1           מבוא

1.1         מהו חוזה

לא כל הסכם הוא חוזה.

1.1.1         הגדרות חוזה

הסכם משפטי ומתקיימים בו ב' תנאים (שומרי סף):

1. כוונה ליצור יחסים משפטיים.
2. שפיטות.

 

ובזה יש ב' נקודות זמן:

1 זמן הניסוח.

2. זמן הוויכוח.

 

ואם כן בודקים אנו האם בזמן עשיית ההסכם (היינו זמן הניסוח), היתה כוונה ליצור יחסים משפטיים.

 

הדרך לדעת שהצדדים רצו יחסים משפטיים היא ע"י כמה מבחני עזר שביהמ"ש קבע.

לדוגמא: אם הצדדים הלכו לעו"ד – הטקסט משפטי – מערכת היחסים בין הצדדים – תוכן ההסכמה.

1.1.2         מהי שפיטות?

שפיטות היא דרך שביהמ"ש קובע האם דיני החוזים עוסקים ובכגון אלו.

לדוגמא, האם הסכם בין בני זוג על תלית הכביסה הוא מענינו של בית המשפט, או לחילופין האם הסכם פוליטי הוא בר שפיטות.

ז"א שבמקרים מסוימים חוזה מנוסח כהלכתו אינו שייך כלל לדיני החוזים (עי' פס"ד אלחג' נ' אבו עקל).

 

על אף שלעיתים כיום המגמות המשפטיות הם להתערב גם בחוזים פחות שפיטים.

 

ע"א 3833/93 לוין נ' לוין,

העובדות:

אדון וגברת לוין החליטו להיפרד בהסכמה ועשו חוזה המורכב משני תקופות – הראשונה היא התקופה עד מתן הגט בו ידאג אדון לוין לצרכי הגברת ובתקופה זו כתבו הצדדים במפורש שאין הם מעוניינים ליצור יחסים משפטיים. והתקופה השנייה היא לאחר מתן הגט שבו ישלם אדון לוין את סך התשלומים המחויבים כגון מזונות וכיו"ב.

בתקופה הראשונה של תקופת ההסכם הראשון שילם אדון לוין את חלקו בהסכם, אולם לאחר פרק זמן קצר הפסיק לשלם והאשה תבעה אותו.

כותרת המסמך היתה חוזה.

 

הפס"ד הנ"ל עוסק בכמה נושאים:

הראשון שבהם הוא האם נכרת חוזה, היינו האם היתה כונה ליצור יחסים משפטיים.

בהסכם מס' 1 כתוב במפורש שאין הצדדים רוצים ליצור קשר משפטי.

וכאן השאלה, האם ביהמ"ש יכול לדון בחוזה שכתוב בו במפורש שאין כוונת הצדדים ליצור יחסים משפטיים, על אף שכתוב בכותרת "חוזה".

ופסק השופט זמיר: שמצד אחד נכון שכתוב שאין רצון לקשר משפטי. ומצד שני הרי הצדדים הלכו לעו"ד – ניסחו "חוזה" – יש סנקציות בחוזה.

וע"כ המצב נהיה "שקול", ז"א אין לנו אפשרות לדעת אם היתה כונה ליצור יחסים או לא, הלכך נכריע עפ"י שיקולי שפיטת הענין.

וא"כ כיון שמדובר ב"חוזה" וכבר אין פה ענין משפחתי, מפני שזו משפחה בפירוק, החוזה הוא חוזה ובכלל זה דואג בית המשפט לאשה שמציירת כצד החלש (אפי' שהעובדות אומרות שבהסכם א' היה תשלום גבוה מהסכם ב' והאשה משכה את תקופת הסכם א' בשביל רווחיה האישיים).

כמו"כ צריך לבדוק את כשרותם של שני הצדדים שאחד מהם לא הוכרז כפסול דין.

1.2         כונה ליצור יחסים משפטים + שפיטות (שומרי הסף)

האם נכרת חוזה?

גם אם ישנה כונה ליצור קשר משפטי, עדין לא נכרת החוזה, ובזה ישנם ב' תנאים:

1. העדה על גמירות דעת.
2. מסוימות.

ואז יש חוזה.

1.2.1         העדה על גמירות דעת

גמירות דעת – רצון מגובש – החלטיות – רצינות להיקשר (זה ודאי אינה כונה ליצור יחסים משפטיים שכאן הם רוצים שביהמ"ש יתערב).

 

ואיך אפשר לדעת שיש רצון מגובש בין ב' הצדדים?

יש בזה שתי גישות:

1. גישה סובייקטיבית.
2. גישה אובייקטיבית.

 

גישה סובייקטיבית – היינו שהצדדים "באמת" רצו את העסקה.

 

גישה אובייקטיבית – בלי קשר לרצון הצדדים – מה שאכפת לנו הוא שיש רצון מגובש בין הצדדים. כגון: תשלום מקדמה, השקת כוסיות וכדו'.

 

חוק החוזים (חלק כללי):סעיף 2 – פנייתו… אם היא מעידה על גמירת דעתו להתקשר עם הניצע בחוזה…

סעיף 5 – הקיבול… המעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה ע"פ ההצעה.

 

משמע מכך שהחוק הישראלי מאמץ "גישה אובייקטיבית".

 

ההצדקה המשפטית למבחן האובייקטיבי נקרא "הסתמכות".

הסתמכות היא שכל צד פועל על בסיס מה שהוא מבין מהתנהגות הצד השני (מקדמה, השקת כוסית וכדו').

 

אך יש מקרים מיוחדים שבהם יש צד אחד עם גמירות דעת, אולם הוא יודע שהצד השני לא באמת רוצה את העסקה הזו (להלן הדוגמא).

 

ע"א 1932/90 פרץ בוני הנגב – אחים פרץ בע"מ נ' בוחבוט,

העובדות:

בית השייך לבוחבוט הזקן ומתגורר בו בוחבוט הצעיר בנו. חברת פרץ בוני הנגב הציעה לבוחבוט הזקן למכור את הנכס תמורת השווי שלו ובנוסף תיתן לו מענק מסוים.

בוחבוט הזקן חתם על המסמכים, ובא בוחבוט הצעיר וטרפד את העסקה (יש לציין שבוחבוט הזקן מעט שתיין).

 

בעיות משפטיות:

ויכוח בין החברה לבוחבוט הזקן אם נכרת חוזה.

ויכוח בין החברה לבוחבוט הצעיר – תביעת פינוי.

ביהמ"ש המחוזי – ישנה העדה על גמירות דעת של בוחבוט הזקן ולכן יש עסקה – ומסיבות אחרות לא מפנים את הבית.

החברה ערערה לבית המשפט העליון (ללא ערעור נגדי של בוחבוט הזקן).

שני שופטים מכריעים בדעת המחוזי, מאחר שלא היה ערעור נגדי.

אולם השופט שמגר בדעת מיעוט קבע שעל אף שבדרך כלל המבחן הוא אובייקטיבי, במקרה דנן אין הסתמכות ודאית שזה היה רצונו האמיתי של בוחבוט הזקן, והראיה לכך שהם באו בזמן שידעו שבוחבוט הצעיר המתנגד לעסקה לא היה אצל אביו.

 

ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, 

העובדות:

זלמן בראשי הוא בעל נכסים השוהה בבית זקנים ותשושים. ביום מן הימים בא אחד מבניו של זלמן הנ"ל עם עורכי דינו ולקחו את האבא לטיול ברכבם. בדרך, על שקית פיצוחים, החתימו אותו על שטר מתנה בו הוא מקנה ונותן את כל נכסיו לבנו הנ"ל. ולאחר חודשים נפטר זלמן בראשי ובא הבן ותובע את כל הנכסים מידי מנהל העיזבון.

יש לציין שזלמן בראשי על אף היותו במצב "סעודי בילבולי" לא הוכרז בפסול דין (פסול דין – היינו אדם שהוכרז "בבית המשפט" שאינו יכול להיות צד בחוזה כל שהוא כגון קטין ותשוש נפש).

 

ביהמ"ש העליון פסק במקרה זה שמאחר שאין הסתמכות מצדו של בראשי הזקן, אין כאן מבחן אובייקטיבי ששני הצדדים רצו בחוזה. (בפס"ד פנינה כהן נ' מנוחה כתון).

 

לפנינו ב' פסקי דין העומדים זה לעומת זה.

בפס"ד פרץ בוני הנגב נגד בוחבוט פסק ביהמ"ש שיש מבחן אובייקטיבי ויש חוזה.

ובפס"ד בראשי נגד בראשי פסק ביהמ"ש שאין מבחן אובייקטיבי מאחר שאין הסתמכות וע"כ אין חוזה.

 

ואם באנו לדון הלכה למעשה, יש בזה ב' אפשרויות:

א. שמאחר שפס"ד בראשי נגד בראשי אחרון, הלכה כפס"ד זה.

ב. יש לחלק בין שני פסקי הדין:

ב"פרץ נגד בוחבוט" – זוהי עסקת מכר מספיקה העדה על גמירות דעת מאחר שיש תמורה בידו של הקונה.

ואולם ב"בראשי נגד בראשי" – שם זוהי עסקת מתנה וע"כ צריכים אנו להסתמכות, היינו ששני הצדדים יודעים ורוצים בבירור את העסקה.

(המכנה המשותף שישנו בין שני הפסקים, שבשניהם פסק ביהמ"ש נגד הצד הפחות הגון).

 

איזון זה בין שני פס"ד הנ"ל הופר בפס"ד הבא.

 

ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית,

העובדות:

אדם הנשוי לפלונית ביקש הלוואה מ"הדר" ובתמורה הסכים לשעבוד הדירה הרשומה על שמו. שני הצדדים חתמו על טופס השעבוד. לאחר תקופת זמן הפסיק הבעל לשלם ובאה החברה לעקל את הדירה המשועבדת.

פלונית הנ"ל טענה שעל אף שחתמה על טופס השעבוד היא לא באמת רצתה בכך, וחתמה משום התלות בבעלה שאם היתה מסרבת לו הוא היה עוזב אותה.

בפס"ד זה מקבל ביהמ"ש את טענת האפסות (שאינה כתובה בחוק החוזים), ז"א שלמרות שפלונית חתמה על מסמך השעבוד יש מצבים קיצוניים שאין לחתימה זו תוקף משפטי. דוגמא לכך זה שלקחו את יד החותם וחתמו על המסמך וכדו'.

 

שני דברים נמשכים מן הפסיקה הנ"ל:

1. האם נפתח פתח, ובזה כבר כתב ביהמ"ש הנ"ל שלא יקבל טענות מעין אלו.

ב. מה אשמתו של הבנק, מאחר שהוא לא ידע על תלות האשה בבעל ואין סוף לדבר.

אולם בכל אופן ביהמ"ש גם במקרה דנן נתן סעד לאשה שהיא הצד החלש.

 

ü      שיעור  2

1.2.2         מסוימות

מהי מסוימות?

מסוימות היא הסכמה על "הפרטים המהותיים" שבעסקה.

ומהם הפרטים המהותיים בעסקה?

 

ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן בע"מ,

העובדות בקצרה:

חוזה מקרקעין בין שני בעלי דין, ובפס"ד זה דן ביהמ"ש לגבי הפרטים המהותיים של העסקה – מהם? וכמה הם?

 

בפס"ד הנ"ל השופט עציוני בנה רשימה של כמה תנאים מהותיים הנדרשים לחוזה (במקרה דנן מדובר בעסקת מקרקעין).

הרשימה הזאת ידועה בשם "רשימת עציוני"

1. זהות הצדדים.
2. מהות הנכס (דירה – מגרש – חנות וכדו').
3. מהות העסקה (מכר – שכירות – מתנה)
4. מחיר.
5. מועדי תשלום (הקונה למוכר).
6. הוצאות מיסים (על מי מוטל ההוצאות והמיסים).

 

וקבע השופט עציוני שזוהי "רשימת מינימום"

היינו, שלפעמים נדרוש לפרטים נוספים כגון נכס משועבד וכדו'.

 

לאחר כמה שנים הרשימה הנ"ל הפכה ל"רשימת מקסימום".

ובפס"ד אחרים הוחלט לוותר על חלק מן הפרטים המהותיים הנ"ל ורק שלשה או ארבעה יספיקו למסוימות החוזה.

וע"ז יש לדון בכמה ענינים:

1. 1. שאלה פרקטית – אם סוכמו רק שלשה או ארבעה פרטים, איך יתקיימו שאר הפרטים.
2. מהי הסיבה לשינוי שבה רשימת המינימום הפכה לרשימת מקסימום.
3. שאלת הבהרה – מתי יספיקו הלכה למעשה פחות תנאים מ"רשימת עציוני".

 

התשובה לשאלה הראשונה:

המחוקק נתן מנגנוני השלמה להשלים את הפרטים החסרים בחוזה:

 

1. נוהג.

סעיף 26 (חוק חוזים כללי) – פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג ויראו פרטים אלה כמוסכמים.

פירוש:

1. יש נוהג פרטי – מה שמקובל היה בין הצדדים בעבר.
2. נוהג ענפי – מה שמקובל בענף הרלוונטי לחוזה.

("בדרך כלל" אם יש סתירות בנהוג – הנוהג הפרטי גובר).

 

2. הוראות חוק דיספוזיטיביות

ישנם ב' סוגי הוראות חוק:

א. הוראת חוק קוגנטיות – היינו הוראת חוק "כופה" שאין אפשרות לסכם אחרת (כגון בדיני עבודה ישנם חוקי מגן שנועדו להגן על העובד / החלש ואין אפשרות להתנות כנגדם בחוזה).

ב. הוראת חוק דיספוזיטיביות (מרשות) – החוק מתיר לצדדים להתנות בחוזה כנגדם.

ומצד שני כל מה שהצדדים לא סיכמו ביניהם, החוק דואג להשלימו (חסכון בעלויות עסקה וכדו').

 

– במידה שאין הוראת חוק דיספוזיטיבית לא יהיה חוזה (חוסר מסוימות בחוזה).

(גם כאן "בדרך כלל" הנוהג יגבר על הוראת חוק דיספוזיטיבית שבעצמה נותנת להתנות עליה).

במקרה קיצוני, אפילו שאין "מחיר בחוזה, אפשר יהיה לקיימו ע"פ סעיף 46 (חוק החוזים) האומר חיוב לתשלום בעד נכס… שלא הוסכם על שיעורו יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה. ע"כ.

אולם בד"כ בית המשפט לא ישתמש בחוק זה.

 

התשובה לשאלה השנייה:

לדרישות המסוימות יכולות להיות שני תפקידים מקבילים:

1. המסוימות היא דרישה עצמאית לגמירה חוזה (כמו העדה).
2. המסוימות תפקידה להעיד על הגמירות דעת, וא"כ ככל שהצדדים סיכמו יותר פרטים מהותיים ישנה יותר העדה על גמירות דעת.

השופט עציוני הביט על חובת המסוימות כדרישה חשובה בפני עצמה לגמירת חוזה מלבד התנאי על גמירות הדעת ולכן הצריך "רשימת מינימום" במסוימות.

 

אך לאחר כמה שנים נוצרה הבנה שתפקידה של המסוימות היא להשלים את ההעדה על גמירות הדעת, וממילא לא נצטרך לכל ששת הפרטים שמצריך השופט עציוני.

 

לסיכום:

במידה וחסר פרט לא מהותי, בד"כ ביהמ"ש ישלים אותו (ע"י הוראות חוק דיספוזיטיביות).

אך במידה ויחסר "פרט מהותי", בד"כ מן 4 הפרטים הראשונים, ע"פ רוב ביהמ"ש לא ישלים אותו (על אף קיומו של סעיף 46 האמור).

 

התשובה לשאלה השלישית:

בכדי לענות – נצא להבין מהו פרט מהותי.

גם לאחר שרשימת עציוני נתקצרה, בדרך כלל ארבעת התנאים הראשונים שהם: זהות הצדדים – מהות העסקה – סוג העסקה – מחיר, הם תנאי הכרחי לקיומו של חוזה.

ולגבי מועד התשלום – "תלוי" – אם הפרט החסר מעיד על  רצון לא מגובש, כגון מכירת דירה בסכום גבוה ולא סוכם מועד תשלום, בד"כ אין מסוימות.

 

וכפי האמור לעיל, לגבי ההבנה שלמסוימות היא כלי עזר להעדה על גמירות דעת, הכלל הוא שככל שיש יותר תנאים בחוזה יותר מוכח שישנה גמירות דעת.

1.2.2.1        נסכם בהמשך

ישנו מצב הנקרא בלשון העם "נסכם בהמשך"

 

שני צדדים נפגשים ומסכמים ביניהם על מהות המכירה, אולם על מועדי תשלום הודיעו ש"יסכמו בהמשך".

ולכן אם הפרט החסר הוא מהפרטים המהותיים של העסקה, ביהמ"ש לא ישלים את הפרט הזה ולכן לא יהיה חוזה.

אולם אם הפרט החסר הוא מהפרטים הלא מהותיים שבעסקה, יוצא שבעצם אומרים אנו לביהמ"ש שאין אנו מעוניינים בהתערבותו, ובמקרה זה ישנם ב' פתרונות אפשריים:

א. ביהמ"ש יטען שכיון שזהו פרט לא מהותי וישנו רצון מגובש "יש חוזה".

ב. במקרים אחרים ישנו פתרון נוסף הנקרא "ביצוע אופטימלי", היינו שהצד שרוצה את העסקה יודע לצד המתנגד שיחליט מה שיחליט בענין סעיף המחלוקת שביניהם.

 

2           פרק א – כריתת חוזה

שתי אפשרויות מרכזיות לכריתת חוזה: הצעה וקיבול / זיכרון דברים.

2.1         הצעה וקיבול

חוק החוזים (חלק כללי) סעיף 1 – חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול…

סעיף 2 – הצעה – פנייתו של אדם לחבור היא בגדר הצעה. ע"כ.

פניה זו היא ע"י "העדה על גמירות דעת" ומסוימות.

בשלב זה המציע נמצא בשלב "כריתת החוזה".

 

סעיף 5 – קיבול – הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע והמעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה ע"פ ההצעה. ע"כ.

פירוש: צריך שיהיה קיבול, היינו שהניצע מוסר הודעה שהוא מעונין. ואין צורך לדרוש מסוימות, כי הניצע הסכים למסוימות המציע.

 

מה שמאפיין את ההצעה והקיבול הוא – שבין ההצעה והקיבול ישנו פרק זמן, ובפרק זמן זה הצדדים מגיעים לשלב כריתת החוזה.

(הסיבות לשיטת ההצעה והקיבול נמשכת מן החוק האנגלי בענין).

2.2         זיכרון דברים

אולם במידה ואין פרק זמן בין ההצעה והקיבול, נשוב ונדרוש לגמירות הדעת ולמסוימות החוזה וזה מה שנקרא "זיכרון דברים".

ואיך נדע מתי זיכרון הדברים שלפנינו הינו חוזה ומתי לא היתה בו כונה לחוזה?

כאן נשוב ונדרוש בגמירות הדעת ובמסוימות – זיכרון הדברים, וככל שישנה יותר גמירות דעת ויותר יש מסוימות בחוזה, זיכרון הדברים הזה נהפך לחוזה.

2.3         נוסחת הקשר

מסמך שכתוב בו על תוקפו של המסמך מול חוזה מפורט, במקרה זה צריך לבדוק מהי כוונת הצדדים.

סעיף 11 – קיבול שיש בו תוספת הגבלה או שינוי אחר לעומת ההצעה כמוהו כהצעה חדשה).

2.4         תום לב במשא ובמתן

סעיף 12 – במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג "בדרך מקובלת" ו"בתום לב". ע"כ.

 

המשפט הישראלי מתחלק לשני זמנים – עד שנחקק חוק החוזים, ומכאן ולהבא.

בתקופת טרום חקיקת חוק החוזים, המשפט היה מתייחס לחוזה כתחרות בין הצדדים וכל אחד מן הצדדים היה דואג לעצמו.

 

ומאז שנחקק חוק החוזים חל שינוי, בו הצדדים המנהלים מו"מ אינם מתחרים אלא שותפים, ואז הגינות אמון צדק ומוסר נשמעים.

וזהו עקרון "תום הלב" – היינו להתחשב בצד השני גם אם לעיתים זה פוגע בך.

 

ובזה ישנם ב' הוראות חוק:

א. סעיף 12 – במו"מ לקראת כריתתו… חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.

ב. סעיף 39 – קיום בתום לב – בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה.

 

– חלק גדול מהנאמר בסעיף 12 נאמר בסעיף 39.

 

נבוא לדון בדבר החוק:

א. דבר החוק (סעיף 12) שצריך להתנהג "בדרך מקובלת" ו"בתום לב" – מה המכנה המשותף ביניהם (אם יש)?

ב. האם תום לב הוא "מבחן סובייקטיבי" – תחושת הצדדים מהו תום לב. או האם תום לב הוא "מבחן אובייקטיבי" – דעתו של האדם הסביר לגבי תום הלב בענין הרלוונטי.

2.4.1         המבחן לתום לב

ע"א רוקר נגד סלמון

בפס"ד הנ"ל מובא חוק המקרקעין המצריך להתנהג בתום לב, ולא כתוב ענין הדרך המקובלת.

והשופטים "ברק" ו"חשין" מתקוטטים בנושא הנ"ל.

השופט ברק טוען שמבחן תום הלב הוא מבחן אובייקטיבי ואינו מבחן סובייקטיבי.

ובודקים את המבחן האובייקטיבי בדרך הבאה. "תום הלב זוהי התנהגות העולה בקנה אחד עם ערכי החברה כפי שביהמ"ש מבין אותן מעת לעת". אולם יכול להיות שערכי החברה דאתמול לא רלוונטיים להיום. ולכן ביהמ"ש הוא הקובע מהם ערכי החברה הרלוונטיים (כך גם ב"חוזים").

"הדרך המקובלת" (סעיף 12 חוק החוזים) המובאת בחוק יכול להיות שטעות סופר הן ואינן רלוונטיות למבחן תום הלב.

המבחן היחידי הוא "תום הלב"

 

השופט חשין מנגד טוען שתום לב הוא מבחן סובייקטיבי בטענה שלא יכול להיות מציאות שבה אדם מאמין שלא עשה שום רעה לזולתו ולא נקרא לזה "תום לב"

ומוסיף ואומר שמבחן תום הלב הוא הדרך המקובלת, דהיינו צריך שהדרך תהיה מקובלת לעשות כן (מבחן אובייקטיבי) כמו"כ צריך האדם להאמין בעצמו שעשה זאת בתום לב (מבחן סובייקטיבי).

