוען יפת כי בספסל הנאשמים הוא אינו רואה נאשמים נוספים שעומדים לדין כעין שרי אוצר ונגידי בנק ישראל שנתנו ידם לוויסות המניות.
ומשכך, מדובר באכיפה בררנית הדורשת ביטול כתב האישום.
ביהמ"ש העליון קובע כי אכן במקרים מסוימים ביהמ"ש יבטל כתב אישום בטענת ההגנה מן הצדק.
ואולם הוא יעשה זאת רק במקרים של התנהגות שערורייתית של התביעה שפעלה מתוך כוונת זדון.
הגבלה זו של ההגנה מן הצדק כמעט ועיקרה מתוכן את הטענה, וזאת מאחר שהתביעה מוחזקת כתמת לב ולכן באותה תקופה כמעט ולא בוטלו כתבי אישום בטענת ההגנה מן הצדק.
אכן, ישנם מקרים יוצאי דופן בהם התקבלה הטענה.
לדוגמא:
עורך דין שניהל משרד בביתו בניגוד לחוקי העזר של תל אביב והועמד לדין.
וטען עורך הדין כי העירייה עצמה מנהלת משרד בשכנות אליו.
וביהמ"ש קיבל טענתו זו וסבר כי מדובר בהתנהגות שערורייתית של הרשויות וביטל את כתב האישום.
עוד בטרם תוקן סע' 149 ביהמ"ש העליון הרחיב את גדריה של טענת ההגנה מן הצדק וקבע כי מוקד הבחינה בהגנה מן הצדק הוסת מהתנהגות הרשויות להסתכלות כוללת של ההליך.
המדובר בהתקדמות ביחס לפסיקה בארנסט יפת ובו אנו תרים אחר גבולות הצדק האינסופיים.
3.1.1 חקיקת הסעיף
סע' 149 לחוק סדר הדין הפלילי לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –
(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.
צדק והגינות משפטית מהם? שהרי צדק הוא מושג רחב הכולל בתוכו הגינות משפטית, ואכן ביהמ"ש העליון קובע שהצירוף הוא בלתי מובן.
3.1.2 היחס בין הגנה מן הצדק להגנת זוטי דברים
סע' 34 י"ז לחוק העונשין: לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך.
בכדי לבאר את היחס הנ"ל נשוב לסולם העבירה.
סע' 384 לחוק העונשין קובע את המסגרת הנורמטיבית של עבירת הגניבה.
ואולם, כאשר מנכ"ל חברה גונב מיליון דולר – אין ספק כי עבירה זו תוצב בראש הסולם הנורמטיבי של העבירה.
ואילו גניבה של ככר לחם לצורך האכלת ילדיו הרעבים של הגנב – תוצב בתחתית הסולם הנורמטיבי של עבירת הגניבה.
זוהי המשמעות של הגנת זוטי דברים הסוברת כי לכל עבירה יש רף וכל מה שמתחת לרף אינו נחשב כעבירה, והמחוקק הותיר לבתי המשפט את היכולת שלא להעמיד אדם על עבירה פעוטה.
ומשכך כל מה שלמעל מסייג זוטי הדברים נכנס תחת גדרה של טענת ההגנה מן הצדק.
3.2 גבולות ההגנה מן הצדק
ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ'
העובדות:
קרטל של חברות הביטוח שגרם לחוסר תחרות ולנזק אדיר לציבור.
הממונה על ההגבלים העסקיים העמיד לדין "חלק" ממנהלי חברת הביטוח.
וטענו המנהלים כי יש ראיות נגד "כל" המנכ"לים ומדוע רק הם מועמדים לדין.
הפרקליטות מצידה טענה כי אכן הצדק עמהם אך אין לה אפשרות טכנית להעמיד את כולם לדין.
ביהמ"ש העליון אומר כי מדובר באכיפה בררנית וקבע קריטריונים לשימוש בטענת ההגנה מן הצדק.
וקובע ביהמ"ש שכאשר נטענת טענה מקדמית מסוג ההגנה מן הצדק, ביהמ"ש ידון בה בשלשה שלבים:
3.2.1 שלב א – בחינת התנהלות הרשויות.