 

לסיכום:

ברק אומר שמספיקה דרך אחת, הדרך האובייקטיבית הנקבעת מעת לעת ע"י ביהמ"ש, וזהו עקרון תום הלב.

חשין לעומתו מצריך דרך מקובלת (מבחן אובייקטיבי) וגם תום לב פנימי, דהיינו הבנת האדם בתומת עצמו.

2.4.2         התנהגות שלא בתום לב (דוגמאות)

2.4.2.1        אי גילוי

ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו,

העובדות:

שני חברי ילדות הנפגשים לאחר זמן, והאחד מציע לחברו דירה. נחתם חוזה ולאחר זמן התברר שהדירה שנמכרה היא איננה של המוכר ויתרה מכך החברה החתומה על החוזה היא "חברה בפירוק" וע"כ א"א לתבוע את המוכר מאחר שהחוזה הוא בין הקונה לחברה ולא לבין המוכר.

 

קובע ביהמ"ש שעל אף שמדובר ב"חברה המוכרת", מ"מ כל מי שהשתתף במו"מ חב חבות אישית בדיני חוזים, על אף שאינו צד בגוף החוזה.

 

ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי,

העובדות:

מגרש שבבעלות הנתבע שבו זכויות בניה על 12 דירות ונמכר לתובע בזמן שהתובע מבין שהזכויות הם על 16 דירות (כל השטחים באזור אלו זכויות הבניה עליהם), טענת הנתבע שהתובע יכול היה לגשת לעירייה ולבדוק מהם הזכויות על הנכס.

בפס"ד זה נצא לברר האם יש חובת גלוי במקרה שהנתבע יכול לגשת ולברר.

השופט אשר פוסק שיש פה בעיה של חוסר תום לב, על אף שיכול היה התובע לגשת ולברר.

אולם השופט לנדוי פוסק שיש גבול כמה ביהמ"ש יכול לדאוג לאנשים, הרי במקרה דנן היתה לו האפשרות לגשת ולברר.

2.4.2.2        ניהול מו"מ ללא כוונת התקשרות

ע"א 800/75 קוט נ' ארגון הדיירים במרכז המסחרי, רמת-יוסף, בת-ים,

העובדות:

אדון קוט התעניין לקנות נכס, הצדדים נדברו ורוב הפרטים סוכמו, אולם הענין לא התקדם. לבסוף נודע לו שחוזה נחתם עם אדם אחר וכל המו"מ אתו היה פיקטיבי.

ופוסק ביהמ"ש שמאחר שתום הלב הוא מבחן אובייקטיבי אפי' אם היתה רשלנות וחוסר שימת לב, זוהי התנהגות שלא בתום לב.

למדים אנו שעקרון תום הלב קיים אפי' במו"מ ללא כוונת התקשרות.

 

2.4.2.3         אשם בהתקשרות

ע"א 829/80 שכון עובדים בע"מ נ' זפניק,

העובדות:

שיכון עובדים הוציא הודעה בעיתון שמי שיבוא ביום פלוני ובשעה פלונית לקנות דירה יקבל הנחה משמעותית. אדון זפניק וכן רבים וזריזים הגיעו באותו יום. החברה לא התארגנה לזה, ושני פקידים שישבו בקבלת קהל הספיקו לקבל מספר מועט של אנשים. זפניק תבע את החברה שבינתיים הגיעה אתו לפשרה לקבל כמחצית מן ההנחה המדוברת, וזפניק תובע במשפט את יתרת ההנחה.

ואמר ביהמ"ש ששיכון עובדים אשם באי התקשרות, מאחר שלניצע לא התאפשר לבצע קיבול וזוהי התנהגות שלא בתום לב.

(יש לציין שבמקרה דנן זה לא היה רלוונטי מפני שהושגה פשרה).

אולם בשאר ענינים, אם יש אשם בהתקשרות או באי התקשרות זהו חוסר בתום לב, ואם באמת במקרה דנן לא היתה פשרה, זפניק התובע היה אמור לקבל את מלוא ההנחה.

 

עפ"י סעיף 12 ב' לחוק החוזים, במקרים שיש חוסר בתום לב נפסקים פיצויים, אולם לעיתים ביהמ"ש לא פוסק פיצויים אלא מחייב את קיום החוזה, מאחר שחוסר בתום לב מאפשר לבית המשפט לערוך חוזה בין הצדדים על אף שבחוק נכתבו רק פיצויים.

 

ü      שיעור  3

2.4.2.4        עמידה דווקנית על זכויות

ע"א 7824/95 תשובה נ' בר נתן

העובדות:

מר תשובה ומר בר נתן היו שותפים במגרש מסוים ובחוזה השותפות ביניהם הוסכם שכשאחד הצדדים יהיה מעונין למכור את חלקו, הראשון שיציע לו לקנות יהיה השותף השני.

כמו"כ סוכמה דרך ההצעה שהמציע ישלח לניצע "בדואר רשום" הצעה. לניצע יש 14 יום לתשובה על ההצעה, ובמידה ולא ישיב על ההצעה יוכל למכור למי שיחפוץ.

אחד השותפים המעוניין למכור התקשר "טלפונית" לשותפו והציע לו לקנות ובתגובה הודיע המציע שכמו שסוכם הוא יחכה להצעה בדואר רשום. המציע שלח פסק (עם הצעה קצת שונה) והשותף עמד על התנאי הנ"ל.

המציע שלח הודעה בדואר רשום, ומיד התחרט והודיע טלפונית לשותפו שהוא מעונין להציע הצעה יותר גבוהה.

ולאחר ימים שלח המציע בדואר רשום הצעה יותר גבוהה.

לאחר כמה ימים הוא מקבל מכתב מהניצע שבהמשך להצעתו הראשונה הוא מסכים.

המציע – טען שהוא ביטל את הצעתו מיד (בע"פ).

הניצע – טוען לכריתת חוזה במחיר הנמוך, בטענה שא"א לחזור בע"פ.

 

ביהמ"ש מחליט לטובת המציע משני נימוקים:

1. (דווקנות לדווקאי) ממה שכתוב בחוזה נראה שצריך רק הצעה וקיבול בדואר רשום, אולם ביטול נראה שאפשר גם בע"פ.
2. עמידותו הדווקנית של הניצע היא חוסר תום לב (נימוק זה יהיה גם אם היה כתוב בחוזה שהביטול יהיה בדואר רשום).

 

לסיכום:

רואים אנו שעקרון תום הלב הוא ענין פתוח לכל חוסר לגיטימיות כפי שביהמ"ש רואה.

2.4.2.5        תרופות בגין התנהגות שלא בתום לב

יש בדיני חוזים ג' תרופות עיקריות שביהמ"ש נותן:

1. 1. אכיפה – צו ביהמ"ש לקיים החוזה.
2. ביטול – ביטול החוזה.
3. פיצויים – בגין נזקים שהיו או שיהיו.

 

סעיף 12 ב (חוק החוזים) – צד שלא נהג בדרך מקובלת ובתום לב חיים לשלם לצד השני "פיצויים" בעד הנזק שנגרם לו עקב המו"מ או עקב כריתת החוזה. ע"כ.

משמע בחוק, שהתרופה היא פיצויים.

 

ע"א 829/80 שכון עובדים בע"מ נ' זפניק,

כאן ביהמ"ש אכף "לקיים חוזה" למרות שהחוק כותב פיצויים, ולכן נראה שאכיפת הפיצויים מכח סעיף 12 הנ"ל הוא יהיה במקרה שהצדדים לא כרתו חוזה ביניהם.

אולם אם היתה כריתת חוזה יש סיכוי לקבל "אכיפה".

2.4.2.5.1       ביטול מכוח סע' 12

– האם אפשר לתבוע את ביטול החוזה מכח סעיף 12 הנ"ל?

נראה לכאורה שכן (שופטים בודדים בדעות מיעוט).

 

אולם הפסיקה הרווחת היא לא לבטל חוזה בגין סעיף 12 הנ"ל אלא מחמת "פרק ב'" בהלכות חוזים. ונסביר.

"פרק א" מדבר על ההעדה על גמירות הדעת ומסוימות החוזה שבלעדיהם אין חוזה.

"ופרק ב" אומר גם שיש חוזה אבל אחד מן הצדדים לא רצה את החוזה בגין הטעיה ודברים לא תקינים שגילה.

ואומר ביהמ"ש שביטול לא רלוונטי מכח סעיף 12, כי אם כן לא נצטרך לפרק ב'.

2.4.2.5.2       פיצויים מכוח סע' 12

התרופה המצויה היא "תרופת הפיצויים"

ישנם כמה סוגי פיצויים:

1. 1. "פיצויים שליליים" – נועדו להעמיד את הנפגע במצב שהיה לפני החוזה. פיצויים אלו נקראים בלשון העם "פיצויי הסתמכות" – הנפגע יקבל בחזרה כל מה שהוציא בהסתמך על כך שיהיה חוזה (התקשרות המשך).
2. 2. "פיצויי חיובים" – נועדו להביא את הנפגע למצב שבו "יהיה" במידה והחוזה יהיה קיים (אובדן רווחים – הכנסות – חובות).
3. 3. "פיצוי על נזק תוצאתי" – הינו פיצוי על נזק הנגרם מן החוזה (כגון קיר בדירה שנקנתה שנפל על רהיט).

 

הפסיקה בישראל עד "פס"ד קל בנין נגד ע.ר.מ רעננה" אמרה שמכח סעיף 12 הנ"ל אפשר לקבל פיצויים שליליים, דהיינו להעמיד את הנפגע במצב שהיה לפני החוזה.

פירוש: אם המו"מ הסתיים בחוזה, אפשר לקבל פיצויים (סעיף 12). כמו"כ אפשר לבטל את החוזה מכח פרק ב' ואז לקבל את מלא הפיצויים השליליים.

 

וכשלא נכרת חוזה, יקבל הנפגע פיצויים את סך ההוצאות שהוציא ולא את הרווחים שהפסיד.

 

סיכומו של דבר: פיצויים שאמרנו הם פיצויים שליליים.

 

פס"ד קל בנין נגד ע.ר.מ רעננה

בפס"ד זה השתנתה ההלכה

שם הענין הוא מכרזים שהוא הסוג השלישי של כריתת חוזה ולכן נבוא לדבר "בחוזה מכרזים".

 

3 סוגי חוזים ישנם:

1. הצעה וקיבול.
2. זיכרון דברים.
3. מכרז.

2.4.3         חוזה המכרז

– מכרז הוא דרך ממוסדת לנהל מו"מ – "תחרות ממוסדת".

– מכרז מתבסס מאד על הצעה וקיבול, אולם בהצעה וקיבול יש למציע יתרון מסוים (סעיף 5 קיבול עפ"י ההצעה).

– במכרז המציע רוצה לקבוע את הכללים ולזכות בהטבות של הניצע.

 

דרך המכרז היא – שבעל המכרז נותן הזמנה "להציע הצעות" והמשתתפים מגישים הצעה לבעל המכרז.

וזה שאמרנו, מכרז הוא "דרך ממוסדת" – היינו תחרות בין מציעים למי בעל המכרז יבצע קיבול.

 

לא תמיד הזמנה להציע הצעות או "כותרת מכרז" זה מכרז.

ישנם תנאי סף:

1. צריכה להיות תחרות ממוסדת.

מכרזים הם דרך מקובלת במקרים שבעל המכרז הינו גוף ציבורי.

(הסיבה לכך היא "חוק חובת המכרזים" האומר שרשות ציבורית חייבת לעשות חוזה אך ורק דרך מכרז, בשביל לתת הזדמנות שווה לאזרחים וכן בשביל לשמור על הקופה הציבורית).

 

האם הפרטי לא חייב במכרז?

ברשות ציבורית העושה מכרז ישנם כמה דינים מפורטים:

 

1. עקרון השוויון

ובזה ישנם ב' עקרונות:

א. היינו מה שאתבע בהזמנה להציע הצעות, צריך שיהיה בשוויון.

ב. השוויון בין המשתתפים – היינו התנהגות בחוסר שוויון כלפי המשתתפים, כגון לבצע קיבול למשתתף שלא עמד בתנאי המכרז.

המורם מן האמור, שברשות ציבורית צריך להיות "שוויון טוטאלי".

 

השאלה תהיה האם במכרזים פרטיים יש את חובת השוויון האמורה?

– בשלב ההזמנה להציע הצעות אין צורך בשוויון.

 

אולם בשלב המצריך קיבול בין המשתתפים נראה שצריך שוויון.

כלומר, אם אחד מתנאי המכרז הוא ערבות בנקאית, האם בעל המכרז יכול לבצע קיבול לאחד שלא עמד בתנאי הנ"ל?

ישנם בזה ב' אפשרויות:

א. מכח עקרון "חופש החוזים" – "אין שוויון" במכרזים הפרטיים וכל צד יחליט עם מי ומתי הוא יתקשר.

ב. "יש שוויון" במכרזים פרטים – מכח שתי הצדקות:

1. עם כל חשיבותו של חופש החוזים, ישנם דברים חשובים יותר כגון שוויון.
2. הפגיעה בחופש החוזים לא כ"כ משמעותית, ז"א שאם היתה בהזמנה להציע הצעות את חובת השוויון, אפשר להבין את הפגיעה בחופש החוזים. אולם בבחירת המשתתפים נראה שיש פחות פגיעה. כמו"כ אין לשום אדם פרטי חובה להשתמש בשיטת המכרז, ובזה שהוא בחר בשיטה זו חייב הוא לתת שוויון.

 

השאלה לגבי השוויון במכרזים פרטיים באה לביהמ"ש בשתי פרשות.

1. פס"ד בית יולס נגד רביב.
2. קל בנין נגד ע.ר.מ רעננה.

 

ד"נ 22/82 בית יולס בע"מ נ' רביב משה ושות' בע"מ,

העובדות:

חברת בית יולס רוצה להקים בית אבות בחיפה, ובהזמנה להציע הצעות ישנם כמה דרישות סף, כגון ערבות בנקאית וכדו'.

שלשה חברות הגישו הצעה כאשר שתי חברות "רביב" ו"ארנסון" עמדו בתנאי המכרז והגישו הצעה הכוללת ערבות בנקאית, והחברה השלישית שהיא חברת "רסקו" מגישה הצעה ללא ערבות (רסקו היא חברה ציבורית הנסחרת בבורסה).

חברת בית יולס העדיפה את חברת רסקו מהסיבות הנ"ל.

רביב וארנסון הולכים לביהמ"ש בטענה להפליה וחוסר שוויון במגזר הפרטי.

יצוין שעל אף שמחוק החוזים לא משמע שצריך שוויון במגזר הפרטי, אולם טענת רביב היתה שלעיתים חוסר שוויון הוא חוסר תום לב.

ביהמ"ש בהרכב של ג' שופטים פסק ברוב דעות בעד חובת השוויון גם במכרזים פרטיים.

 

בבקשה לדיון נוסף הנעשית בהרכב של 7 שופטים, וברוב דעות מחליט בית המשפט שחופש החוזים הוא עקרון משמעותי, ואין מצריכים שוויון.

והסביר השופט אילון את הסיבה שאין במגזר הפרטי חובת שוויון מאחר שמשתתף סביר לא מצפה לשוויון (דעת רוב).

אולם השופטים ברק ושמגר שהיו בדעת המיעוט כתבו להיפך, שהמשתתף הסביר אכן מצפה לשוויון.

ומוסיף השופט שמגר את הסיבה האמורה לעיל, שהפגיעה בחופש החוזים לא משמעותית בעיקר מאחר שאין חובת המכרז בשוק הפרטי.

 

הלכה: אין חובת שוויון במכרזים הפרטיים.

 

לאחר זמן הגיעה לביהמ"ש פרשה דומה.

 

ע"א 4850/96 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ,

העובדות:

חברת ער"מ רעננה מזמינה להציע הצעות לגבי עבודות תשתית בנכסיה וישנם כמה דרישות סף, כגון להשתתף בסיור קבלנים וכו'. (זהו מכרז סגור – פניה לקבלנים ספציפיים).

כמו"כ בהזמנה להציע הצעות היה כתוב שאם אף אחת מן ההצעות לא תהיה קרובה, האפשרות תינתן לבחרה לבחור באחד המציעים.

כל הנ"ל יהיה כפוף לאישור דירקטוריון החברה.

חברת קל בנין הגישה הצעה. נפגשים הצדדים ודנים בהצעה (הצעת קל בנין קרובה) וישנם כמה פערים בין הצדדים (מחיר).

בפגישה השנייה התחושה היתה שמדברים רק עם חברת קל בנין ומסכים את הפרטים המהותיים, ואפי' מדברים על מועד התחלת העבודות.

– בפניה לדירקטוריון החבה מובאים שתי הצעות – האחת של קל בנין האמורה, והשנייה של חברה שניה שלא עמדה בתנאי הסף אולם הציעה הצעה יותר זולה.

הדירקטוריון הסכים לקבל את ההצעה השנייה.

 

ובפניית קל בנין לבית המשפט יש ב' טענות:

א. אנחנו זכינו במכרז, מאחר שבפגישה השנייה היתה לנו תחושת קיבול. ולגבי אישור הדירקטוריון האמור התחושה היתה שזו בעיית ניירת.

ב. "לחילופין" טענה שער"מ רעננה התנהגו שלא בתו"ל בזה שהיה חוסר שוויון.

 

ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת קל בנין משתי סיבות:

1. אישור הדירקטוריון אינו חותמת גומי (בעיית ניירת).
2. לגבי טענת חוסר תום הלב ע"י חוסר השוויון, כבר אמר ביהמ"ש ב"בית יולס נגד רביב" שחופש החוזים הוא מעל הכל.

 

ובערעור לביהמ"ש העליון – השופט לוין (דעת מיעוט טוען שיש חוזה) אולם שאר השופטים טוענים שעל אף שאין חוזה, אולם יש חוסר תום לב מצד ע.ר.מ רעננה.

 

"מה שמוזר" – שלא הוזכר כלל הפס"ד בית יולס נגד רביב שבו נפסק שחופש החוזים הוא ערך עליון.

יש שתי אפשרויות להבין פס"ד זה:

1. ב"קל בנין נגד ער"מ רעננה" לא היה ענין של שוויון, אלא זה יותר דומה ל"ארגון הדיירים נגד קוט" שמאחר שהצדדים נמצאים קרוב לכריתת החוזה צריכה להיות סיבה מיוחדת לפרישה ולכן יש חוסר בתום לב.
2. פס"ד זה הופך את "פס"ד בית יולס נגד ער"מ רעננה" ולכן ההלכה תהיה שיש חובת שוויון במכרזים פרטיים.

 

ולכן ישנה חשיבות איך קוראים את פס"ד קל בנין נגד ער"מ.

אם הבעיה שם היתה מצד הפרישה המאוחרת, במידה ותהיה פרישה מוקדמת נראה שלא תהיה בעיית תום לב.

אולם אם הבעיה היא חוסר שוויון, אין הבדל בין פרישה מוקדמת לפרישה מאוחרת.

 

ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ,

לאחר זמן חזר תיק זה לביהמ"ש על דרישת הפיצויים.

"קל בנין" דרשו פיצוי חיובי – היינו על הפסד רווחים עתידיים.

"ער"מ" הסכימו לפיצוי שלילי – היינו להחזיר למצב שהיה שלפני החוזה.

 

והשופט ברק טוען שבמקרה רגיל הפיצויים יהיו שליליים. אולם במצב שהצדדים נמצאים קרוב לכריתת החוזה והסיבה שלא נכרת החוזה הוא חוסר "תום לב קיצוני" והנזק הוא אובדן הרווחים, הפיצוי יהיה חיובי.

ולכן כאן בבית יולס הפיצוי הוא שלילי מאחר שאין כאן חוסר תום לב קיצוני. כמו"כ בפס"ד שיכון עובדים נגד זפניק גם שם לא היה חוסר תום לב קיצוני.

 

ü      שיעור 4

 

ע"א 434/07 פרינץ נ' אמירים מושב עובדים של צמחונים וטבעונים

העובדות:

בני הזוג פרינץ שוכרים בית במושב אמירים, ולאחר זמן הם מעוניינים להיות חברים בישוב. מגישים הם בקשה מסודרת וועד הישוב אומר להם שהם לא עומדים בתקנות מאחר שהם לא טבעונים ואין להם ילדים. לאחר תקופה נאמר לבני הזוג שהם יכולים להמשיך בהליך קבלתם לישוב ע"י ראיון שנעשה להם, ולאחר הריאיון נאמר להם שההליך הבא היא קנית משק.

לאחר זמן הודיע הישוב לבני הזוג שהם לא התקבלו, הסיבה כנראה שנודע לישוב שהזוג פרינץ כבר קנה נחלה ולא הודיע לוועד הישוב והנוהג בישוב הוא ראשית להתקבל לישוב ולאחר מכן לקנות נחלה.

הישוב העביר מסר לבני הזוג שאם הם יוותרו על חלק מן הנחלה יש סיכוי שהם יתקבלו לישוב.

הוצעה הצעת פשרה שהם ימכרו את הנחלה לצד שלישי אולם זה לא הסתדר מאחר שהישוב דחה את הקונים שאדון פרינץ הביא.

הוגשה תביעה נגד הישוב על התנהגות שלא בתום לב ואחר שהם נדחו בגלל שיקולים זרים ולא רלוונטיים (קנית הנחלה).

כמו"כ הישוב לא אמר לפרינץ את הסיבה לדחייתו ולכן תובע מר פרינץ את אכיפת החוזה או לחילופין פיצויים חיובים (זיכיון לקרקע בהרחבות הישוב).

ביהמ"ש המחוזי מיישם את הלכת "קל בנין" האמורה ונותן לפרינץ פיצויים חיוביים (אכיפה לא בוצעה מאחר שפרינץ לא היה מעונין) אולם מוסיף ביהמ"ש שבמקרה דנן גם התובע (פרינץ) הוא אשר וקורא לזה "אשם תורם" דהיינו גם לנפגע היה חלק בחוסר תום הלב מאחר שהוא לא סיפר לישוב על קנית הנחלה, ויתרה מכך הוא אפי' בירר בישוב לגבי נחלה זו על אף שכבר קנה אותה, וע"כ 50 אחוז מן הפיצויים החיוביים יורד.

ומוסיף ביהמ"ש ואומר שמאחר שהתובע לא הסכים לפשרה המוצעת, מה שנקרא הקטנת הנזק, יעמדו הפיצויים על סך 25 אחוז מן הפיצויים החיוביים.

מוגש ערעור לביהמ"ש העליון. וביהמ"ש מקבל את הנחת המחוזי של חוסר תו"ל משני הצדדים, אולם בשונה מהלכת "קל בנין" קובע שאין לתת כאן פיצויים חיוביים מכח 4 סיבות:

1. בהלכת קל בנין הצדדים היו קרובים לכריתת החוזה, הלכך ישנה יותר סבירות לתת פיצויים חיוביים, אולם כאן הצדדים היו יותר רחוקים מכריתת החוזה מאחר שפרינץ איננו צמחוני וכדו'.
2. במקרה דנן אין חוסר תו"ל קיצוני כמו בקל בנין.
3. 3. בקל בנין אחד הצדדים שם מכשול לחוזה, אולם כאן שני הצדדים לא היו נקיים.
4. אפי' בהנחה שזה מקרה דומה לקל בנין, פרינץ לא יקבל פיצויים חיוביים מאחר שגם הוא לא התנהג בתו"ל.

ולכן ביהמ"ש נותן לתובע 80% מן הפיצויים השליליים (ענין הקטנת הנזק לא נכלל בשיקולי ביהמ"ש).

 

מפס"ד זה משמע שני דברים:

1. תום לב מעניק תרופות וגם שולל תרופות (אשם תורם).
2. פיצויים חיוביים רק במקרים מיוחדים.

2.5         דרישת צורה

עד כאן למדנו על שני התנאים לחוזה:

1. העדה על גמירות הדעת.
2. מסוימות.

 

כאן נדון בתנאי השלישי שהוא "צורת החוזה"

ישנם מצבים שלא תספיק הצעה בע"פ שלא צריך "כתב".

 

סעיף 8 לחוק המקרקעין אומר – התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב. ע"כ.

 

סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי) – חוזה יכול שיעשה בע"פ בכתב או בצורה אחרת זולת אם היתה צורה מסוימת תנאי לתקפו ע"פ חוק או הסכם בין הצדדים. ע"כ.

 

מסעיף 23 לחוק החוזים משמע שאין דרישת צורה למעט שני מצבים:

1. אם הצדדים מגבילים את עצמם, דהיינו אם יש סעיף בחוזה המחייב כתב לא יהיה חוזה אם לא יהיה כתב.
2. אם יש חוק הדורש את דרישת הצורה – כגון כתב שם נצטרף כתב כתנאי לחוזה, לדוגמא סעיף 8 הנ"ל מחוק המקרקעין המצריך מסמך בכתב. כמו"כ בחוק המתנה ובחוק הפטנטים וכדו' גם שם יש את דרישות הכתב ולכן נצטרך כתב.

2.5.1         מהי דרישת הכתב

כשהמחוקק מצריך כתב יש בזה ב' הבנות מהו כתב:

1. דרישת כתב מהותית.
2. דרישה ראייתית.

 

"דרישת הכתב המהותית" אומרת שאין תוקף להסכמה בע"פ כשיש דרישת כתב, ולכן אם סוכמה למשל מכירת דירה בע"פ אין לה תוקף.

 

"דרישת הכתב הראייתית" אומרת שיש תוקף להסכמה בע"פ, ובתנאי שבבואו לבית המשפט יהיה מסמך בכתב.

 

וא"כ מה ההבדל ביניהם אם תמיד נצטרך למסמך כתוב?

התשובה תהיה בפס"ד גרוסמן נ' עזבון בידרמן.

 

ע"א 726/71 גרוסמן את ק.ב.ק. שותפות רשומה נ' מנהלי עזבון המנוח יהושע בידרמן,

העובדות:

בתאריך מסוים שני הצדדים מסכמים בע"פ מכירת מגרש.

למחרת המוכר עושה סיכום פגישה על גבי הכתב ושולח לקונה את הסיכום ובו כתוב שבתאריך מסוים סוכמו בע"פ הפרטים כדלקמן.

לאחר תקופה חזר בו אחד הצדדים מן העסקה.

והשאלה – האם יש חוזה?

אם הדרישה היא "דרישת כתב מהותית" כמובן שאין חוזה מאחר שהעניינים סוכמו בע"פ וגם הכתב היא ראיה לדברים שסוכמו בע"פ.

אולם את הדרישה היא "דרישת כתב ראייתית" כמובן שיש תוקף להסכמה שבע"פ שבין הצדדים, ומסמך כתוב ישנו כראיה על הדברים שסוכמו בע"פ.

 

לסיכום:

"בדרישת כתב מהותית" צריך שההתחייבות עצמה תהיה בכתב. כמו"כ נצטרך כמה שיותר למסוימות פרטי החוזה.

"בדרישת כתב ראייתית" לא צריך שההתחייבות תהיה בכתב, העיקר שישנו מסמך. ויתרה מכך מספיק שבמסמך תהיה ראיה אחת כגון מחיר.

2.5.1.1        עלייתו ונפילתו ושוב עלייתו של סעיף 8 לחוק המקרקעין

ע"א 726/71 גרוסמן את ק.ב.ק. שותפות רשומה נ' מנהלי עזבון המנוח יהושע בידרמן,

פס"ד זה היה כשנה לאחר שחוקק חוק המקרקעין שבו הוצרכנו לדרישת הכתב בעסקאות מקרקעין.

וביהמ"ש פסק בצמוד לניסוח החוק שצריך מסמך בכתב.

 

ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן בע"מ,

גם בפס"ד זה היתה עסקה במקרקעין ושם אמר השופט עציוני שצריך שישה פרטים למסוימות החוזה, כמו"כ אם יש דרישת כתב נצטרך לאותם שישה פרטים, ואפי' יחסר תנאי אחד מן השישה האמורים אין חוזה.

 

כאן רואים את עלייתו של סעיף 8 שלדרישת כתב צריך רשימת מינימום של תנאים מהותיים בחוזה.

 

ע"א 692/86 בוטקובסקי נ' גת

גם בפס"ד זה היה מו"מ בין שתי חברות כאשר בשלב מסוים נפגשים הצדדים ומעלים על הכתב ומשיקים כוסיות וקובעים להיפגש למחרת בכדי לחתום על העסקה. בשלב זה אחד הצדדים חוזר בו מן העסקה.

ואמר בית המשפט שעל אף שחתימה זו אינדיקציה של גמירות דעת, אולם במקרה דנן אפשר להבין מרצון הצדדים שעל אף "שלא היתה חתימה" ישנה העדה על גמירות דעת.

משמע מפס"ד זה שחתימה היא לא חלק ממסוימות העסקה ולכן היא גם לא תידרש בסעיף "דרישת הכתב".

 

ע"א 235/75 קאדרי נ' מנזר האחיות צ'רלס הקדוש,

שני הצדדים עושים עסקה במקרקעין ומסכים בז"ד 4 פרטים ראשונים מרשימת עציוני שהם זהות הצדדים – מהות העסקה – פרטי העסקה – מחיר, ולאחר זמן אחד הצדדים חזר בו האם יש חוזה.

ואומר ביהמ"ש שמספיקים רק 4 הפרטים הראשונים מרשימת עציוני בשביל מסוימות העסקה ובשביל דרישת הכתב.

 

ע"א 252/78 ברון נ' מנדיס טורס בע"מ,

שני צדדים עושים עסקה במקרקעין ומסכים 4 פרטים ראשונים מרשימת עציוני, אלא שבשונה מפס"ד קאדרי כאן הם נפגשים למחרת ומסכמים את שאר הפרטים בע"פ.

האם נכרת חוזה.

על פניו נראה שבשונה מפס"ד הקודם כאן סוכמו שאר הדברים בע"פ ולכן יהיה חוזה.

אולם בית המשפט קובע שאין חוזה מאחר שעל אף שיש יותר פרטים בחוזה ואין בעיה במסוימות אולם בזה שסוכמו יותר פרטים בע"פ יש חוסר בדרישת הכתב.

 

ההבדלים בין פס"ד זה לפס"ד הקודם, שעל אף שבברון נ' מנדיס סוכמו יותר פרטים מקאדרי נ' מסדר האחיות, אולם עצם הסיכום שבע"פ הנוסף זה דבר שגורע מצד דרישת הכתב.

 

ע"א 3380/97 תמגר, חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן,

העובדות:

בין הצדדים התבצע "זיכרון דברים" על עסקת קומבינציה בו גושן יתנו את הקרקע ותמגד תבנה דירות כאשר חלק מן הדירות יינתנו תמורת שאר הזכויות בקרקע.

האחיות גושן חוזרות בהן מן הזיכיון דברים וחברת תמגד תובעת מביהמ"ש אם אכיפת החוזה.

 

"ביהמ"ש המחוזי" דן בג' התנאים הנדרשים לחוזה:

1. העדה על גמירות הדעת.
2. מסוימות.
3. דרישת הכתב.

 

"גמירות דעת" – אומר ביהמ"ש שנראה שישנה העדה על ג"ד משתי סיבות:

1. נוסחת הקשר.
2. התנהגות הצדדים (גושן פנו לתמגד כדי להסדיר את פרטי בניית דירותיהן).

 

"מסוימות" – אומר בית המשפט שנראה שיש בעיה במסוימות, כי על אף שיש את רוב הפרטים המהותיים שבעסקה, אולם בעסקה מעין זו צריך לתת סעד בחוזה לעניין הביטחונות שזה פרט מאד מהותי בעסקה מעין זו וביהמ"ש לא ישלים סעיף שכזה אם הוא אינו כתוב בחוזה. כמו"כ אין הסדר בענין רישום הערות אזהרה. נוסף על כך בהסכם השני (האחות השנייה) אין את מיקום החלקות בהן תיבנה הדירות.

ולכן ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת תמגד לאכיפה.

 

ביהמ"ש העליון גם דן בג' התנאים הנדרשים לחוזה. בענין "גמירות הדעת" מצטט ביהמ"ש את השופט ברק שנוסחת הקשר היא "עד שיוכן חוזה" ולכן רצון הצדדים היא שההסכם יכנס לתוקפו מיד ולכן ישנה גמירות דעת.

"בענין המסוימות" – אומר ביהמ"ש שעל אף שאין צורך "בחוזה כליל השלמות", אולם אפשר יהיה ללמוד מהחוזה על גמירות הדעת (אשר קשורה למסוימות), ואת שאר הפרטים אפשר יהיה להשלים ע"י מנגנוני השלמה.

במקרה דנן טען "המחוזי" שמאחר שאין בטוחות אין מסוימות, וע"כ טוען ביהמ"ש העליון שגם אם בטוחות הוא פרט מהותי, מ"מ הם ענין הבטוחות כתוב בחוזה דנן שבו נאמר שרק לאחר הבניה תימסר הבעלות לתמגד.

ולגבי הערת האזהרה, אומר ביהמ"ש שאין בכך לשלול את מסוימות החוזה.

ולגבי ההסכם השני שבו לא כתוב את מיקום הדירות בחלקה, טוען ביהמ"ש העליון שתמגד הסכימה "לביצוע אופטימלי" שבו תיתן לאחיות גושן בחירה איפה יבנו דירותיהן.

ולגבי "דרישת הכתב" על אף שהשלמת הפרטים החסרים הם בע"פ, מ"מ אפשר יהיה ללמוד זאת גם מעדויות שבע"פ. ובשונה מפס"ד "ברון נ' מנדיס" העדויות שבע"פ ישלימו את זיכרון הדברים הכתוב.

ולכן אומר השופט ת' אור שיש לאכוף את החוזה בין הצדדים והמשיבות יבחרו היכן שירצו את הבתים על החלקות.

 

יוצא א"כ שע"פ פס"ד תמגד נ' גושן מספיק לגבי דרישת הכתב 4 פרטים מהותיים ואת שאר הפרטים אפשר יהיה לסכם בע"פ בשונה מבחן נ' מנדיס ששם אם סוכמו יותר פרטים בע"פ מאשר בחוזר הכתוב יהיה חוסר בדרישת הכתב.

 

ע"א זוננשטיין נ' גבסו

העובדות:

הזוג זוננשטיין קונים דירה מהקבלן גבסו (חברה). בפגישה ראשונה עושים הצדדים ז"ד ומעלים על הכתב 4 פרטים מרשימת עציוני.

הצדדים נפגשים פעם נוספת ומסכמים בע"פ דברים נוספים. בשלב זה אומרים הזוג זוננשטיין שהם רוצים להעלות על הכתב כל מה שסוכם, והקבלן גבסו מכין ז"ד שבו כתוב מחיר יותר נמוך ממה שסוכם (שיקולי מס). הזוג אומרים לקבלן שאין הם מוכנים להעלים מס, ואומר על זה הקבלן גבסו שהם מסכימים לתנאיו או שאין חוזה, ולכן גם הפגישה הזו לא מסתיימת במסמך כתוב.

האם נכרת חוזה?

שלשה שופטים בעליון – כל אחד וגישתו לעניין.

השופט ברק – מקרה זה דומה בדיון לפס"ד "ברון נ' מנדיס" ולכן גם כאן לא יהיה חוזה. אולם במקרה דנן, על אף שאין חוזה אומר ברק שמי שמפוצץ מו"מ משיקולי מס זוהי התנהגות שלא בתו"ל וכמו בפס"ד "שיכון עובדים נ' זפניק" ו"קל בנין" שהצדדים היו קרוב לחתימה והחוזה נאכף. כך גם כאן נאכוף את החוזה.

משמע מדבריו שתו"ל במו"מ גובר על דרישת הכתב.

השופט בייסקי – טוען שא"א כך בקלות למחוק את דרישת הכתב שבסעיף 8 (חוק המקרקעין) ותו"ל על אף חשיבותו ולא יבטל את דרישת הכתב ולכן בני הזוג יקבלו פיצויים שליליים.

השופטת בן פורת – טוענת שעל אף שבתאוריה אפשר להסכים עם ברק שחוסר תו"ל יגבר על דרישת הכתב ותהיה אכיפה מכח סע' 12 (חוק החוזים). אולם כאן ההתנהגות של גבסו היא התנהגות לגיטימית ולכן אין כאן חוסר תום לב.

 

ההלכה בפס"ד זה היא שחוסר תו"ל לא יגרום לאכיפה של חוזה וכמובן לא יבטל את דרישת הכתב.

 

אולם לאחר זמן "השופט ברק" ישב בפס"ד הבא.

 

ע"א 986/93 קלמר נ' גיא,

העובדות:

בני הזוג גיא מתקשרים בהסכם עם בעל מגרש (עסקת קומבינציה) שבו בעל המגרש ייתן את המגרש והזוג גיא יבנה בו שני בתים, האחד יישאר שלהם והשני לבעל המגרש. הצדדים מטפלים בענין מול הרשויות אולם בין הצדדים אין הסכם בכתב במקרה זה. העסקה בוצעה והושלמה הבניה והזוג גיא נכנסו לגור בדירתם ובעל מהגרש נכנס לבית השני וברצות הזוג גיא לרשום את דירתם בטאבו בעל המגרש מסרב לוותר על חלקו ומוכר אפי' את הדירה לצד שלישי בטענה שאין חוזה כתוב ביניהם.

השופטים ברק וגולדברג טוענים שבמקרה זה חוסר תום הלב של בעל המגרש מבטל את דרישת הכתב ולכן יש לאכוף את החוזה.

השופט זמיר (דעת מיעוט) טוען שחוסר תו"ל אינו גובר על דרישת הכתב ולכן אין חוזה (השופט בייסקי זוננשטיין נ' גבסו) אולם כאן התקיימה דרישת הכתב מאחר שהצדדים כבר נכנסו לדירה ישנו ביצוע מהותי של העסקה התחליף את דרישת הכתב.

 

העולה מפס"ד זה שבמקרה של חוסר תו"ל אפשר לאכוף את החוזה על אף שיש חוסר בדרישת הכתב.

 

ע"א 8144/00 עלריג נכסים (1987) בע"מ ואח' נ' ברנדר,

העובדות:

שנים עושים עסקה במקרקעין והיחסים מבשילים לכדי הסכם ואחד הצדדים חוזר בו מן העסקה.

ביהמ"ש המחוזי – מיישם כאן את הלכת "קלמר נ' גיא"

אולם ביהמ"ש העליון –סובר שבין שני פסקי הדין (עלריג – קלמר) נולדת הלכת קל בנין ששם נאמר שאפשר לתת פיצויים חיוביים ולכן גם במקרה דנן יינתנו פיצויים חיוביים.

ומדוע בפס"ד קלמר נ' גיא לא ניתנו פיצויים חיוביים – מאחר שהזוג גיא היה מעונין באכיפת החוזה.

 

ע"א 2143/00 לוין נ' שולר,

העובדות:

דירת 5 חדרים שנבנתה ע"י לוין האב ונעשה ז"ד בינם לבין הזוג שולר למכירה הדירה, כאשר עצם ההתקשרות היתה בע"פ ולפי טענת שולר הסיכום לגבי המחיר היה 206,500, אולם בז"ד היה כתוב רק ג' פרטים: זהות הצדדים – מהות הנכס – זהות העסקה, אך המחיר שסוכם נכתב בכת"י ע"י הגב' שולר. כמו"כ הוספה חתימתה. המחיר שסוכם נראה שהיה נמוך מערכה של הדירה בשוק וזה כנראה משיקולי מס והזוג שולר תבעו מלוין לרשום את הדירה על שמם.

טענת לוין שלא התקיימה דרישת הכתב ע"פ סע' 8 לחוק המקרקעין, מאחר שלא היה בז"ד את מחיר הדירה – מועד התשלום – ומועד המסירה. כמו"כ הם טענו שהמחיר שסוכם היה בתנאי ששולר לא ידווחו לשלטונות המס ולאחר שהם דווחו בוטל הסכם זה.

ביהמ"ש המחוזי – הסכים שהתוספת של המחיר בכת"י של שולר הוא זיוף ומאחר שרישום התמורה הוא זיוף אין בזיכרון הדברים הזה מסוימות, וא"כ חסר בדרישת הכתב ולכן קבע ביהמ"ש שסכום הדירה הוא 260,000 וההסכמה על 213,000 היא בכדי שלא יהיה דווח לשלטונות המס, ובכל אופן מאחר שכבר שולם רוב הסכום על הדירה, חייב ביהמ"ש את לוין לרשום את הדירה על שולר ובתנאי שישלמו את ההפרש עד 260,000.

 

ביהמ"ש העליון: השופט לוין – מסכים שסכום התמורה הוסיף ע"י שולר ולכן חסרה דרישות הכתב (חוסר ביסוד מהותי של העסקה) ועל אף שע"פ סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) ניתן להשלים את סעיף המחיר – אומר השופט לוין שזה יהיה רק במקרה שישנה הסכמה לגבי המחיר, אולם כאן ודאי אין הסכמה וע"פ א"א להשלים את המחיר.

 

טענה נוספת שהועלתה ע"י שולר היא שמאחר שיש חוסר תום לב מצד לוין אפשר יהיה להתגבר על דרישת הכתב (קלמר נ' גיא) מאחר שלוין רצו להתחמק משלטונות המס.

וע"ז טוען השופט לוין – שאין ראיה ברורה שזו היה הסיבה להנחה שניתנה לשולר "ולכן פוסק" השופט לוין שאין כאן חוזה והזוג שולר צריכים לפנות את הדירה בכפוף לתשלומים שיוחזרו להם.

ומוסיף השופט לוין – לגבי פס"ד קלמר נ' גיא שזו הלכה בעייתית ולכן א"א להסתמך עליה גם במקרים שיכולים להיות דומים.

 

א"כ יוצא מפס"ד זה שהעניין של חוסר תו"ל שגובר על דרישת הכתב לא תמיד ענין ישים ואין בו הסכמה כוללת.

3           פרק ב'- ביטול חוזה בשל פגמים בכריתה

 

1. פרק ב' (חוק החוזים) רלוונטי אך ורק כשנכרת חוזה.
2. 2. פר' ב' (חוק החוזים) משלים את פרק א' – דהיינו ריכוך סובייקטיבי של פ' א'.

 

בפר' א' אין אנו מחפשים רצון מגובש אלא את ההעדה על גמירות הדעת ואת מסוימות החוזה.

וכאן בפר' ב' אנו מחפשים את הרצון האמיתי והפנימי של הצדדים, דהיינו גם אם היתה העדה על גמירות הדעת וגם אם החוזה "מסוים" אם בכל אופן רוצים לבטל את החוזה, בזה נדון בפר' ב'.

(גם ב"פרץ בוני הנגב נ' בוחבוט" וגם ב"בראשי נ' בראשי" הדין האמיתי היה בפר' ב', אולם שם מאחר שלא נמצא להם סעד בפר' ב' דנו שם מכח פר' א').

 

ישנם 4 עילות לביטול חוזה בפר' ב':

1. טעות.
2. הטעיה.
3. כפיה.
4. עושק.

ואז הנפגע יהיה רשאי "לבטל" את החוזה.

 

ישנו מאפיין לכל העילות לביטול בפר' ב' (למעט חריג בטעות 14ב) שבו צד אחד יש בו פגם ברצון ולא באמת רצה את העסקה, אולם גם הצד השני לא צדיק.

ויש בזה מדרג.

טעות והטעיה – צד שלא ידע משהו מן העסקה (קוגניטיבי).

כפיה ועושק – שם יש לחץ ומצוקה ולכן לא היה רצון אמיתי.

 

"התרופה לפר' ב' היא "ביטול" ורק ביטול (למעט חריג)".

(לעיתים ישנה גם הטעיה וגם התנהגות שלא בתו"ל ואז תהיה אפשרות לתבוע פיצויים גם מכח סעיף 12).

3.1         ביטול חוזה

ביטול חוזה זהו סעד של עזרה עצמית, דהיינו הרוצה לבטל את החוזה אינו צריך לפנות לבית המשפט אלא ישלח לצד השני הודעת ביטול וידאג שהצד השני ידע מכך ואז החוזה מתבטל, כמו"כ הוא צריך לפעול מהר (סע' 20, 21).

 

טעות והטעיה – מהרגע שנתגלתה הטעות יש ביד המוטעה זמן סביר לבטל את החוזה.

 

ואיך חוזה מסוג זה יגיע לביהמ"ש?