ביהמ"ש יבחן האם נפלו פגמים בהתנהלות רשויות אכיפת החוק, ואם נפלו פגמים מה עוצמתם של פגמים אלו (וכל זאת ללא קשר להאם יש ראיות נגד הנאשם אם לאו).
פגמים בהתנהלות הרשויות יכולים להיות:
א. הכאת הנאשם או התעללות פיזית בו.
ב. הדחת הנאשם לביצוע העבירה ע"י סוכן משטרתי.
ג. הסתרת חומר חקירה מידי הנאשם, ואי קיום החובה הקבועה בסע' 74.
ד. אפליה של רשויות התביעה בין שני נאשמים.
ה. אכיפה בררנית.
ו. השתלת ראיה אצל הנאשם.
ז. שיהוי ללא צורך של הגשת כת"א שגרם לעינוי דין.
זוהי כמובן!! רשימה לא סגורה של התנהגות פסולה של רשויות התביעה.
אם מצא ביהמ"ש שלא נפל פגם בהתנהלות הרשויות, הטענה להגנה מן הצדק תדחה.
אך אם מצא ביהמ"ש שנפל פגם בהתנהלות הרשויות, יבדוק הוא את השלב הבא:
3.2.2 שלב ב – עוצמת הפגיעה – איזונים.
ביהמ"ש יבחן האם קיומו של ההליך חרף הפגמים בהתנהלות הרשויות יגרור פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות.
ובמסגרת שלב זה ביהמ"ש יאזן בין האינטרסים של קיום המשפט על אף הפגמים שבהתנהלות הרשויות, לבין האינטרסים לביטול כתב האישום.
האינטרסים שתומכים בקיום המשפט הם: גמול, הרתעה, בטחון הציבור וגילוי האמת.
האינטרסים שתומכים בביטול כתב האישום הם:
א. שמירה על טוהר ההליך הפלילי.
ב. אמון הציבור בבית המשפט ושביהמ"ש לא ייתפס כחלק מהליך מפוקפק.
ג. הרתעת רשויות האכיפה ממעשים נפסדים בעתיד.
ד. הגנה על זכויות יסוד של הנאשם.
במסגרת האיזון בין האינטרסים, ביהמ"ש יבחן מספר גורמים:
א. חומרת העבירה המיוחסת לנאשם – וככל שמדובר בעבירה חמורה יותר המשקל לקיום המשפט גובר.
ב. עוצמת הראיות כנגד הנאשם – ככל שהראיות חזקות יותר כך שהאינטרס לקיום המשפט גובר.
ג. מידת האשם שבהתנהגות הרשויות – האם ההתנהגות הפסולה נעשתה בנדון (כגון השתלת ראיות), שאז תטה הכף לביטול כתב האישום, או שהיא נעשתה ברשלנות שאז האינטרס לקיום המשפט גובר.
ד. האם נפגעה יכולתו של הנאשם להתגונן – ולכן אם מדובר בשלבים מוקדמים יותר, ביהמ"ש יטה שלא לבטל את כתב האישום.
בהנחה שלאור השיקולים דלעיל מחליט ביהמ"ש שאין פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות הטענה המקדמית תדחה וביהמ"ש ימשיך לדון בתיק.
אך אם ביהמ"ש מגיע למסקנה שקיום ההליך לאור הפגם פוגע פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות יבדוק הוא את השלב הבא:
3.2.3 שלב ג – חלופת ריפוי הפגם.
ביהמ"ש יבחן האם ניתן לרפא את הפגיעה בתחושת הצדק וההגינות באמצעים מתונים ומדתיים יותר מביטול כתב האישום, כגון ע"י הקלה בעונש או מחיקת חלק מכתב האישום.
ורק כאשר ביהמ"ש מגיע למסקנה שנפל פגם בהתנהגות הרשויות שגרם לפגיעה חמורה בתחושת ההגינות והצדק והפגם דוקר את העין ואין חלופה מידתית אחרת, ביהמ"ש יבטל את כתב האישום.
לאחר חקיקת סע' 149 (10) קבע ביהמ"ש כי מבחני פסק הדין בורוביץ חלים עליו.
המחבר עו"ד ראובן ביטון