ישנם כמה אפשרויות:

1. במקרה שנשלחה הודעת ביטול בגין הטעיה או טעות והצד השני מתכחש לעניין וטוען לאכיפת החוזה.
2. סעד הצהרתי – היינו במקרים מסוימים אפשר להתייעץ עם בית המשפט וביהמ"ש יחליט אם אני זכאי לבטל, ובכל אופן צריך לשלוח הודעת ביטול (אפשרות זו בעייתית מאחר שהיא לוקחת זמן).

 

התוצאה של ביטול חוזה הוא "השבה" – דהיינו כל צד מחזיר לצד השני את חלקו בכדי שאף אחד לא יתעשר על חשבון האחר. כמו"כ ביהמ"ש לא ייתן לצד שהתנהג בחוזר תו"ל להרוויח.

בענין ההשבה ישנם כללים עקרוניים – אולם מיישמים אותם בדרכים שונות (בפר' ב' הכלל הוא להשיב את הנכס ואם אין אפשרות אז נחזיר את השווי).

3.2         עילת הטעות (סע' 14)

ישנם חמישה תנאים לביטול חוזה ע"פ עילת הטעות:

1. חוזה (פר' ב' מדבר רק כשקיים חוזה).
2. טעות.
3. שגרמה לחוזה (עקב – קשר סיבתי סובייקטיבי).
4. ניתן להניח (יסודיות – קשר סיבתי אובייקטיבי).
5. ידיעת הצד השני (האם ידע הצד השני או לא).

 

ומכאן נבוא לבארם.

3.2.1          חוזה

כאמור, פרק ב' העוסק בביטול חוזה מדבר רק כשיש חוזה.

3.2.2         טעות

טעות – היא הפער בין מה שיש בראש למה שקרה בפועל, (לא כל טעות מזכה בביטול החוזה (ס"ק 2 ד) כמו"כ טעות בכדאיות העסקה אינה מאפשרת ביטול רק טעות בעובדה או בחוק תאפשר ביטול).

3.2.3         שגרמה לחוזה – קשר סיבתי סובייקטיבי

דהיינו הצד הטועה אילולי ידע לא היה מעונין בעסקה.

3.2.4         ניתן להניח – יסודיות – קשר סיבתי אובייקטיבי

היינו מבחן האדם הסביר שלא היה מעונין להתקשר בחוזה מעין זה.

(הסיבה לתו"ל סובייקטיבי ואובייקטיבי היא שלא יהיה אפשר לבטל חוזים בקלות, מאחר שהצד השני לא כ"כ רשע).

3.2.5          ידיעת הצד השני

בידיעת הצד השני יש שתי אפשרויות:

1. 1. סעיף 14 א – המצב הרגיל של פר' ב', דהיינו צד אחד טעה והצד השני לא צדיק.
2. 2. סעיף 14 ב – שני הצדדים צדיקים.

 

3.2.5.1        התוצאה של הסעיפים הנ"ל

"התוצאה של סעיף 14 א" – ביטול עצמאי וחד צדדי.

"התוצאה של סעיף 14 ב" – צריך לפנות לבית המשפט וזה נתון להחלטת ביהמ"ש. כמו"כ אפשר שביהמ"ש יחליט שישנה הצדקה לבטל ומאחר שאחד הצדדים פחות צדיק ישלם פיצויים שליליים.

3.2.6         טעות בעובדה – כדאיות העסקה

טעות בעובדה או בחוק תאפשר את ביטול העסקה

טעות בכדאיות העסקה לא תאפשר את ביטול העסקה

(הבחנה זו תהיה רלוונטית גם לסעיף 15 העוסק בהטעיה).

 

ישנם ג' מבחנים המבדילים בין הטעות בעובדה לכדאיות העסקה:

3.2.6.1        מבחן כרונולוגי

היינו, נבוא לברר מה היה קודם החוזה או הטעות, ולכן אם בזמן כריתת החוזה היתה טעות זה טעות בעובדה, אולם אם לאחר כריתת החוזה היתה הטעות זו טעות בכדאיות.

לדוגמא :

בפס"ד ספקטור נגד צרפתי – הטעות שם היתה הטעות לפני כריתת החוזה ולכן זו טעות בעובדה.

 

אולם לפעמים גישה זו יכולה להביא לתוצאה לא צודקת.

לדוגמא:

נפגע בת"ד שהביטוח נתן לו ב' אפשרויות, או לקחת קצבה חודשית או לקבל את הכל בתשלום אחד. הלך הנפגע לרופא שאמר לו שתוך פרק זמן קצר הוא ירגיש מצוין ולכן הוא בחר לקחת את כל הכסף ולבסוף התברר שפציעתו חמורה מכשנראה.

א"כ במקרה זה על אף שהיתה הטעות לאחר כריתת החוזה, אולם לא היתה אפשרות לצפות זאת (סיפור זה נלקח מפס"ד בן לולו נ' אטראש).

3.2.6.2         מבחן תכונות מול שווי

דהיינו, בודקים למה מתייחסת הטעות:

אם הטעות מתייחסת לתכונות של הנכס – טעות בעובדה.

אם הטעות מתייחסת לשווי הנכס – טעות בכדאיות.

מבחן זה יושם בפס"ד ספקטור נ' צרפתי מאחר ששם היתה הטעות באחוזי הבניה א"כ זה טעות בתכונות הנכס = טעות בעובדה.

אולם בפס"ד עזר נ' עזריהו – לא היה ניתן ליישם מבחן זה.

 

ע"א 472/86 עזר נ' עזריהו,

העובדות:

שני אחים האחד בעלים על מגרש ולשני יש זכות להערת אזהרה על המגרש.

האח הראשון טען שיש לו קונה וביקש מאחיו לתמחר לו את הזכות שיש לו וכל זה על מסך שאמר לו אחיו שהסכום שהוצע לו הוא מאה אלף ש"ח ולכן הוא הסכים לתשלום של עשרים אלף ₪ ולאחר מכן התברר שהוא מכר את המגרש במאתיים אלף ₪.

השופט אריאל – מאחר שהטעות מתייחסת לשווי הנכס, אין לו זכות לבטל את ההסכם ביניהם ואם במקרה דנן זה לא עושה צדק כנראה שמבחן זה הוא לא מבחן טוב. אולם יכול הוא לדרוש סעד מסע' 12 ב מחוסר תו"ל.

 

"המכנה המשותף בין שני המבחנים הנ"ל הוא שאין לבית המשפט שיקול דעת".

3.2.6.3        מבחן הסיכון

כל חוזה מורכב מ"בסיס החוזה" – דהיינו ענינים שחשוב לצדדים לדעת, אולם בכל עסקה ישנו "מרכיב ספקולטיבי" – דהיינו דברים שלא נלקחו בחשבון.

וע"כ בודקים :

 אם הטעות היתה בבסיס החוזה – זוהי טעות בעובדה.

אולם אם הטעות היתה במרכיב הספקולטיבי – זוהי טעות בכדאיות.

פס"ד שממחיש מבחן זה הוא שלזינגר נ' הפניקס.

 

ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

העובדות:

לשלזינגר יש ביטוח בריאות למקרה של מחלה קשה, ובשלב מסוים מחליט שלזינגר לבטל את פוליסת הבריאות הנ"ל (ביטול זה הוא החוזה). לאחר מכן שלזינגר מגלה שהוא חולה עוד לפני שהוא ביטל את הפוליסה ולכן תבע את חברת הפניקס שביטול הפוליסה (החוזה) הוא ע"פ טעות.

ומנגד טענה חברת הפניקס שכתוב במפורש שאירוע המזכה בכסף הוא "גילוי המחלה" ומה שהוא היה חולה לפני כן לא יזכה אותו בכסף מאחר שגילוי המחלה היה בזמן שלא היה לו פוליסה.

וביהמ"ש פסק ברוב דעות שבשעה ששלזינגר ביטל את הפוליסה הוא לקח סיכון שהוא חולה ולכן זוהי טעות בכדאיות ולכן אין שלזינגר זכאי לבטל את החוזה (ביטול הפוליסה).

השופט לוי מדד ע"פ המבחן הכרונולוגי ולכן ישנה טעות (דעת מיעוט).

3.2.7         לסיכום:

בעילת הטעות יש 5 תנאים:

1. חוזה.
2. טעות.
3. קש"ס סוב'.
4. קש"ס אובי' (יסודיות).
5. ידיעת הצד השני (14א או 14ב).

 

ü      שיעור  5

3.3         עילת ההטעיה

בעילת ההטעיה ישנם גם 5 תנאים:

1. חוזה.
2. טעות.
3. קש"ס סובייקטיבי.
4. הטעיה.
5. קש"ס סובייקטיבי.

 

בדומה לעילת הטעות, הצד שנפגע חסר לו רצון גמור לחוזה.

 

ובדומה לעילת הטעות שלשת התנאים הראשונים הם:

1. חוזה.
2. טעות.
3. קש"ס סובי'.

 

אולם "בעילת ההטעיה" אין דרישה של יסודיות (קש"ס אובי') מאחר שהצד השני גרם לטעות והסיבה שהיתה לטעות היא ההטעיה.

ולכן ההבדל בין טעות להטעיה:

בטעות – הצד השני לא גרם לפגם.

בהטעיה – הצד השני גרם לפגם.

 

בעילת ההטעיה יש צורך פעמיים לקשר סיבתי סובי'.

הפעם הראשונה היא – קש"ס בין ההטעיה לטעות.

הפעם השנייה – קש"ס בין הטעות לחוזה.

3.3.1         קש"ס בין הטעות לחוזה

כמו בעילת הטעות שהצד הטועה אילולי ידע לא היה מעונין בעסקה.

3.3.2         קש"ס בין הטעיה לטעות

לדוגמא:

הסכם מכירת קרקע בין שני אנשים כאשר המוכר אמר לקונה שהקרקע היא 100 מ"ר והקונה צריך 100 מ"ר לצרכיו, ולמעשה יש רק 80 מ"ר. זהו קש"ס בין ההטעיה (80-100) לטעות (ההסכמה לחוזה).

(במידה והקונה הביא מודד והמודד טעה בחישוב הקרקע, הגורם המטעה הוא המודד ולא המוכר וע"ז יש לדון).

3.3.3         מהי הטעיה

דבר החוק בסעיף 15 – מי שהתקשר ב"חוזה" "עקב טעות" שהוא "כתוצאת הטעיה" שהטעהו "הצד השני" או אחר מטעמו רשאי לבטל את החוזה לעניין זה, "הטעיה" לרבות אי גילוין של עובדות אשר ע"פ דין לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן. ע"כ.

 

ישנם שני סוגי הטעיה:

1. הטעיה אקטיבית – שקר.
2. הטעיה פסיבית – אי גילוי.

למעשה הדין יהיה אותו דין לשניהם, כאשר שניהם הטעיה יחשבו.

אולם בהטעיה אקטיבית אין התלבטות (אפי' בהטעיה שלא לשם כוונת זדון).

אלא שבהטעיה פסיבית צריך לברר מהי, ומתי ועד כמה יש את "חובת הגילוי".

3.3.3.1        חובת הגילוי

החוק מגדיר ג' מצבים לחובת גילוי:

1. 1. ע"פ דין – לדוגמא דירה חדשה ע"פ חוק המכר המוכר צריך לתת מפרט, ולכן מפרט זהו חובת גלוי ע"פ דין.
2. 2. ע"פ נוהג – כך נהוג בעסקאות מעין אלו.
3. 3. ע"פ הנסיבות – הגדרה מעורפלת.

 

– הפסיקה לא הגדירה לנו דבר ברור לגבי "חובת הגלוי".

 

ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי,

בפס"ד זה היתה הטעיה מאחר שהקרקע נמכר ע"פ זכויות בניה מרובות מאשר אפשר לבנות עליהן, ושם השופט אשר והשופט לנדוי נחלקים מהי חובת הגלוי.

השופט אשר – טוען שחובת הגלוי ישנה גם במידה ואפשר יהיה לברר ולא לטעות.

השופט לנדוי – טוען מאחר שבמקרה דנן יש לקונה אפשרות ללכת ולברר אין זה מתפקידו של ביהמ"ש לתת סעד בענין (בפס"ד זה החוזה בוטל מסיבות אחרות).

 

מפס"ד זה אין דברים ברורים לגבי חובת הגילוי ולכן השאלה שתלווה אותנו בהמשך היא מהו גבול חובת הגלוי והאם במקרה שצד אחד יודע והצד השני יכול לברר יחול ע"ז חובת הגלוי.

 

ע"א 338/85 שפיגלמן נ' צ'פניק,

העובדות:

שני שותפים בעלי מוסך לא מצליח, ובאותה תקופה סוללים את נתיבי אילון ולצורך זה מפקיעים את המגרש שעליו יושב המוסך. הם מקבלים פיצוי כספי (כאשר יש להם עסק ללא קרקע). אחד השותפים פנה לדרכו.

השני פותח עיתון ביום אחד ורואה שחברת נתיבי אילון מודיעה על החזר חלק מן הקרקעות שהפקיעה ובבואו לברר על הקרקע שלהם החברה מודיעה לו שהוא יכול לקבל את המגרש בחזרה תמורת סכום סמלי.

הולך אדם זה אל שותפו ומציע לו למכור לו את חלקו ולא מזכיר לו שום דבר מעניין החזר הקרקע.

עושים הצדדים חוזה ביניהם (החוזה מתומחר ע"פ מוניטין של קים).

חוזר השותף וקונה את הקרקע מנתיבי אילון במחיר מציאה.

השותף מגלה זאת ופונה לביהמ"ש לגבי השאלה שנשאלה האם יש חובת גלוי במקרה שהצד השני יכול לברר, וא"כ רוצה הוא לבטל את החוזה בעילת ההטעיה.

ג' שופטים (פס"ד קיצוני) אומרים שאין חובה לגלות (מאמצים את גישתו של השופט לנדוי בפס"ד ספקטור נ' צרפתי).

 

פס"ד זה מצמצם למעשה את חובת הגילוי.

 

– בשנים האחרונות ישנה מגמה להרחיב את "חובת הגילוי".

 

דנ"א 3047/01 איליה נ' קינסטלינגר,

העובדות:

אשה מבוגרת תושת ארה"ב קיבלה בירושה קרקע חקלאית ובשלב מסוים מתפרסם שיש שינוי יעוד בקרקע.

שני יזמים חוקרים ומגיעים לבעלת המגרש ומציעים לה לקנות אותו על סמך ההנחה שמדובר בקרקע חקלאית.

נערך חוזה (ע"י עו"ד) אשר לא משקף כאמור את מחירה האמיתי של הקרקע.

היורשים מגלים זאת ופונים לביהמ"ש.

ביהמ"ש בפס"ד זה מרחיב את חובת הגלוי אולם מוסיף שאין להסתמך מכאן לפס"ד אחרים מאחר שזה מקרה מיוחד (בדיון נוסף מוסיף ביהמ"ש שאין כאן הלכה כללית).

 

 

ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא

העובדות:

מדובר במתווך שיש לו קשר עם זוג בעלי קרקע חקלאית, ובשלב מסוים מתפרסם שהמגרש מופשר לבניה.

מביא המתווך משקיע (פיקטיבי) לבני הזוג ומבקש לקנות את הקרקע בלא לגלות להם שהמגרש בהליכי הפשרה.

נחתם חוזה ולאחר זמן הם מגלים זאת ופונים לביהמ"ש.

 

אומר ביהמ"ש שיש חובת גלוי (על אף שהם היו יכולים לברר) ומבטל את החוזה (בפס"ד זה ישנו ממד שונה מאחר שהזוג היה להם אמון במתווך).

 

לסיכום:

עילת גלוי היא מונח רחב בלי הגדרות מתי צריך לגלות.

3.4         עילת הכפייה (ס' 17).

בעילות הטעות וההטעיה – ישנו פגם ברצון מאחר שצד אחד לא ידע.

בעילת הכפייה – הצד הנפגע ידע ובכל אופן התקשר בחוזה אולם לא היה לו רצון אמיתי.

 

בעילת הכפייה ג' יסודות

חוק החוזים ס' 17א' – מי שהתקשה בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו בכוח או באיום רשאי לבטל את החוזה. ע"כ.

1. חוזה
2. עקב כפיה (כח / איום).
3. קשר סיבתי סובי'.

 

בכפיה ישנם ב' אפשרויות:

1. ע"י כח.
2. ע"י איום.

3.4.1         כפיה ע"י כח

הפעלת כח קיצוני – הצד הנפגע רוצה את החוזה – והראיה שהוא בחר בחוזה ולא במכות.

הפעלת כח לא קיצוני – טענת לא נעשה דבר.

3.4.2         כפיה ע"י איום

למעשה כל סוג משא ומתן אפשר לפרש כאיום, ולכן מהי כפיה ע"י איום.

 

3.4.2.1        איום כלכלי

– עד 1988 הפסיקה פירשה שכפיה זה רק ע"י אלימות פיזית ולא הכירו בכפיה היוצרת איום כלכלי.

לראשונה ב-1988 הכיר ביהמ"ש באיום כלכלי ככפיה.

ולכן נבוא לברר מהו איום לגיטימי ומהי כפיה.

 

ע"א 700/83 כהן נ' י. הרשקוביץ, חברה לבנין בע"מ,

העובדות:

בני הזוג כהן קנו דירה מקבלן ועשו עם הקבלן חוזה קבלנות סטנדרטי שבו יש תשלומים במהלך בנית הדירה והתשלום האחרון בשעת מסירת הדירה.

ומגיע מועד המסירה והקבלן מודיע על איחור במסירה, והזוג כהן מודיעים לקבלן שהם גם מאחרים את מועד התשלום האחרון.

(ישנם שני סוגי חוזים: 1. חוזים שלובים. 2. חוזים עצמאים.

בחוזים שלובים יש קשר בין החיוב של המוכר לקונה.

ובחוזים עצמאים כל אחד מן הצדדים צריך לקיים את ההתחייבויות שלו בלא קשר לצד השני).

כאן אנו מדברים על "חוזה שלוב" שבו מסירת הדירה תלויה ולהיפך בתשלום האחרון.

לאחר פרק זמן הקבלן מודיע על סיום הדירה ומבקש את התשלום האחרון בצמוד למדד (תקופת האינפלציה).

הזוג טוען שהסיבה שהם איחרו בתשלום היא הקבלן ואין הם מחויבים בהפרשי המדד.

ואומר להם הקבלן – או שישלמו את הפרש המדד או שאין מסירת דירה.

מסיבות כלכליות הם משלמים את הפרשי המדד ונכנסים לדירה (חוזה 2).

לאחר שלשה חודשים מבקשים הזוג כהן לבטל את חוזה 2 בעילת הכפייה באיום כלכלי.

ואומר ביהמ"ש – "מבחן חדש" – נסתכל על "המאוים" ונשאל אם היתה לו ברירה או לא.

וא"כ לזוג כהן "היתה ברירה" "כמובן" לפנות לבית המשפט.

 

המסר הסמוי של פס"ד זה הוא שעילת הכפייה מועלת רק בכפיה ע"י איום פיזי, ומאחר שהזוג כהן אוימו כלכלית אין להם את טענת הכפייה.

(למעשה החוזה שם לא בוטל מסיבה אחרת – שם הביטול הוא היה אחר זמן סביר לביטול (ג' חודשים) כמו"כ הם פנו לביהמ"ש ולא שלחו הודעת ביטול כמקובל).

 

העולה מפס"ד זה מבחן כפיה – ובו מסתכלים על "המאוים" ורואים אם יש לו ברירה או לא.

 

ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ,

העובדות:

לחברת שאול רחמים יש שטחי מסחר לירידים.

חברת אקספומדיה שוכרת שטח ליריד שהיא רוצה לעשות וההסכם הוא שדמי השכיות יהיו 25% מהרווח.

היריד מתחיל – ומסתבר שלא יהיו רווחים.

לאחר 4 ימים בבוקר חברת שאול רחמים מבקשים תשלום של סך חמישים אלף דולר הוצאות בגין היריד.

אקספומדיה טוענים שכבר סוכמו דמי השכירות.

שאול רחמים טוענים שזה לא כולל הוצאות.

אין הצדדים מגיעים להסכם, ושאול רחמים מאיימת שאם לא ישולם הכסף מידית הירד לא יפתח "היום". המשמעות תהיה פגיעה כלכלית אנושה באקספומדיה (חיסול החברה).

אקספומדיה מבררים לגבי צו מניעה ומבינים שזה לא הליך פשוט מחוסר ברירה הם משלמים את הסכום הנ"ל לשאול רחמים.

היריד מסתיים ואקספומדיה מבטלים את החוזה בעילת הכפייה.

 

ביהמ"ש העליון מלמד אותנו לראשונה שני מבחנים לכפיה:

1. עוצמת הכפייה.
2. איכות הכפייה.

עוצמת הכפייה- מסתכלים על "המאוים" ומבררים אם היתה לו ברירה או לא (פס"ד כהן נ' הרשקוביץ).

איכות הכפייה- מסתכלים על "המאיים" ושואלים האם התנהגותו לגיטימית או שיש בה פגם מוסרי.

את שני המבחנים הללו מיישם ביהמ"ש בפס"ד שאול רחמים נגד אקספומדיה ואומר ש"עוצמת הכפייה" – נראה שיש מאחר שאם שאול רחמים היה נועל את השערים היה נזק כלכלי עצום לאקספומדיה, ו"איכות הכפייה" גם יש מאחר שהתנהגות שאול רחמים אינה לגיטימית.

 

העולה מפס"ד זה שלראשונה ביהמ"ש הכיר בכפיה ע"י איום כלכלי ככפיה.

 

אולם ביהמ"ש לא מרגיש נוח עם פס"ד כהן נ' הרשקוביץ ומנסה ללא הצלחה להסביר שיש לחלק בין הפס"ד.

ראשית – "ברחמים" – יש איום מפתיע (לחץ זמן).

"בכהן" – אין לחץ זמן (בעיית "אלעד").

שנית – "ברחמים" – יש נזק כלכלי גדול (חיסול החברה).

"בכהן" – אין נזק כלכלי גדול (בעיית "אלעד").

 

אולם למעשה רק בפס"ד זה הכיר לראשונה ביהמ"ש בכפיה ע"י איום כלכלי ככפיה, אך בכהן נ' הרשקוביץ (1983) הדעה הרווחת היתה שאיום כלכלי אינו כפיה.

 

לסיכום:

שני מבחנים מהי כפיה:

1. עוצמת הכפייה = מאוים = יש / אין ברירה.
2. איכות הכפייה = מאיים = התנהגות לגיטימית (פגם מוסרי).

 

המטרה מכאן ולהבא – היא לבסס תחושה שעל אף שאנו יודעים מהם המבחנים של ביהמ"ש לגבי כפיה אין אנו יודעים איך ביהמ"ש יישם אותם.

 

ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ

העובדות:

אדם בשם מאיה עושה עסקה ביהלומים עם חב' פנפורד ומשלם בשיק בלי כיסוי ולאחר מכן נעלם (ירד מהארץ).

לאחר זמן מגיע אדם בשם בוארון ומציג את עצמו כנציג של מאיה ומציע לפנפורד עסקה האומרת שאם הם יתבעו את מאיה רוב הסיכויים שיזכו אולם הם יכנסו לרשימת נושים ולא בטוח שיראו משהו מהכסף ולכן הוא מציע להחזיר כשבעים אחוז מהיהלומים והשאר הם יוותרו למאיה.

פנפורד מתייעצים עם עו"ד האומר להם שאין להם ברירה.

פנפורד מחליטים לקבל את ההצעה של מאיה ועושים חוזה חדש שבו סוכם פרטי הדיל שביניהם.

לאחר פרק זמן פנפורד שולחים הודעת ביטול למאיה (שחזר בינתיים לארץ) בטענת כפיה ע"י איום כלכלי.

האם יש כפיה?

ג' שופטים בביהמ"ש העליון איש איש ופסקו:

השופט חשין – טוען שבשני מבחני הכפייה החוזה הזה עומד:

איכות הכפייה – קיימת מאחר שאם מאיה היה בא בעצמו ומציע להם פשרה זה היה יכול להיות לגיטימי אבל מאחר שהוא שלח נציג כאשר הוא בחו"ל זוהי התנהגות לא לגיטימית.

עוצמת הכפייה – גם מבחן זה מתקיים מאחר שלא היה לפנפורד ברירה.

השופט גולדברג – חולק על חשין לגבי עוצמת הכפייה מאחר שפנפורד הוא גוף חזק ויכול לעמוד על שלו אין כאן עוצמת כפיה.

השופט שמגר – בתוצאה מסכים אני עם "חשין" והחוזה יתבטל, אולם לא מחמת כפיה אלא בגלל תוכן החוזה מאחר שבדיני פשיטת רגל אם אדם חייב לכמה אנשים הוא לא יכול לתת 100 אחוז לנושה אחד ולהעדיף אותו על שאר הנושים, ז"א חוזה זה בוטל מצד העדפת נושים.

 

גם מפס"ד זה לא הוברר לנו מהי כפיה על אף שיש מבחנים ברורים.

 

אולם בהרבה מקרים אפשר יהיה לדעת מה השופט יחליט מפני שבפס"ד אחד ביהמ"ש סיפר לנו מהם המבחנים הרשמיים.

 

ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

העובדות:

בשנות השמונים (שנות המשבר) חברת ש.א.פ. היתה במשבר כלכי היה להם חשבון בבל"ל ללא יתרות כסף וללא נכסים לשעבוד.

אם הם היו הולכים לבנק אחר הם לא היו מקבלים אשראי, ולכן הם באים לבל"ל ומבקשים אשראי. והבנק אומר להם שמאחר שאין להם בטחונות הוא מציע להם הסדר חדש בו כל בעלי המניות יפתחו חשבון בבנק ויפתחו בו תוכניות חסכון וזה יהיה הביטחונות להלוואה.

וכך היה חברת ש.א.פ. קיבלה אשראי.

לאחר זמן החברה היתה זקוקה לעוד אשראי והבנק ביקש בתמורה לאשראי שש.א.פ. יחתמו על כתבי ויתור דהיינו שאין להם טענות לגבי תוכניות החיסכון.

ש.א.פ. חותמים על כתב ויתור (חוזה 2).

לאחר פרק זמן ש.א.פ. יוצאים מן המשבר והם רוצים לעבור בנק ולכן הם שולחים הודעות ביטול על חוזה 2 שאומר שהם מוותרים על טענות שיש להם מסיבה של כפיה בגין איום כלכלי, ומה שעומד ברקע לטענות שלהם הוא הפרשי ריבית בין תוכניות החיסכון שלהם ולבין הריבית על האשראי.

השאלה האם כתבי הוויתור נעשו בכפיה?

ואומר השופט מצא – לגבי עוצמת הכפייה אכן לש.א.פ. לא היתה ברירה אולם התנהגות הבנק לגיטימית (אין איכות כפיה).

ומוסיף השופט מצא ומחדש שיש מבחן שלישי הנקרא "מבחן התוצאה" זהו מבחן סמוי הקיים בראשם של השופטים בבואם לדון.

ואומר ביהמ"ש שבש.א.פ. התוצאה היתה טובה והראיה שש.א.פ. נחלצו מהמשבר.

 

לסיכום:

על אף שמבחן התוצאה הוא מבחן סמוי וביהמ"ש חוץ מפס"ד זה לא השתמש בו בגלוי בשום פס"ד, אולם אסור להתעלם מהתוצאה אפי' בעילת הכפייה כי בסוף הדבר יילקח בשיקול השופט (דוגמת הציפור והמטוס).

 

ע"א 5493/95 דיור לעולה (עא"ק) בע"מ נ' קרן,

העובדות:

פרויקט של פינוי בינוי – בנין ישן שגרים בו, וחב' דיור לעולה מציעה להרוס את הבניין ולבנות תחתיו מגדל חדש בו יינתן לא דייר אותם מספר חדרים בבניין החדש.

(הסיפור התרחש בתקופה שבכדי לעשות עסקת פינוי בינוי צריך הסכמה של כל הדיירים, ובעקבות פס"ד זה שונה החוק).

כל הדיירים חתמו על חוזה חוץ ממשפחת קרן (יש להם שתי דירות).

משפחת קרן מציעה לדיור לעולה את הסכמתם לחתום ובתנאי שהם יקבלו בבניין החדש ארבע דירות במקום שנים שמגיע להם.

בשלב הראשון דיור לעולה אינם מסכימים, ולכן אין חתימה.

השכנים של קרן אינם מרוצים והם מאיימים עליהם.

זמן קצר לאחר מכן דיור לעולה וקרן מגיעים לפשרה שבה הם יקבלו 3 דירות.

ולאחר תקופה קצרה קרן שולחים מכתב ביטול בטענה שהחוזה נכרת תחת כפיה.

וכאן קורים שני דברים:

1. דיור לעולה מבקשים את אכיפת החוזה.
2. השכנים שומעים שהחוזה בוטל ומפעילים אלימות קשה נגדם.

 

האם החוזה נכרת בכפיה?

מה שמעניין שביהמ"ש לא אומר את מה שכתוב בסעי' 17 לחוק שהצד שכנגד צריך לאיים וכאן מי שאיים זה השכנים ולא דיור לעולה.

(את השתיקה הזו צריך להבין – ישבה ועדת מומחי משפט שעשתה קודיפיקציה של המשפט האזרחי מהסיבה שהיו המון בעיות בחוק ובמרבית המקרים נעשו שינויים טכניים, אולם לעיתים עשו שינויים מהותיים ולכן למשל בהקשר של כפיה נכתב שם שכפיה ע"י צד שלישי נחשבת כפיה וכנראה זו הסיבה לשתיקה בפס"ד זה).

 

האלימות המאוחרת אינה קשורה לחוזה מאחר שזה היה לאחר החוזה, ולכן לא יהיה קשר סיבתי בין הכפייה לחוזה.

ואומר ביהמ"ש שגם האיומים הראשונים לא היו כפיה, מפני שמשפ' קרן הזמינו משטרה ולכן זה לא ייחשב איום.

זה נאמר בכמה שורות, אולם בהמשך הפס"ד מאריך השופט ומסביר "למה הוא לא אוהב את קרן".

 

א"כ יוצא בפס"ד זה שעל אף שלא נאמר כך במפורש, הופעל כאן מבחן התוצאה כי ודאי פס"ד זה היה שונה אם קרן לא היו מקבלים שלש דירות.

3.4.2.2        אזהרה בתו"ל על הפעלה של זכות (ס' 17 ב')

אם מתקיימים ב' תנאים לא תהיה כפיה:

1. תו"ל.
2. מזהירים לממש זכות.

לדוגמא:

אדם החייב כסף לשני והשני אומר שאו שנגיע להסדר תשלומים או שהוא יתבע אותו, זוהי אזהרה בתו"ל על הפעלה של זכות.

 

במקרה של איום בהליך אזרחי אין בעיה.

3.4.2.3        איום בהליך פלילי

במקרה של איום בהליך פלילי, כגון עובד הגונב ממעבידו והמעביד דורש או שיוותר על כל זכויותיו או שיפנה למשטרה, זהו איום בהליך פלילי שאולי הוא אינו בגדר אזהרה למימוש זכות.

מקרה זה הגיע לביהמ"ש בג' פעמים:

1. פס"ד שפיר נ' אפל.
2. פס"ד שחם נ' מנס.
3. ארביב נ' קרני.

 

ע"א 784/81 שפיר נ' אפל,

העובדות:

רפתן מבוגר העובד בשת"פ עם משווק, כאשר הרפתן הוא מנהל החשבונות המשותף.

יום אחד יושב הרפתן עם משפחתו והמשווק מתייצב ואומר שתפס אותו בגניבה ועו"ד מנמק לו את זה.

הרפתן מכחיש את העובדות.

אולם המתווך מצליח לשכנע את משפחת הרפתן שאפי' אחד מהם מאיים בהתאבדות אם ביו לא ישלם "הגניבה".

הרפתן משלם את הכסף, ואחר כך יושב עם משפחתו ומשכנע אותם שלא היתה גניבה.

המשפחה הולכת למשווק ומה שיוצא שהמשווק מחתים אותם על תשלום כפול ומשכנע אותם שהיתה גניבה כפולה.

בשלב זה הם הולכים לעו"ד השולח הודעת ביטול בגין כפיה.

המשווק טוען שיש כאן אזהרה בתו"ל בדווח על זכויות.

 

ביהמ"ש אומר שאין הוא מאמין למשווק שחשב שיש כאן גניבה ולכן אין כאן תו"ל.

ומוסיפה השופטת שטרסברג כהן שגם אם היית משוכנע שהוא גנב, מאחר שהוא ניסה להשתמש "בהליך פלילי" בכדי לממש חוב אזרחי, זוהי התנהגות שלא בתו"ל.

והסיבה – אם האיום הוא בהליך אזרחי זוהי אזהרה בתו"ל על מימוש זכויות.

אולם אם האיום הוא בהליך פלילי אין זה תו"ל מאחר שההליך מתנהל בין המדינה לגנב ולא בין הצדדים.

לגבי נקודה זו שני השופטים אחרים אינם מסכימים.

אולם אחרי פס"ד היתה תחושה שאיום בהליך פלילי הוא לא לגיטימי.

 

ע"א 1912/93  שחם נ' מנס,

העובדות:

עסקה בין עו"ד ולקוח אשר השאיר כספים בנאמנות אצל עורך דינו ובפגישת בירור רווחים אומר העו"ד ללקוחו שהוא גנב לו את כל כספו ואין לו ממה להחזיר.

הלקוח מתעשת ומציע שבמקום שיפנה למשטרה מאחר שיש לעו"ד בית שיעבירו לו את הבית (חלק מהותי מן החוב).

הם מסכימים ומנסחים ז"ד – מסמך ראשון – שני – שלישי – ואז כורתים חוזה.

אשתו של העו"ד שולחת הודעת ביטול בטענת כפיה.

 

ביהמ"ש טוען שבמקרה דנן אין כפיה מאחר שישנם 3 מסמכים והתנהלות מסודרת אין נראה שזה בא מכפיה. כמו"כ ידוע שזו לא ההסתבכות הראשונה של עו"ד זה ומה שהם פחדו זה לא מן ההליך הפלילי אלא מהדיווח לתקשורת ולכן זה איום ע"י צד שלישי ואין זו כפיה.

 

מה שביהמ"ש לא אומר שאיום בהליך פלילי הינו בעייתי (וכנראה שההבדל בין פס"ד זה לפס"ד שפיר נ' אפל הוא מבחן התוצאה הסמוי).

 

ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני,

העובדות:

ארביב שימש כסוכן נסיעות בחברת סינגל טורס בבעלותו של קרני.

לאחר זמן הוא פוטר עקב מעילה (ע"פ טענת קרני) של 65,000$ ולפנים משורת הדין הסכימה החברה להפחית את החוב ל-45,000$ ובתנאי שישלם זאת בג' תשלומים כאשר איחור בתשלום יחזיר את החוב לקדמותו + מדד + שכ"ט עו"ד. כמו"כ צוין שהחברה רשאית לפנות לכל גורם לממש זכויותיה.

ארביב לא פרע ולו את התשלום הראשון.

החברה הגישה תלונה במשטרה על מרמה וגניבה, ובשבוע לאח"מ נחתם חוזה שני בין ארביב לחברה למכור לחברה את זכויותיהם בנכס שברשותם ומן התמורה יופחת סך 45,000 + חובות הרובצים על הדירה, ושארית הכסף תוחזר לארביב כאשר כל יום באיחור מסירת הדירה ישלם ארביב סך 500$.

שווי הדירה 112,000$ ובהתאם לתנאי השני סילק ארביב חובות שהיו על הדירה אולם לא מסר לחברה את חזקתו על הדירה.

החברה פנתה לבית המשפט לממש את זכויותיו.

ואז לאחר זמן נזכרו המערערים לשלוח הודעת ביטול על החוזים בשל פגמים בכריתה.

הסיבות לפגמים בכריתה הם:

1. חתימה על חוזה תוך איום בהליך פלילי.
2. תנאי ההסכם השני גרועים.
3. ניצול מצוקה שבעקבותיה נולד הסכם גרוע (500$ על יום איחור).

 

המחוזי – דחה את טענת המערער בקובעו כי שני ההסכמים אינם כלילי שלימות, אולם לא הוכחו פגמים בכריתה.

והוגש ערעור לעליון.

 

השאלה המשפטית – האם יש פגמים מסוג עושק וכפיה.

ואומרת השופטת חיות – שלגבי עילת העושק לא הוכח שמצב הנפגע היה גרוע במידה בלתי סבירה, ולו מהסיבה שבשני ההסכמים הופחת חוב הגניבה לסך 45,000 ולכן אין כאן עילת העושק.

ולגבי עילת הכפייה – המערערים לא הוכיחו שהופעל עליהם לחץ פסול מצד המשיב.

ולגבי האיום של פניה למשטרה (איום פלילי) – אומרת השופט חיות שאין זה איום פסול העילה כדי כפיה ולכן אין מקום לעילת הכפייה.

ומוסיפה השופטת חיות שגם אם היו פגמים בכריתה בחוזה זה, מאחר שהמערערים שלחו הודעת ביטול רק כשנתיים לאחר חתימת החוזה, אין הם עומדים בתנאי לביטול חוזה ע"פ סעיף 20 (חוק החוזים) האומר שביטול חוזה הוא תוך זמן סביר מכריתתו.

ולכן יש לדחות את הערעור.

 

העולה מפס"ד זה שלא כפס"ד שפיר נ' אפל שאיום ע"י הליך פלילי אינו חוסר תו"ל.

 

ü      שיעור 6

 

3.5         עילת העושק

כאן הפגם ברצון דומה לפגם בעילת הכפייה – חולשה / מצוקה / לחץ / אי רצון פנימי.

 

לעילת העושק יש חמישה תנאים (ס' 18 חוק החוזים):

1. חוזה.
2. מצב הנפגע (חולשה – לחץ).
3. התנהגות הפוגע (ניצול החולשה).
4. קש"ס סובי' (בין הניצול לחוזה).
5. גריעות תנאי החוזה (תוצאה).

נבוא לדון בתנאים:

 

3.5.1          חוזה

כאמור, פרק ב' העוסק בפגמים בכריתה מדבר רק כשיש חוזה.

3.5.2         מצב הנפגע

מצב הנפגע צריך להיות חולשה – לחץ קיצוני וכדו'.

(קשה לבטל חוזה בעילת עושק בעיקר בגלל תנאי 2).

 

דוגמא לבדיקת מצב הנפגע נראית בפס"ד הבא:

 

ע"א 4839/92 גנז נ' כץ,

העובדות:

אדם בסביבות גיל 50 רווק מסיבות של לחץ משפחתי ואישי, והוא מתקשר בחוזה עם שדכן ומציע לו למצוא לו בת זוג בתמורה למאה אלף דולר עם אופציה במידה שימצא אותה יוכפל הסכום למאתיים אלף דולר. ובמחיר הזה חיש קל השדכן מוצא לו בת זוג.

הרווק משלם לשדכן סך עשרים אלף דולר, והשדכן דורש את יתרת התשלום המובטחת וכמו"כ הוא מבטל את החוזה בעילת העושק, דהיינו ניצול המצב האישי שהוא היה בו.

ביהמ"ש העליון אומר שאין מצב זה מצוי בעילת העושק, מאחר שבעילת העושק תרים אנו אחר עושק קיצוני וניצול חולשה קיצונית, מה שלא נראה במקרה דנן.

 

(בד"כ השימוש בעילת העושק עובדת בחוזי מתנה ולא בחוזה מסחר. עיין פס"ד מחקשוולי נ' מחקשוולי).

3.5.3         התנהגות הפוגע.

במקרה שיש חולשה מצב הנפגע, מספיק שהפוגע ידע על המצוקה וינצל אותה.

3.5.4         קש"ס סובי' (בין הניצול לחוזה)

גם כאן אנו צריכים קש"ס בין ניצול העושק לחתימה על החוזה.

3.5.5         גריעות תנאי החוזה (תוצאה)

מאחר שהצד השני לא גרם לחוזה, אנו נתחשב "בתוצאה" דהיינו האם התוצאה העולה מן החוזה סבירה.

 

ע"א  2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי

העובדות:

המערערים הם ילדיו של מנוח שטרם מותו חתם על כתב ויתור, לפיו הוא מסתלק מחלקו בירושת אחיו לטובת אחיותיו, שהן המשיבות. המערערים מבקשים מבית המשפט לקבוע שיש לבטל את כתב הוויתור מכיוון שמתקיימת לגביו עילת העושק. במחוזי ת"א, השופטת בוחנת את עילת העושק ו"נתקעת" ברכיב החמישי – תמיד כתב ויתור מביא לאותה תוצאה, ומגיעה למסקנה שתנאי החוזה לא גרועים מן המקובל ולכן לא מתקיים עושק ולא מתבטל כתב הוויתור.

השופטת ברלינר, דנה בעילת העושק ואומרת: עילת הביטול מסוג עושק מושתתת על מספר יסודות מצטברים:

1. מצב העשוק;
2. התנהגות העושק;
3. וגריעות התנאים

היסודות הנ"ל שלובים זה בזה וקיימת ביניהם תלות הדדית המתבטאת בכך שככל שאחד היסודות מתקיים באופן מובהק, כך תטה הכף למסקנה שמתקיימים גם היסודות האחרים.

ומוסיפה ואומרת ברלינר ואומרת שכתב ויתור הוא איננו הסכם שגרתי באופן שקיין מאגר הסכמים מסוגו אליהם ניתן להשוותו ולפיכך במקרה כזה ייעצב בית המשפט את התנאי לפי מה שצודק והוגן לדעת בית המשפט. במקרה זה, על ביהמ"ש לבדוק את היחס שבין נותן המתנה לבין מקבל המתנה, את היקף הרכוש עליו ויתר המנוח ואת משמעות סילוק ילדי המנוח קליל מחלקו של המנוח בירושת הדוד שאין בה הגינות וצדק, במיוחד כשהמשיבות עצמן עשירות.

ומסכמת ברלינר – המצוקה בה היה המנוח הייתה כה גדולה – השליטה שהיה למשיבות עליו היה כה מובהק, עד שהן עצמן יוצרות חזקה של גריעות התנאים מן המקובל – לפיכך, קמה הזכות לביטול כתב הוויתור מכוח סעיף 18.

3.6         סיכום מקוצר לפגמים בכריתה

 

א. עילת הטעות (ס' 14)

בעילה זו צריכים אנו לחמישה תנאים:

1. 1. חוזה – פ' ב' עוסק כאשר יש חוזה בלבד.
2. 2. טעות – אשר תבחן האם הוא טעון בעובדה או בחוק, או טעות בכדאיות ע"פ ג' מבחנים:

            א. מבחן כרונולוגי – זמן הטעות לפני החוזה או לאחריו.

            ב. תכונות מול שווי – תכונות הנכס או שווי הנכס.

            ג. מבחן הסיכון – בסיס החוזה – או המרכיב הספקולטיבי.

3. 3. קש"ס סובייקטיבי – הקשר בין טעות הטועה לחתימת החוזה.
4. 4. יסודיות – קש"ס אובייקטיבי – מבחן האדם הסביר ביחס לחוזה זה.
5. ידיעת הצד השני – סע' 14 א – צד אחד טועה והצד השני לא צדיק, ס' 14 ב – שני הצדדים צדיקים.

 

ב. עילת ההטעיה (ס' 15).

גם בעילה זו צריכים אנו לחמישה תנאים:

1. 1. חוזה – כנ"ל.
2. 2. טעות – כנ"ל.
3. 3. קש"ס סובי' – כנ"ל.
4. 4. הטעיה – ב' סוגי הטעיות: א. שקר. ב. אי גלוי, ע"פ דין או ע"פ נוהג או לפי הנסיבות.
5. 5. קש"ס סובייקטיבי בין ההטעיה לטעות – דהיינו ידיעת המטעה על טעות המוטעה.

 

ג. עילת הכפייה (ס' 17)

בעילת הכפייה ישנם 3 תנאים:

1. 1. חוזה – כנ"ל.
2. 2. עקב כפיה – ע"י כח או ע"י איום, כלכלי או פיזי.

כמו"כ תבחן הכפייה ע"פ עוצמת הכפייה – איכות הכפייה – ולעיתים מבחן התוצאה.

3. 3. קש"ס סובי' – בין הכפייה לחוזה.

נ.ב. אזהרה בתו"ל על הפעלת זכות – בהליך אזרחי ולעיתים אף בהליך פלילי אינה כפיה.

 

4. עילת העושק (ס' 18)

לעילת העושק יש חמישה תנאים מצטברים ושלובים:

1. 1. חוזה – כנ"ל.
2. 2. מצב הנפגע – מצוקה / לחץ / חולשה – קיצונים.
3. 3. התנהגות הפוגע – ידיעת חולשתו של הצד השני וניצולה.
4. 4. קש"ס סובי' – בין הניצול לחוזה.
5. 5. גריעות תנאי החוזה – מבחן התוצאה.

 

בכל העילות הנ"ל התרופה היא ביטול החוזה תוך זמן סביר (מלבד חריג 14 ב). (ס' 20).

4           פרק ג' – צורת החוזה ותוכנו

במידה ונכרת חוזה (ע"פ פ' א') ולא בוטל (ע"פ פ' ב') מה צורת החוזה ותוכנו.

 

בצורת החוזה יש ג' ענינים ע"פ הפירמידה הזו:

 

 

התערבות

השלמה

פרשנות

 

שהם:

1. פרשנות החוזה.
2. השלמת חוזה חסר
3. התערבות.

 

1. פרשנות חוזה (ס' 25)

דהיינו, מה התכוונו הצדדים כשהם התקשרו בחוזה ואיך אנו מגשימים את רצון הצדדים.

 

2. השלמה של חוזה חסר (ס' 26)

השלמה – היינו מנגנוני השלמה לחוזה חסר.

כמו"כ הסיבות שהצדדים לא התייחסו לפרטים החסרים.

כאשר אם ביהמ"ש יחשוב שהם לא רצו אותם לא ישלים אותם, אולם אם הם לא חשבו על הפרטים החסרים ביהמ"ש יוסיף פרטים אלו להגשים את רצון הצדדים (זהו הרצון ההיפותטי של החוזה).

 

– ב"פרשנות חוזה" ו"השלמה" אנו מחפשים את רצון הצדדים, ולא כך ב"התערבות".

 

3. התערבות

כאן ביהמ"ש הולך נגד רצון הצדדים.

ויש ג' מנגנונים המאפשרים לביהמ"ש לשנות או לבטל הסכמים בין הצדדים:

           א. חוזה פסול (ס' 30).

חוזה שכריתתו – תכנו – או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל.

ע"פ ס' 31 – ביהמ"ש יכול להחיות חוזה פסול במקרים מסוימים

(הקליטה של חוקי היסוד לחוק החוזים היא דרך ס' 30 המקנה לביהמ"ש סמכות לבטל חוזה בלתי חוקי / מוסרי / סותר תקנות).

 

          ב. חוק החוזים האחידים

זהו חוק נפרד מדיני חוזים, אלא שגם בו ביהמ"ש נוטה להתערב.

חוזה אחיד – היינו צד אחד ניסח אותו ליותר מעסקה אחת והצד השני אין לו השפעה על התוכן.

(מטרתו של החוזה האחיד היא לצמצם את עלויות העסקה, אולם במקרה של קיפוח ביהמ"ש יתערב לטובת המקופח).

 

הנכונות להתערב בחוזים – תהיה קלה יותר בחוזה אחיד מאשר בחוזה פסול.

 

      ג. חוק החוזים סע' 39 תו"ל בקיום חוזה

ראשית – מה שקורה במשפט הישראלי הוא שסעיף 39 העוסק בקיום חוזה בתום לב נכנס גם לעניין ההשלמה והפרשנות.

א"כ הפירמידה האמורה התהפכה, ומה שהיה נראה שביהמ"ש יעסוק בו הכי פחות – מתעסקים בו יותר.

1.1         תום לב בביצוע החוזה

ראשית כל נצא לדון למה קיום חוזה בתו"ל נמצא בקומת התערבות.

 

קיום בתו"ל של חוזה ע"פ סעיף 39 הוא בדיוק כמו ניהול מו"מ לחוזה ע"פ סעיף 12.

אלא ששם בדקנו אם יש תום לב בשלב המו"מ וכאן אנו בודקים אם יש תו"ל בקיום החוזה.

 

ישנן שתי דוגמאות לביסוס התחושה שתו"ל בקיום חוזה הוא בקומת ההתערבות.

 

רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד,

העובדות:

הצדדים מנהלים משפט ביניהם וביהמ"ש מכריע שג'רבי חייב 3,000$ לבן דוד.

ג'רבי אינו מרוצה ופונה לערכאה עליונה בכדי להגיש ערעור.

לפני הערעור הצדדים נפגשים ומגיעים לפשרה (חוזה) האומרת שאם ג'רבי ייתן לבן דוד את הכסף האמור עד תאריך מסוים יש לו הנחה של 500$, ומעבר לתאריך הזה ישלם את כל ה-3,000$.

יום לפני היום האחרון לתשלום פונה ג'רבי לעורך דינו שמזכיר לו שעד מחר הוא צריך לשלם את החוב, אולם העו"ד לא זוכר על כמה היתה ההנחה האמורה.

בתאריך המסוכם ג'רבי הולך לעו"ד לשלם את חובו והעו"ד איננו. שואל הוא את המזכירה על גובה ההנחה והיא אינה יודעת, וע"כ הוא משאיר לה שיק ע"ס 2,000$ כשהוא בטוח שזהו הסכום שהוא אמור לשלם.

למחרת הוא מגלה את גובה ההנחה המדויקת והוא רץ לבן דוד לשלם לו את היתרה, אולם בן דוד טוען שעבר הזמן והוא צריך לשלם לו את מלוא הסכום בעקבות האיחור.

ואומר ביהמ"ש – שההתנהגות של בן דוד זוהי התנהגות שלא בתו"ל מהסיבה של עמידה דווקנית על זכויות, ומוסיף ביהמ"ש ואומר שהסטייה מהחוזה במקרה דנן היא זוטי דברים ולכן הוא מתערב ומבטל את החוזה.

 

יוצא א"כ שמכח סע' 39 המצריך קיום חוזה בתו"ל, בית המשפט מתערב בחוזה קיים.

 

בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר–שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים

העובדות:

נהגים בש"ת ב"ש סיכמו חוזה עבודה האומר שאם הם לא ישבשו את העבודה הם יקבלו פרמיה. וההגדרה של שיבוש עבודה האומרת שיבוש עבודה – היינו הפסקת עבודה בלי אישור של מועצת הפועלים.

בשלב מסוים הנהגים רוצים לשבש את עבודתם ומקבלים אישור מידי ממועצת הפועלים, המודיעה שתוך מחצית השעה תהיה הפסקת עבודה.

וטוען המעביד שזה לא מה שסוכם, מאחר שהרעיון המקורי הוא לתת לו זמן להתארגן וכאן אין לו את הזמן, ולכן בסוף החודש העובדים מגלים בתלוש המשכורת את ניכוי הפרמיה.

העובדים טוענים שהם עמדו בתנאי החוזה האומר קבלת אישור ממועצת הפועלים.

המעביד טוען שהאישור מחטיא את רעיון הפרמיה הנותנת לו שהות להתארגן.

ואומר השופט ברק – שבמקרה דנן ע"פ סע' 39 ביהמ"ש יכתוב מחדש את החוזה ויכניס או ענינים שהצדדים לא כתבו אך באמת הם התכוונו לכך. ולכן כאן הרי כוונת המעביד היתה לתת לו שהות להתארגן ומאחר שכוונה זו הוחטאה לא מגיע לעובדים את הפרמיה האמורה (פס"ד זה ניתן לפני אפרופים).

 

בפס"ד ביהמ"ש מתייחס לתוצאות של סע' 39.

1.2         פרשנות חוזה

"פרשנות" היא בעיקרה שתי גישות אפשריות:

1. גישת היוצר (נסיבות).
2. גישת היצירה (לשון החוזה).

1.2.1         גישת היוצר (נסיבות)

בגישה זו אנו מחפשים מה התכוונו הצדדים באמת, אולם לאו דווקא כתבו זאת בחוזה, כגון עדויות בע"פ – טיוטות – וכו'.

1.2.2         גישת היצירה

בגישה זו אנו נתייחס למה שכתוב בחוזה בלבד ולא מה כיוון היוצר, ולכן כל מה שכתוב בחוזה יהיה שריר, ולא מה כוונו הצדדים.

 

לסיכום:

גישת היוצר – מהי כוונת הצדדים (בלי קשר לכתוב בחוזה).

גישת היצירה -מה כתוב בחוזה (בלי קשר לכוונת הצדדים).

 

סעיף 25 א' חוק החוזים אומר: חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות. ע"כ.

 

פרשנות החוק מציעה יותר מפרשנות אחת.

ולכן הפסיקה חלוקה בזה, כאשר עד 1995 ביהמ"ש פירשו את סעיף 25 א' "בשיטת שני השלבים" האומרת שבשלב הראשון בוחנים את לשון החוזה (יצירה) ואם לשון החוזה לא כ"כ ברור נחפש את הנסיבות לחוזה (יוצר).

בד"כ נהוג להשתמש בגישה זו, מאחר שיש "ודאות" אלא הבעיה תהיה במידה שהחוזה לא נכתב בצורה ברורה ואז בית המשפט יחפש את גישת היצירה שגם היא איננה ברורה.

אולם מאחר שרוב הפעמים החוזים ברורים ויש ודאות, שיטה זו טובה.

1.2.3         שיטת שני השלבים (יתרונותיה וחסרונותיה).

פסקי הדין הבאים ידונו בשיטת 2 השלבים (יתרונותיה וחסרונותיה).

 

ע"א 450/82 מדינת ישראל נ' חירם לנדאו עבודות עפר כבישים ופתוח בע"מ,

העובדות:

מדינת ישראל מוציאה מכרז לקניית תערובת אספלט לסלילת כבישים.

אחד המרכיבים בתערובת נקרא "ביטומן" (הלמ"ס מפרסם מדד הביטומן המראה את חשיבותו של המרכיב).

שתי חברות זכו במכרז וחותמות על חוזה בו כתוב שהמדינה תשלם על "ההתייקרות" לפי מדד הביטומן. החברות מספקות את התערובת והגיע זמן התשלום.

חברת חירם לנדאו שולחת חשבונית המתחשבת בהתייקרות הביטומן בלבד, ולא בשאר מרכיבי התערובת והמדינה משלמת.

החברה השנייה מגישה חשבונית שונה ומבקשת לחשב גם את התייקרות שאר מרכיבי האספלט ע"פ מדד הביטומן. המדינה לא מסכימה לשלם והתיק הולך לביהמ"ש בעילת סכסוך בפרשנות חוזה.

ביהמ"ש פוסק לטובת החברה מאחר שבחוזה כתוב שהמדינה תשלם עבור "ההתייקרות" משמע של שאר המרכיבים וע"ז מוסיף ביהמ"ש שכאן לשון החוזה ברורה (צ"ע).

 

חברת חירם לנדאו מבקשת גם היא את תוספת ההתייקרות עבור שאר המרכיבים, והמדינה טוענת מאידך גיסא שגם חברת חירם פירשה את החוזה כפי שהמדינה הבינה בהתחלה ואין להם זכות לדרוש את התוספת.

ואומר ביהמ"ש – כאן אנו נבחן את החוזה בשיטת שני השלבים, ומאחר שכאמור לשון החוזה ברור נשלם את התוספת לחברת חירם לנדאו.

 

בפס"ד זה אנו רואים את הבעייתיות שבשיטת שני השלבים.

1.2.4         עידן אפרופים

כאמור, עד 1995 בתי המשפט עבדו בשיטת שני השלבים עד הפס"ד הבא.

 

ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ,

פס"ד זה שינה באופן משמעותי את הכלל בפרשנות חוזים.

העובדות:

בתחילת שנות ה-90 היה גל עליה גדול מרוסיה שגרר מחסור חמור בדירות. המדינה ברצותה לעודד קבלנים לבנות ניסחה חוזה האומר שיש שני סוגי אזורים:

1. 1. אזורים מבוקשים – בהם המדינה תתחייב לקנות עד חצי מהדירות שיבנה הקבלן, ומאידך הקבלן לא חייב למכור את הדירות למדינה.

בחוזה נקבע המחיר שהמדינה תצטרך לשלם, דהיינו כשהקבלן יסיים לבנות הוא יצטרך לבקש מן המדינה לקנות ואז המדינה מחויבת לקנות. כמו"כ אם יש איחור בלו"ז של הבניה המחיר יורד כל שבוע בסכום מסוים. כמו"כ יש הפחתה במחיר לגבי איחור בדרישה, דהיינו כל שבוע שהוא לא מודיע על סיום הבניה יופחת התשלום.

2. 2. אזורי פיתוח – המדינה רצתה לדרבן בניה באזורים אלו ולכן אמרה שהיא מתחייבת לקנות עד 100% מסך הדירות שיבנו. כמו"כ אפשר יהיה להגיע רק עד שלב "שלד מחצית" ולהודיע למדינה שתקנה מיד. כמו"כ סוכם על הפחתת איחור בדרישה ולא סוכם על הפחתה באיחור בבניה.

 

חברת אפרופים בונה באזורי פיתוח ומגיעה לשלב השלד והמחצית ומבקשת מהמדינה לקנות את כל הדירות ולאחר מכן החברה מאחרת בסיום הבניה בכמה שבועות.

 

המדינה טוענת שעל אף שאין כתוב בחוזה את ענין האיחור בבניה, מ"מ הסיבה לחוזה זה היא תמריץ לבניית דירות ומהר, ולכן אם החברה מאחרת בבניה אנו מחטיאים את הרעיון המרכזי של חוזה זה.

בעוד שהחברה טוענת שאין בחוזה הפחתה על איחור בבניה.

 

ג' שופטים מתלבטים בענין:

השופט מצא (דעת מיעוט) – מפרש את החוזה בשיטת שני השלבים ולכן אם כתוב בחוזה רק איחור בדרישה ולא כתוב איחור בבניה כך יהיה. ולכן אין זכות למדינה להפחית לאפרופים על איחור בבניה.

 

השופט ברק (דעת רוב) – מכריז בזאת על מותה של שיטת שני השלבים ע"י פרשנות שונה של ס' 25 א'.

סע' 25 א' לא אומר שצריך שני שלבים ולכן מתייחסים גם ללשון וגם לנסיבות בחדא מחתא והסיבה לכך פשוטה מאחר שאין אסמכתא בחוק להתייחס לגוף החוזה יותר מרצון הצדדים.

ויתרה מכך בכדי להבין את לשון החוזה נהיה חייבים לדון בנסיבות.

אולם בדרך כלל א"א להגיע לרצון האמיתי ע"פ ניסוח החוזה, לכן אנו נצא לחפש מהו החוזה הסביר היכול להתבצע בתכליתיות במקרה שלפנינו.

דהיינו, לשון החוזה ונסיבות – תכלית סובי'. אולם מאחר שבד"כ הצדדים חלוקים וא"א להגיע לרצונם האמיתי, ביהמ"ש יחפש את התכלית האובי', דהיינו איך חוזה סביר היה יכול להתנסח כאן.

ולכן באפרופים – מאחר שלשון החוזה והנסיבות לא ברורים, נצא לחפש על מה צדדים סבירים העושים חוזה היו נותנים את הדעת, ולכן חוזה סביר לא היה מתקבל ללא הפחתה על איחור בבניה.

 

מה שקרה אחרי פס"ד זה שהפסיקה נחלקה.

מיעוט השופטים – ילכו אחרי הנסיבות (התכלית הסובייקטיבית).

אולם רוב השופטים מניחים שלשון החוזה לא ברור, ולכן ישר דנים בתכלית הראויה (היא התכלית האובייקטיבית).

 

– פרשת אפרופים השפיעה קשות על ביהמ"ש מאחר שבעבר ביהמ"ש היה מסתמך רק על לשון החוזה וכיום אפשר לשכנע את ביהמ"ש להוסיף דברים שאינם כתובים בחוזה.

 

כאמור, פס"ד אפרופים הוא נ.צ. חשובה בענין פרשנות חוזה.

 

ע"א  ארגון מגדלי הירקות נ' מדינת ישראל (הראשון)

בפס"ד זה שבה ועולה השאלה האם פרשת אפרופים היא הלכה נכונה.

העובדות:

בשנת 1994 נחתם הסכם שלום בין ישראל לאש"ף שאחת הנגזרות ממנו היא הסכם סחר חופשי המאפשר למשל להכניס ירקות ללא הגבלה משטחי האוטונומיה לישראל.

בשנים ההם לא כל אחד יכול היה לגדל ירקות ולמכור אלא הרוצה לגדל צריך רישיון הנקרא בשם "מכסות".

ארגון מגדלי הירקות המאגד את החקלאים עם המכסות לירקות היו הנפגעים הראשונים מההסכם הנ"ל.

אלא שהמדינה החליטה לפצות את החקלאים ולבטל את המכסות.

נחתם חוזה בין המדינה למגדלי הבצל והגזר המבטל את מכסותם תמורת פיצוי.

אלא שהסכסוך נולד עם מגדלי תפו"א ששם המדינה לא רצתה לבטל את המכסות מיד אלא תוך 4 שנים והם לא קבלו מיד פיצויים אלא ע"פ המדרג הבא:

בכל אחת מג' השנים הבאות יממן משרד האוצר פיצוי ע"פ הכמות הנכנסת מן האוטונומיה בפועל והשאר (עד מלא גובה המכסות) עם הביטול המוחלט של המכסות.

מה שקורה, שבשנה הראשונה לא נכנסו תפו"א מהאוטונומיה, כך גם בשנה השנייה והשלישית והרביעית.

בסוף השנה הרביעית – המגדלים דורשים פיצוי של מלוא גובה המכסות ואומרים שהסיבה לפיצוי היא ביטול המכסות (מה שקרה לאחר 4 שנים).

המדינה טוענת שהסיבה לפיצוי היתה כניסת הסחורה מן האוטונומיה, ולכן מאחר שלא נכנסה סחורה אין לחקלאים זכות לפיצוי.

 

נסיבות הכריתה:

1. באותו חוזה המגדלים של הבצל והגזר מבטלים את המכסות מיד ומקבלים פיצוי (כאן משמע שהפיצוי הוא עבור המכסות).
2. המדינה ביטלה מכסות לעגבניות ולא שלמה פיצוי (כאן משמע שאין פיצוי עבור המכסות).
3. הצדדים מחליטים לוותר על עדויות בביהמ"ש וחותמים על תצהירים.

ויש עדויות בע"פ כאשר מצד מגדלי הירקות מגישים תצהירים שר החקלאות דאז – שר האוצר דאז וכו', שורה של פקידים שייצגו את המדינה בשנת 94. ומטעם המדינה פקיד האוצר.

 

ג' שופטים דנים בזה:

השופט מצא (דעת מיעוט) – למעשה שיטת שני השלבים היא שיטה טובה ולשון החוזה ברור ולכן מגדלי הירקות צודקים.

אולם לאחר הלכת אפרופים צריך להתחשב בנסיבות המקרה ולכן הוא אומר שמאחר שבבצל והגזר קבלו פיצוי תמורת המכסות, גם כאן הפיצוי הוא תמורת המכסות.

וגם ע"פ התכלית האובי' – מגדלי הירקות צודקים מהסיבה האמורה.

 

השופט ריבלין (דעת הרוב + ברק) – לשון החוזה היא לטובת מגדלי הירקות, אולם הנסיבות מראות שהמדינה צודקת – והנסיבות יגברו על לשון החוזה.

וזה שהבצל והגזר קיבלו פיצוי, הסיבה היתה לחשש מנזק בפועל, אולם בתפו"א לא היה חשש לנזק מידי, ולכן נוסח ההסכם כך. והראיה לכך היא מהעגבניות שהם לא קיבלו פיצוי תמורת ביטול המכסות. ולגבי התצהירים הענין שקול.

 

א"כ יכולנו לעצור כאן. אולם לאחר אפרופים אנו נבחן את התכלית האובי' ולכן לא יכול להיות שהמדינה תפצה את מי שלא ניזוק.

ומוסיף השופט ברק בדרכו – שכאן גם לשון החוזה וגם הנסיבות אינם ברורים ומה שיכריע כאן הוא "תו"ל" האומר שלא יכול להיות שהמדינה תפצה בחוסר נזק ע"פ התכלית האובי'.

 

מגדלי הירקות מגישים בקשה לדיון נוסף שבה יושב השופט חשין האומר שהגיע הזמן לדון האם הלכת אפרופים נכונה, ומכנס לשם כך הרכב של 9 שופטים.

 

ü      שיעור מס' 7

 

דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל

הניסיון להפוך את הלכת אפרופים בשורה התחתונה לא הצליח והלכה זו נותרה בעינה. אולם בפס"ד זה נוצרו הבנות חדשות להלכת אפרופים.

 

א"כ יש ג' אפשרויות להבין את אפרופים – ועוד אפשרות אחת חדשה מהתקופה האחרונה (דנציגר):

 

א. שיטת ברק באפרופים

שיטה זו כבר נאמרה באפרופים ובדיון הראשון שבפס"ד מגדלי הירקות שאומר שתמיד הנסיבות ישפיעו על לשון החוזה, אולם מאחר שלשון החוזה בד"כ לא ברורה והנסיבות מעורפלות לכן נכריע ע"פ התכלית האובי', דהיינו מה אנשים הנוהגים בתו"ל עם הגיון מסחרי היו עושים.

ומה שעושה ברק הוא למשוך את סע' 39 לחוק החוזים מקומת ההתערבות ולהעבירו לקומת הפרשנות.

 

ב. השופט ריבלין (מגדלי הירקות דיון נוסף)

אומר השופט ריבלין שבד"כ ההכרעה תהיה ע"פ התכלית הסובי', דהיינו לשון החוזה והנסיבות – ומסביר שמאחר שברוב הפעמים לשון החוזה והנסיבות יתנו תשובה למה שהיה בשעת הכריתה נוכל לפסוק דרכם, ובמקרים נדירים כאשר לשון החוזה והנסיבות באמת יהיו מעורפלות נלך לחפש תשובה ע"פ התכלית האובי'.

ובמקרה של מגדלי הירקות מאחר שהנסיבות הראו שהמדינה צודקת על אף שבלשון החוזה משמע כמו מגדלי הירקות, נלך ע"פ הנסיבות שמסבירות את לשון החוזה לטובת המדינה.

 

ג. השופט חשין (מגדלי הירקות דיון נוסף)

ראשית הוא אומר שהלכת אפרופים בעיקרה נכונה, אולם במקרה דנן (מגדלי הירקות) לשון החוזה מראה בצורה ברורה את מה שהיה לטובת מגדלי הירקות, אולם בשונה מריבלין הוא טוען שכאשר לשון החוזה ברורה ע"פ הנסיבות נלך ע"פ לשון החוזה (בשונה ממצא שהולך ע"פ גישת שני השלבים ששם אם לשון החוזה ברורה לא נתחשב בנסיבות).

ולכן במקרה דנן ע"פ הנסיבות ולשון החוזה הברורה, מגדלי הירקות צודקים.

 

– העולה מכל האמור – שהלכת אפרופים פרוצה ומשתמעת ע"פ כמה הבנות, ולכן בפרקטיקה עו"ד צריך לטעון ע"פ כל ההבנות של הלכת אפרופים.

1.2.5         גישת דנציגר

– בשנת 2008 הגיעה לעולם הגישה הרביעית לפרשנות חוזה.

גישה זו מאומצת ע"י השופט דנציגר (עו"ד) שאומר – למרות הלכת אפרופים ופס"ד מגדלי הירקות כאשר לשון החוזה ברורה צריך ללכת על פיה, הסיבה שזה מתיישב עם ההיגיון המסחרי.

גישת שני השלבים חזרה לחיים ע"י דנציגר בפס"ד אמנון לוי נ' נורקייט ששם הוא הפך את הלכת אפרופים. ומה שמוזר שם שריבלין וגרוניס הסכימו אתו, כנראה מהסיבה שהוא לא הודיע על מותר של הלכת אפרופים ופתר את הבעיה גם ע"פ הלכה זו.

אולם לאחר שהשופט דנציגר הודיע שבכוונתו להחזיר לחיים את גישת שני השלבים, בפס"ד שישב בו לאחר הכרזה זו, השופטים כתבו שהם מסכימים לתוצאה אולם לדעתם הלכת אפרופים נכונה.

 

ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ,

העובדות:

פס"ד זה עוסק בעיבוד בשר כאשר ישנה טכניקה בסיסית בענין, ואמנון לוי פיתח טכניקה מתקדמת לעיבוד בשר. חברת נורקייט רוצה להשתמש בטכניקה הזו, ונכרת חוזה בינה לבין אמנון לוי האומר שנורקייט יעבדו בשר ע"פ השיטה הזו תמורת תשלום כאשר אמנון יהיה יועץ במפעל. כמו"כ סוכם שכל זמן שאמנון יעבוד החברה מתחייבת להעסיק אותו תמורת שכר חודשי עד שנת 2005.

עוד סוכם שאם נורקייט יקנו בשר מעובד מצד שלישי והצד שימכור ישתמש "בטכניקה מהותית לחלוטין שונה" מן הטכניקה של אמנון לוי, החברה תפסיק לשלם לו.

מה שקרה שבשנה וחצי הראשונות החברה מעבדת בשר במפעל שאינו שלה ע"פ השיטה של אמנון לוי ובזמן זה הוא מקבל שכר, אולם בשליש מהזמן הנ"ל נורקייט מעבדת בשר ע"פ השיטה הבסיסית ובכל אופן ממשיכה לשלם לאמנון.

לאחר שנתיים נורקייט מודיעה לאמנון על סיום ההתקשרות מחוסר כדאיות, וע"כ אמנון לוי תובע אותם.

החברה טוענת שאין הצדקה לשלם לו מאחר שכבר לא משתמשים בטכניקה שלו.

אמנון לוי טוען שלא היה מדובר בחוזה העסקה אלא בעסקת מכר ולכן הוא דורש את מלוא התשלום על השיטה.

 

ביהמ"ש המחוזי יישם כאן את הלכת אפרופים עפ"י שיטת ברק – שאומרת שחוזה סביר שנעשה בתו"ל ע"פ הגיון מסחרי הוא לטובת נורקייט ולכן הוא פוסק לטובת החברה.

 

בערעור לביהמ"ש העליון – השופט דנציגר כתב את הפס"ד ואומר שע"פ לשון החוזה משמע שרק אם נורקייט ישתמשו "בטכניקה מהותית לחלוטין שונה" מהשיטה של אמנון לוי הם לא יצטרכו להמשיך לשלום לו, ומאחר שנורקייט חזרו לשיטה הבסיסית הם צריכים להמשיך לשלם לו.

ומוסיף ואומר, שבמקרה דנן גם הנסיבות יעידו על כך מאחר ששליש מהזמן שנורקייט עיבדה בשר בשיטה בסיסית היא המשיכה לשלם לאמנון (נסיבות). ומוסיף שמאחר שמדובר בעסקת מכר זהו חוזה סביר.

אולם העולה מהפס"ד שעיקר ההכרעה היתה מלשון החוזה.

(השופטים ריבלין וגרוניס הסכימו לפס"ד, כנראה מהסיבה שדנציגר טרח לסדר את הכרעתו גם מכורח הנסיבות ומן החוזה הסביר).

1.2.6         כללי פרשנות משניים

כאשר אין תשובה לפרשנות חוזה ע"פ סע' 25 א' הולכים אנו לכללי פרשנות משניים, כאשר כלל הבסיס הוא שכלל משני לא יסתור לעולם את סעי' 25 א'.

ישנם ג' כללי פרשנות משניים:

1.2.6.1         פירוש מקיים עדיף (סע' 25 ב')

אם ע"פ סע' 25 א' יש שתי אפשרויות לפרש חוזה ואחת מן הפרשנויות תביא לחוזה שהתוקף שלו בעייתי, כגון בניגוד לחוק – תקנה וכדו' והשנייה תביא לחוזה קיים נעדיף את זו השנייה.

דוגמא לכך בפס"ד הבא.

 

ע"א 391/80 לסרסון נ' שכון עובדים בע"מ,

העובדות:

החברה מציעה דירות בבניין של שמונה קומות ולאחר מכן החברה קיבלה היתר לבניית הקומה התשיעית, כאשר יש חוק שאומר שרב קומות (9) הקבלן חייב להתקין גנרטור למעלית.

בחוזה המכירה של לסרסון כתוב שהחברה תספק "תא" גנרטור למעלית ולמעשה הדיירים מגלים שיש תא ללא גנרטור, ופונים לביהמ"ש בטענה שיש התחייבות חוזית מצד הקבלן לספק תא + גנרטור (הסיבה שהם לא תבעו גנרטור מכח החוק היא מאחר שבתוצאה החברה היתה נקנסת וכדו' ללא תועלת אישית אליהם).

 

בביהמ"ש העליון ג' שופטים שואלים – האם מה שכתוב "תא" גנרטור בחוזה האם זוהי התחייבות חוזית לגנרטור.

השופטת מרים בן פורת (דעת מיעוט) – אומרת שמאחר שיש שתי אפשרויות להבין מה זה תא גנרטור האחר תא עם גנרטור והשנייה תא ללא גנרטור ומלשון החוזה והנסיבות אין תוצאה ברורה לכן נבחר פירוש מקיים עדיף האומר שמאחר שהחוק מצריך התקנת גנרטור ברב קומות בוודאי זה מה שהצדדים התכוונו.

שני השופטים האחרים אומרים – שמאחר שלשון החוזה ברורה "תא" גנרטור יש עילה לתביעה.

1.2.6.2        פירוש לרעת המנסח (נמצא בפסיקה ולא בחוק).

כלל זה אומר שכאשר ישנם שתי פרשנויות סבירות לחוזה באותה מידה וצד אחד הוא זה שניסח את החוזה והשני לא השפיע עליו, נבחר את הפרשנות לרעת המנסח. והסיבה שבד"כ המנסח הוא הצד החזק ולכן נפרש לטובת החלש. סיבה נוספת היא שבד"כ המנסח מגן על עצמו ולכן אם הניסוח לא מפורש כנראה שהוא לא התכוון לכך.

דוגמא לכך בפס"ד הבא. (כמו"כ דוגמא לפרשנות אחרי הלכת אפרופים).

 

ע"א 898/03 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חזן,

העובדות:

חזן מבקש הלוואה של 13 מליון ₪ מבנק לאומי, כאשר הבטוחות להלוואה הם משלשה מקורות:

1. כספים שיש לו בבנק. 2. תכניות חסכון של חברה שהוא קשור אליה. 3. שני המיליון האחרונים הם על בסיס החסכונות של הוריו המבוגרים.

ההורים נותנים את חסכונותיהם כערבות לבנק ובתנאי שכשהבן יחזיר סכום מההלוואה, דבר ראשון זה ילך בכדי לשחרר את החסכונות שלהם.

הבנק מאשר את ההסכם (ע"י ניסוח מיוחד).

חזן לוקח כספים של החברה המשועבדים לבנק ומחזיר חלק מן הכסף וההורים טוענים שהחלק שהוחזר משחרר את הבטוחות שלהם, אולם הבנק טוען שכל מה שדובר הוא על כספים שמגיעים מבחוץ ומאחר שחזן לקח חלק מן הכספים המשועבדים  אין זכות להורים לשחרר את החסכונות שלהם.

השופט רובינשטיין – פוסק לטובת הזוג חזן ע"פ התכלית האובי' של הלכת אפרופים והוא מחזק את המסקנה שלו ע"פ כלל הפרשנות של "פירוש לרעת המנסח" ומאחר שהבנק ניסח את החוזה, הפרשנות תהיה לרעתו.

 

בפס"ד זה אנו רואים שכלל הפרשנות פירוש לרעת המנסח בא כאסמכתא לתכלית האובי'.

 

ע"א 6271/95 אדוניהו אשר ו-61 אח' נ' פרוייקט גן העיר בע"מ ,

בפס"ד זה ביהמ"ש מוותר על הלכת אפרופים והולך ישר לפירוש לרעת המנסח.

העובדות:

רוכשים בבניין דירות בת"א שבזמן המו"מ החברה מראה להם פרוספקט ובאחת התמונות הם רואים שישנה בריכה עם גג ועליו יש אנשים – כאשר מי שרואה את הפרוספקט הזה מבין שכמו שהבריכה שייכת לדיירים, כך גם הגג (בפרוספקט כתוב להמחשה בלבד).

בחוזה כתוב בפירוט על החלקים שאינם רכוש משותף וביניהם "הגג" ומאחר שבבניין ישנם שלשה גגות אין אנו יודעים באיזה "גג" מדובר.

הדיירים טוענים שהגג הוא רכוש משותף והראיה הפרוספקטים.

הקבלן טוען שבחוזה כתוב שהגג אינו רכוש משותף.

ואומר ביהמ"ש – שלעיתים בחוזה צריך להסתייג במפורש ממה שנראה בפרוספקט. ומה שכתוב "גג" בחוזה ושי שני פירושים הולכים עם הפירוש נגד המנסח ולכן הגג הוא רכוש משותף.

כאן ביהמ"ש בשונה מהפס"ד הקודם אינו הולך ל"פירוש לרעת המנסח" דרך אפרופים, אלא ניגש ישירות לכלל פרשנות זה ומוסיף שבמקרה דנן ישנה התנהגות שלא בתו"ל מצד הקבלן.

 

1.2.6.3        חזקה צדדים לא רצו חוזה נצחי

כלל זה אומר שכאשר עוסקים בחוזה ארוך טווח והצדדים פועלים ע"פ חוזה לא מוגבל בזמן, כגון עובד ומעביד – יצרן ומפיץ וכדו', עד מתי חוזה זה יהיה בתוקף?

ואומרת חזקה זו שאם חוזה לא הוגבל בזמן – חזקה על הצדדים שלא רצו חוזה נצחי ולכן כל אחד יכול לסיים חד צדדית את החוזה בהודעה של זמן סביר מראש.

 

ישנן שתי הצדקות לחזקה זו:

1. אומדן דעתם של הצדדים.
2. מאחר שבחוזה ארוך טווח נדרשת רמה מסוימת של אימון ושת"פ ע"כ המשפט לא רוצה לאכוף ביניהם יחסים.

 

– חזקה זו תקיפה כל עוד הצדדים לא התנו עליה במפורש.

דוגמא לכך בשני הפס"ד הבאים:

 

ע"א  מול הים נ' שגב

העובדות:

דגן,  הוא בעל מניות בקניון מול הים באילת ומחזיק ב-100% מן המניות. בשלב האחרון של הפרויקט החברה נקלעת לקשיים ונתבעת ע"י הבנק הבינלאומי.

החברה שוכרת את עו"ד שגב לייצג אותה והם קובעים ששכר הטרחה יהיה על בסיס התוצאות, ובמה שהוא יצליח להוריד מן התביעה יקבל 30%, ובכל מקרה השכ"ט לא יפחת מארבע מאות אלף דולר.

הבנק מגיע לפשרה עם החברה שהופכת אותו מנושה לשותף.

ברגע שהסכסוך עם הבנק מסתיים – מול הים ושגב מחליטים על שכ"ט חדש שנוסח ע"י שגב האומר שהחברה תשלם לשגב 5% מסך המשיכות של בעלי המניות והבעלים של החברה (ניסוח גורף) והנ"ל לא יפחת מ-300,000 דולר.

(נ.ב. – לכל חברה יש הון רשום שהוא לדוגמא 500 מניות והון מונפק – לדוגמא 100 מניות, ודגן הנ"ל שמחזיק ב-100% מן החברה הוא מחזיק ב-100% מן המניות המונפקות).

מה שקורה, שהחברה הנפיקה מאה מניות נוספות מלבד המאה שמחזיק בהם דגן (מה שהופך אותו למחזיק 50% מן החברה) ומניות אלו נמכרות למשקיעים חדשים.

הכניסה של המשקיעים מביאה את שגב לטעון לסעד הצהרתי לגבי פרשנות החוזה שלו, שמה שכתוב 5% מכל המניות הינו גם מה שהונפק מחדש, ולתמיד.

מצבו של שגב הוא שמאחר שלדבריו הוא מחזיק 5% מסך כל המניות העתידיות של החברה, הוא לא יהיה מדולל לעולם ולכן החברה טוענת לעושק (טענה זו נדחית). כמו"כ לפרשנות חוזה בצורה אחרת האומרת שמה שכתוב בחוזה 5% אין זה נצחי, אלא 5% ממניותיו של דגן.

ביהמ"ש המחוזי – פוסק לטובת שגב, היינו 5% לתמיד.

 

ביהמ"ש העליון דן בפרשנות החוזה:

השופט ג'ובראן (דעת מיעוט) – מאחר שבחוזה כתוב 5% מכל "בעלי המניות", היינו כל בעלי המניות גם העתידיים. אולם ע"פ הנסיבות מאחר שברק היה שיכנסו משקיעים חדשים ולכן אין זה צודק ששגב יקבל 5% מסך כל המניות העתידיות, לכן הנסיבות גוברות על לשון החוזה (שיטת ריבלין באפרופים).

וממשיך ואומר – שהשאלה כמה זמן חוזה זה יהיה בתוקף, ומכיוון שמלשון החוזה אין תשובה וכן גם מהנסיבות נלך לחזקה האמורה ע"פ התכלית האובי' של חוזה מסחרי האומרת שחוזה מסחרי הנכתב בתו"ל לא יהיה נצחי. וכמו"כ הפירוש כאן יהיה לרעת המנסח, ולכן שגב יקבל סך 5% מכל המניות העכשווי אולם החברה יכולה לבטל אתו את החוזה ע"פ זמן סביר מראש.

 

השופט ברק (דעת רוב) –כל האמור לגבי חזקה זו הוא כשמדובר "בחוזה מתמשך באופן הדדי" – אולם במקרה דנן כאשר אין הדדיות מתמשכת מהסיבה האמורה ששגב לא ידולל לעולם, הרי זוהי רכישה של נכס ולכן לשגב יש זכות נצחית על המניות כמו על כל נכס.

ההיגיון בכך הוא שבחוזה מתמשך הדדי כגון יצרן ומפיץ צריך כל הזמן החלטה לחדש את הקשר, אולם כאן שגב עבד פעם אחת וקנה את המניות א"כ זוהי זכות נצחית.

וממשיך ברק ואומר – האם מה שכתבו בחוזה "בעלי המניות" היינו כולם או רק דגן בעצמו. ואומר ע"פ דרכו בהלכת אפרופים שמאחר שלשון החוזה לא ברורה כמו"כ גם הנסיבות נלך ע"פ התכלית האובי' שאומרת לנו כאן ששגב יהיה זכאי לנצח ב-5% של המשיכות של "דגן בלבד".

 

בפס"ד זה עולים שני דברים:

א. הגדרה מהי חזקה נצחית.

ב. פרשנות ע"פ הלכת אפרופים.

 

ע"א  אלי בלום נ' אנגלו סכסון (דנציגר אחרי פס"ד נורקייט)

העובדות:

אלי בלום הוא זכיין של חברת אנגלו סכסון העוסקת בתיווך ע"פ עמלות, כאשר בשנת 78 נסגר חוזה בע"פ ובשנת 80 חוזה בכתב.

בשנת 2000 אלי בלום רוצה למכור את הזיכיון לצד שלישי באותם תנאים. החברה מבקשת שימכור ע"פ תנאים חדשים שלה.

כאשר ויכוח זה מתנהל, אלי בלום מקבל הודעה שבעוד שמונה חודשים החוזה ביניהם מתבטל משתי סיבות:

1. הוא מפר את תנאי הזיכיון (אסמכתאות, בעייתיות).
2. חוזה מתמשך ואין הם התכוונו לחוזה לנצח.

אלי בלום טוען מנגד – ראשית אין הוא מפר את תנאי הזיכיון. ושנית לגבי החזקה האמורה כתוב במפורש בחוזה מתי הוא יסתיים ושם כתוב שאם הזכיין ירצה לבטל את החוזה חד צדדית יכול הוא לבטל בהודעה של 60 יום מראש, אולם החברה יכולה לבטל באחד מן המקרים הבאים – הפרה / פשיטת רגל / מות/ וכו' וטוען אלי בלום שלא קרה כלום מן התנאים האמורים שבגינו יבוטל החוזה.

 

ביהמ"ש המחוזי אומר – שיש הפרת חוזה ונכון שהיא אינה משמעותית, אולם כמה הפרות קטנות מתחברות להפרה אחת גדולה וא"כ בסיס האימון בין החברה לזכיין הופר וא"א לכפות יחסי אימון.

ולגבי החזקה אנו מיישמים את הלכת אפרופים ואם נבדוק את התכלית האובי' מיד נבין שחוזה זה אינו שוויוני שאחד הצדדים אינו יכול לבטל את החוזה והשני וכל וממילא מה שכתוב בחוזה לא יכול לבטל את החזקה.

 

ביהמ"ש העליון (השופט דנציגר) – אמר שאין הפרה.

ולגבי החזקה – מאחר שאנו הולכים ע"פ לשון החוזה שבו כתוב מתי כל אחד יכול להפר את החוזה זה מה שיקבע לנו כאן.

 

(מאחר שלשון החוזה היא ע"פ סע' 25 א' אפי' שהפירוש הוא לרעת המנסח והחזקה שאין החוזה נצחי, מאחר שלשון החוזה ברור אין אנו נחפש סעד בפרשנות המשנית).

 

בפס"ד זה ישנן שתי הבנות:

א. גישה להלכת אפרופים (דנציגר).

ב. אפשר לנסח חזקה נצחית בחוזה והיא תהיה תקיפה.

 

ü      שיעור  8

1.3         השלמה של חוזה חסר

בקומת ההשלמה אנו עוסקים בב' ענינים:

א. כמו בפר' א' הנותן מנגנוני השלמה ע"פ נוהג פרטי ונוהג ענפי (סע' 26).

ב. כאן אנו מבררים מדוע חוזה זה חסר, האם הצדדים לא כתבוהו משום שהם לא רצו או לא חשבו על זה.

 

לדוגמא:

ע"א 391/80 לסרסון נ' שכון עובדים בע"מ,

שם היה כתוב בחוזה תא גנרטור למעלית ולא סופק גנרטור בתא.

השופטת בן פורת – יישמה כאמור את הפירוש מקיים עדיף (עיין לעיל).

השופט אילון – אמר שחוזה זה הרי הוא חסר אולם לשון החוזה ברור ומאחר שהשופט חושב שהשלמה מכח תנאי מכללא תשקף את רצון הצדדים הוא משלים את הפרט החסר.

 

עד פס"ד אפרופים השלמה היתה ע"י תנאי מכללא. ולהלן ההסבר.

1.3.1         תנאי מכללא – מבחן הטרדן המתערב.

מבחן זה הוא מניפולטיבי מאחר שהוא מתרחש במוחו הקודח של השופט כאשר הוא מדמה את הטרדן המתערב במהלך חתימתו של חוזה זה ושואל את הצדדים מדוע הם לא כתבו את התנאי החסר.

 

ולכן בפס"ד לסרסון נ' שיכון עובדים היה כתוב בחוזה תא גנרטור למעלית ואם היה טרדן באיזור חתימת החוזה והיה שואל האם יש גנרטור בתא או לא, אומר השופט אילון שבוודאי הצדדים היו אומרים שיש גנרטור בתא וממילא זהו רצון הצדדים.

מבחן זה של התנאי מכללא שימש את בתי המשפט עד פס"ד אפרופים כאשר הרעיון שמאחריו הוא ללכת עם הרצון האמיתי של הצדדים.

 

אולם בפס"ד אפרופים – מלבד כל החידושים שבו – בא ברק ומבטל את התנאי מכללא ומסביר שנכון הוא שפרשנות חוזה והשלמת חוזה הן שתי פעולות שונות, אום בשתיהן המטרה היא לברר את התכלית האובי' של החוזה, דהיינו פרשנות במוחן הרחב והשלמה במובן הצר, ולכן לאחר שחודשה התכלית האובי' של החוזה ניתן להשתמש אתה גם בהשלמת חוזים, כלומר נשלים חוזה ע"פ התכלית האובי' מכח סע' 39 (תו"ל) וממילא מבחן הטרדן המתערב מיותר ולא שימושי.

 

ובחזרה לפס"ד לסרסון – שבו השופט בייסקי מחייב את שיכון העובדים לספק גנרטור מסיבה שונה, האומרת שמאחר שחוזה זה אינו חסר אולם כמו שאמר השופט ברק בפס"ד שירותי תחבורה ב"ש לכתוב את החוזה מחדש, כך גם כאן אנו נוסיף לחוזה זה את הגנרטור. א"כ הוספת הגנרטור הוא מקומת ההתערבות ולא מקומת ההשלמה ע"פ השופט בייסקי.

 

לסיכום:

בייסקי (לסרסון) וברק (ש"ת ב"ש) – באו מקומת ההתערבות.

איילון (לסרסון) – מקומת ההשלמה ע"י תנאי מכללא.

ברק (אפרופים) – מקומת הפרשנות ע"י התכלית האובי'.

1.4         התערבות

קומת ההתערבות (סע' 30, 31) מדבר בעיקר על חוק החוזים האחידים וחוזה פסול.

1.4.1         חוזה פסול

זהו מנגנון התערבות נגד הצדדים (בניגוד לקומת הפרשנות וההשלמה).

 

בסע' 30 ישנם תשעה אפשרויות לחוזה פסול, ואז החוזה בטל ע"י פניה לביהמ"ש המכריז על בטלות החוזה.

1. חוזה פסול בכריתה ע"י שהוא: א. בלתי חוקי. ב. בלתי מוסרי. ג. סותר את תקנת הציבור.
2. חוזה פסול בתוכנו ע"י שהתוכן: א. בלתי חוקי. ב. בלתי מוסרי. ג. סותר את תקנת הציבור.
3. חוזה פסול במטרתו ע"י שהמטרה: א. בלתי חוקית. ב. בלתי מוסרית. ג. סותרת את תקנת הציבור.

מספיקה פסלות אחת מן האמור בכדי שהחוזה יתבטל.

לדוגמא:

אי חוקיות בכריתה – חוזה מכרז של רשות מקומית המצריך ע"פ החוק חתימת גזבר ורש העיר וחסרה אחת מן החתימות הללו.

 

סותר את תקנת הציבור – דהיינו תקנת הציבור הוא תו"ל ע"פ מה שביהמ"ש מבין.

בעבר בית המשפט היה נזהר לומר על חוזים שהם סותרים את תקנת הציבור, אולם מאז המהפכה החוקתית המגמה שונתה כאשר דרך סע' 39 ועי' 31 בית המשפט מכניס את עקרונות המשפט החוקתי למשפט האזרחי.

ולכן אם מדובר ברשות ציבורית, ביהמ"ש מצריך את הרשויות לעמוד בתקנות הציבור, כגון שוויון אולם האם ביהמ"ש יכול לחייב גם אנשים פרטיים לערוך חוזים שאינם סותרים את תקנת הציבור?

מקרה זה ראינו בפס"ד קסטנבאום נ' חברה קדישא – ששם מדובר היה על חוזה לכתיבת מצבה וביהמ"ש קבע שחוזה זה יהיה בטל מאחר שהוא סותר את תקנת הציבור (זכויות אדם).

1.4.1.1        תניית פטור

עוד נושא שנכנס בתקנת הציבור הוא "תניית פטור".

בפס"ד צים נ' מסייר – ביהמ"ש אומר שאם אחד הצדדים ויתר על דברים פיזיים אפשר שיהיה סותר את תקנת הציבור.

 

– באנגליה חוזה שסותר את החוק – חוזה זה אינו שפיט.

כאן בישראל חוזה פסול הוא חוזה שפיט, דהיינו חוזה פסול מתבטל ע"י ביהמ"ש ואם החוזה מתבטל סע' 31 אומר שצריכה להיות "השבה".

אולם סע' 31 מוסיף ואומר שלביהמ"ש יש אפשרות להחיות חוזה פסול בתנאים שביהמ"ש רואה ובמקרה של אי צדק, כגון לפטור צדדים מהשבה או כאשר צד אחד כבר קיים את החוזה כאן משיקולי צדק, ביהמ"ש יחייב לקיים חוזה פסול.

 

א"כ לביהמ"ש יש שיקול דעת לקיים חוזה פסול או סותר תקנת ציבור בשני תנאים, או שהצד הפוגע הוא מבקש ביטול או שהחלק שסותר את תקנת הציבור הוא סרח עודף בחוזה.

 

לדוגמא:

ע"א  טבעון נ' שפ"ע י-ם

העובדות:

שני צדדים חילקו נתח שוק ביניהם ע"פ חוזה (חוזה פסול ואחר שהם תאמו מחירים) ובשלב מסוים אחד הצדדים חזר בו מן ההסכם ורוצה להתחרות על הנתח של השני ובתביעה נגדו הוא טוען שחוזה זה אינו חוקי.

וא"כ אם נפעל ע"פ שיקולי צדק גרידא צריך יהיה לקיים את החוזה,

אולם ביהמ"ש מכורח שיקולי צדק רחבים יותר (תיאום מחירים הפוגע בצרכנים) ביטל חוזה זה.

 

דוגמא נוספת:

ע"א מד"א נ' כפר קרע

העובדות:

מד"א העניק שירותים לכפר קרע מכח חוזה פסול (ללא חתימת גזבר) והחוזה קוים כבר, אולם כפר קרע לא שילמו למד"א וכאשר מד"א תבעה אותם הם טענו לחוזה פסול.

ביהמ"ש קיים את החוזה על אף היותו פסול מאחר שצד אחד (מד"א) כבר קיים את חלקו בחוזה.

 

דוגמא נוספת קיימת בפס"ד בית הרכב נ' עירית י-ם. ואכמ"ל.

 

1.4.1.2        חוק החוזים האחידים (1982)

מנגנון נוסף להתערבות ביהמ"ש בחוזים.

הרעיון של חוזה אחיד הוא כמובן לצמצם זמן וכסף של חברות שעושים חוזה עם הצרכן, וכאן המצב הוא של פערי כוחות כאשר הצד אחד החזק הוא זה המנסח והצד החלש חותם ירצה או לא ירצה (כגון חב' חשמל).

 

חוק זה כאמור אינו דבר רע, אולם תפקיד ביהמ"ש לבדוק אם היה בו תנאים מקפחים.

בשלב הראשון – אנו בודקים האם החוזה שלפנינו הוא חוזה אחיד ע"פ מה שמוגדר בחוק.

ובשלב השני – בודקים האם חוזה זה יש בו תנאים מקפחים.

1.4.1.2.1       הגדרה של חוזה אחיד

נוסח חוזה שתנאיו נוסחו ע"י צד אחד מראש או אפי' מקצת התנאים כאשר התכנון היה להתקשר באותו ניסוח ביותר מחוזה אחד עם צדדים לא ידועים במספרם או בזהותם, הרי זה חוזה אחיד.

 

לאחר שיש לפנינו חוזה אחיד אנו צריכים לבדוק אם יש "תניה מקפחת" בחוזה, דהיינו האם יש קיפוח באחד מן סעיפי החוזה האחיד.

 

ובכדי שיהיה התנאי "תניה מקפחת" צריך שרק צד אחד בלבד ניסח אותו ולכן אם השתנה חמשהו בחוזה ע"י מו"מ אין זה חוזה אחיד.

 

לקיפוח יש מבחן ובו שתי אפשרויות:

1. מבחן מהותי – סע' 3.
2. חזקות – סע' 4.

 

1. מבחן מהותי (סע' 3)

מבחן זה בודק את ההגינות והסבירות של החוזה, ואם מצאנו בחוזה זה תנאי מקפח – תנאי זה יבוטל בנסיבות הענין (ע"פ סע' 19).

 

לדוגמא:

ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום,

חוזה אחיד בין חברה קדישא לקסטנבאום בוטל מאחר שהיה בו תנאי האומר שאסור לכתוב על מצבה בלועזית ומאחר שזה סותר את תקנות הציבור (כבוד האדם) תנאי זה בוטל.

 

2. חזקות (סע' 4)

בסע' 4 יש רשימה של 9 חזקות שכאשר מוצאים אחת מהם בחוזה אחיד חזקה שחוזה זה מקפח.

1. תנאי הפוטר מאחריות.
2. מקנה לספק זכות לנגוע בפרטים המהותיים.
3. זכות להעביר לצד ג'.
4. לשנות על דעת הספק פרטים מהותיים.
5. מגביל את הלקוח להיזקק לאדם אחר.
6. שולל זכות או תרופה.
7. מטיל את ההוכחה על מי שנטל זה לא היה עליו.
8. שולל זכותו של לקוח לדון בערכאות.
9. מקנה לספק לבחור מקום בוררות או שיפוט.
10. קובע למסור לבוררות שהספק מכיר.

 

נמצא בחוזה אחד מהתנאים האמורים לעיל – בטל תנאי מקפח זה.

 

סע' 23 לחוק זה קובע מספר תנאים שעליהם חוק זה לא יחול –

כגון מחיר. לדוגמא בית נמכר בשלש מליון במקום במיליון, אין זה תנאי מקפח מאחר שאנשים רגילים לנהל ע"ז מו"מ ולכן המחוקק לא רצה להתערב.

 

סע' 5 לחוק זה אומר – שתנאי ששולל פניה לערכאות בטל וצריך לשים לב ולהבדיל בין ערכאות אלטרנטיביות כגון בוררות לבתי משפט.

 

בית הדין לחוזים אחידים

בביהמ"ש המחוזי בי-ם הוקם בי"ד זה כאשר בראשו יושב שופט עם שני נציגי ציבור.

קביעתו של בי"ד זה היא קביעה עקרונית כאשר מצד אחד גופים כלכליים מאשררים חוזים אחידים שערכו ומקבלים אישור על חוזה זה למשך 5 שנים, ומצד שני היועמ"ש תובע חברות על חוזיהם המקפחים.

האדם הפרטי אינו יכול לתבוע בבי"ד זה.

1.5         חוזה על תנאי (סע' 27-29 חוק החוזים חלק כללי)

חוזה זה הוא חוזה לכל דבר, אלא שקיום החוזה אינו חד משמעי אלא כלול בתנאי. תנאי זה הוא משהו חיצוני מהחוזה ואינו תלוי בצדדים.
לדוגמא:

כאשר קונים שטח ומתנים את זה באישור המנהל זהו חוזה על תנאי חיצוני שאינו כלול בעסקה.

 

כאן אנו מבחינים בין שני סוגי תנאים:

1. תנאי מתלה.
2. תנאי מפסיק.

1.5.1         תנאי מתלה

נכרת חוזה בין שתי חברות המורה על מיזוגם – זהו חוזה על תנאי כאשר התנאי הוא שכשיש אישור של הרשות להגבלים עסקיים אז מתקיים חוזה זה.

ואם התנאי לא מתקיים תוך הזמן שנקבע או תוך זמן סביר, החוזה בטל אולם במידה ואחד הצדדים התחייב להשיג את האישור האמור אין זה תנאי מתלה וממילא אין זה חוזה על תנאי.

 

ולכן כל עסקה בחוזה על תנאי מבוססת על האפשרויות הבאות:

א. תנאי מתלה (כאמור).

ב. תנאי מאחד הצדדים – חיוב תוצאה – חיוב השתדלות.

ג. תנאי ע"פ דרך פסולה – האומר שגם אם יהיה אישור וגם או לא החוזה יתקיים – ואז חוזה זה יפסל מכח סע' 30 31 ע"פ פרשנות החוזה.

1.5.2         תנאי מפסיק

כאן אם התנאי מתקיים החוזה יתבטל.

לדוגמא:

עסקה בין שני אנשים על מכירת רכב, האומרת שרק אם המוכר לא יקבל רכב חדש הרכב יימכר, ולכן אם התנאי מתקיים החוזה בטל.

 

– חזקת תו"ל משפיעה על חוזה על תנאי (סע' 28) ולכן בתנאי מתלה או מפסיק אם אחד מהצדדים סיכל את התקיימות או אי התקיימות התנאי – הוא לא יכול להבנות על זה.

2           הפרת חוזה

הפרת חוזה קשורה לתוכן החוזה והוא שער הכניסה לחוק החוזים תרופות.

2.1         הגדרות של הפרה:

בסע' 1 (חוק החוזים תרופות) הגדרה של הפרה – מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה, וע"י הדיון בתוכן החוזה ע"פ קומת הפרשנות האמורה נגיע לכך שתהיה הפרה.

הפרה היא – סטייה מהחוזה ע"י מעשה או מחדל – וזהו הרובד הבסיסי.

מעשה – התחייבות להימנע ממעשה ולא נמנעתי.

מחדל – התחייבות לעשות משהו ולא עשיתי.

 

ברובד העמוק – אנו מדברים על רמת האחריות החוזית, דהיינו מתי מישהו שלא קיים חוזה חייב בתרופות.

2.1.1         הכלל הראשון הוא – האחריות המוחלטת.

ובזה יש ג' אפשרויות:

1. מעשה או מחדל בניגוד לחוזה ולכן סטייה ממנו תחשב להפרה.
2. ללא התחשבות במצב הנפשי – דהיינו על אף שממש רציתי לקיים את החוזה והופר החוזה, זוהי הפרה היינו הבחינה התוצאתית של קיום החוזה.
3. אין התחשבות בצד האחר – חיוב עצמאי – דהיינו אפי' שצד אחד הפר את החוזה אין זה מאפשר לצד השני להפר אותו בתמורה.

 

ישנם כמה חריגים לאחריות המוחלטת המקנות הגנות ופטורים כאשר ישנם חריגים אמיתיים וישנם חריגים מדומים, דהיינו שהם אינם באמת חריגים משום שצד אחד לא באמת הפר את החוזה.

2.1.1.1        חריגים לאחריות המוחלטת

דהיינו צדדים שלא קיימו חוזה ובכל אופן יש להם הגנה לפעמים מלאה ולפעמים חלקית

2.1.1.1.1       חריג 1 – זוטי דברים

דהיינו, סטיות קלות ערך בחוזה כמו שמצאנו בפס"ד ג'רבי נ' בן דוד, וביהמ"ש יאמר שזוהי הפרה שאינה מקנה תרופות.

הפרת זוטי דברים תקבע על כל מקרה ומקרה (א"א ללמוד ממקרה אחד על חברו) ובד"כ היא נקבעת ע"פ סע' 39 לחוק החוזים (חלק כללי) המצריך תו"ל בקיום חוזה, ולכן לדוגמא עמידה דווקנית על זכויות היא חוסר תו"ל על זוטי דברים.

2.1.1.1.2       חריג 2 – חיוב השתדלות

כאמור בחיוב תוצאה זהו תחום האחריות המחולטת.

אולם בחיוב השתדלות – דהיינו צד אחד התחייב להשתדל להשיג אישור כלשהו, זהו חריג לאחריות המוחלטת. אולם הוא חריג מדומה מאחר שביהמ"ש דן בפרשנות החוזה ולכן במקרים מסוימים כאשר הוא יראה שצד אחד ממש השתדל להשיג תוצאה הוא יכריז שזהו חיוב השתדלות.

לדוגמא:

פס"ד מלון צוקים נ' נתניה (הראשון)

שם ברק אמר – שזהו חיוב השתדלות.

ושאר השופטים – אמרו שזהו חיוב תוצאה.

 

ההבחנה האמורה בין חיוב השתדלות לתוצאה היא חדשה בפסיקה.

2.1.1.1.3       חריג 3 – סיכול (ס' 18)

בחריג זה ההגנה היא חלקית למפר החוזה, כאשר לקבל הגנת סיכול יש ג' תנאים מצטברים:

1. 1. נסיבה מסכלת – קרה משהו כגון כח עליון שלא מאפשר את קיום החוזה.
2. 2. א"א לצפותו – א"א היה בזמן הכריתה לצפות את הנסיבה האמורה.
3. 3. א"א היה למנוע את הנסיבה האמורה בתנאי הראשון.

 

את תנאי 1 ו-3 קל ליישם (כך גם בפסיקה).

אולם את תנאי 2 שהוא מבחן הצפיות קשה היה להוכיח מאחר שביהמ"ש אמר שהכל היה צפוי (מלחמות וכו').

לדוגמא:

פס"ד כץ נ' מזרחי

העובדות

אדם שיצא למילואים במלחמת יו"כ (שאף אחד לא צפה) כאשר החוזה שחתם לפני המלחמה הופר במהלך המלחמה וע"כ הוא נתבע על הפרה.

ואמר השופט לנדוי – שאפי' הבלתי צפוי הוא צפוי ואפי' מלחמת יו"כ היתה צפויה.

"העולה מן האמור" – שמבחן הצפיות הוא מבחן קשה ליישום.

 

תפיסה זו היתה קיימת עד פס"ד רגב נ' משרד הביטחון.

 

ע"א 6328/97 רגב נ' משרד הביטחון

העובדות:

אחים רגב חתמו חוזה לקניית 60 אלף מסכות אב"ך פגומות ממשרד הביטחון.

רגב מוצאים חברה אמריקאית שקונה מהם ב-0.8 לכל מסכה, כאשר הם קונים אותם ב-0.6 למסכה.

שליש מן המסכות הועברו.

באותו זמן פרצה מלחמת המפרץ והוחלט שהמדינה צריכה את הסמכות ולכן היא מודיעה לרגב על ביטול החוזה.

רגב תובע את המדינה לביצוע העסקה וכמו"כ לחילופין תובע פיצויים חיוביים בסך 1.7 למסכה מפני שבעקבות המלחמה עלה ערך הסמכות, ולגבי החיוב מול האמריקאים הם יבצעו הפרת עילה הנותנת להם את המחיר שסוכם (פס"ד אדרס).

המדינה לא מסכימה לשלם משתי עילות:

1. הלכת ההשתחררות.
2. סיכול.

 

1. הלכת ההשתחררות המנהלתית

דהיינו כאשר רשות ציבורית מתקשרת בחוזה פרטי, חוזה זה יהיה שונה משאר דיני החוזים לטובה ולרעה.

לרעה – חל על המדינה חיוב תו"ל מוגבר.

לטובת המדינה – הלכת ההשתחררות. דהיינו במקרים מסוימים כאשר יש הצדקה ציבורית, יש למדינה זכות להשתחרר מן החוזה אולם לא מהפיצויים, כאשר ההלכה הרווחת היא שהפיצוי יהיה בין הפיצוי השלילי לחיובי.

ולכן ביהמ"ש המחוזי והעליון מקבלים את הלכת ההשתחררות ואומרים שמאחר שרגב נתבע ע"י האמריקאים על סיכול חוזה בתביעה של 50 אלף דולר, זה הסכום שרגב יקבל.

 

2. הטענה השנייה – סיכול.

המדינה אומרת שמאחר שמלחמת המפרץ לא היתה צפויה, יש לה את הגנת הסיכול על ההפרה.

וע"ז אומר ביהמ"ש המחוזי את מה שהיה מקובל אז – שכל מלחמה היא צפויה.

בערעור לביהמ"ש העליון המדינה לא טענה את טענת הסיכול אלא רק את הלכת ההשתחררות.

 

השופט אנגלרד אומר – שהמדינה ויתר על טענת הסיכול שלא מן הענין מאחר שבאמת לא הכל צפוי כנהוג עד היום אלא צריך להכיר במשפט הישראלי בדברים שבאמת אינם צפויים.

(מדקדק בפס"ד כץ נ' מזרחי – ששם מה שכתוב שמלחמה היא צפויה הפירוש הוא האם המלחמה היתה יכולה להשפיע על קיום החוזה (אינפלציה) ולא האם מלחמה היא צפויה).

ולכן אם המדינה היתה תובעת סיכול היא היתה זוכה. אולם מוסיף השופט אנגלרד שגם ללא סע' 18 לחוק התרופות הוא היה מגיע לכך מכח סע' 39 לחוק החוזים לגבי עמידה דווקנית על זכויות.

 

פס"ד זה ניתן בשנת 2000, ומאז אין פס"ד שעוסק בזה. אולם בערכאות נמוכות כבר החלו להשתמש בדבריו של השופט אנגלרד והוכרו כמה הפרות כסיכול, כגון סגר בשטחים וכדו' ושם פס"ד רגב מצוטט כעילה לפס"ד בן אבו נ' מדינת ישראל.

 

תוצאות של סיכול (ב' 18)

כאמור, סיכול זוהי הגנה חלקית, דהיינו הגנה מפני אינטרס הקיום של הנפגע מאכיפה או מפיצויים חיוביים, אולם אין הסיכול מקנה הגנה מן הפיצויים השליליים.

– סעי' 18 ב' ענינו הוא ההשבה בסיכול ע"פ שיקול דעתו של ביהמ"ש כאשר זהו המקום היחיד בדיני החוזים שיש בו השבה גם כשהחוזה אינו מתבטל, כגון בביטול זמני ששם ביהמ"ש יורה להחזיר את הכסף. אולם לאחר שתוסר המניעה צריך יהיה לקיים את החוזה.

 

גם הפיצוי השלילי הוא ע"פ שיקול דעתו של ביהמ"ש.

 

(הקודיפיקציה מציעה שינויים לגבי הסיכול – כאשר כבר לא מדובר על צפיות אלא על מבחן הסיכון, דהיינו האם הצדדים לקחו סיכון לגבי אירוע זה או אחר. כמו"כ כאשר יש סיכול החוזה מתבטל).

2.1.1.1.4       חריג 4 – חיובים שלובים

כאמור, חיובים עצמאיים כל צד חייב לקיים את חלקו בלי קשר להפרתו של השני.

אולם בחיובים שלובים הצדדים קשרו ביניהם את ההתחייבויות. לדוגמא: בקנית דירה ע"י התשלום האחרון שישולם יימסר הנכס ולכן אם לא התקבל תשלום לא יועבר הנכס.

ואומר סע' 43 לחוק החוזים – שאם צד אחד לא מקיים את החוזה, הצד השני יכול להשעות את הקיום.

גם חריג זה הוא חריג מדומה מאחר שהוא תלוי בפרשנות ביהמ"ש ולעיתים ביהמ"ש מיישם את הלכת אפרופים בכדי להבין את סוג החיובים בחוזה.

לדוגמא:

פס"ד כהן נ' הרשקוביץ, ועוד פס"ד – ששם ביהמ"ש הפך חיובים עצמאיים לשלובים מכח סע' 39.

2.1.1.1.5       חריג 5 – אשם תורם

 

ע"א 3912/90 EXIMIN S.A  תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה

העובדות:

עסקה בין חברה ישראלית לבלגית לגבי מכירת מגפים, כאשר המכירה אמורה להתבצע בארה"ב. שתי החברות מעצבות את הדגם של המגפיים וההתחייבות היא שהחברה הישראלית תמכור אותם בארה"ב.

הישראלים שולחים את המגפיים לארה"ב ומתברר שהדגם שלהם דומה למגפיים שמיוצרות שם ועל כן רשויות המכס שם לא מאפשרות להם להיכנס ולהימכר בארה"ב וממילא הופר החוזה.

הבלגים עושים שינוי קטן בדגם (הקטנת הנזק) ומוכרים אותם ברווח מועט ותובעים מן הישראלים את הפרשי הרווח.

ביהמ"ש המחוזי קובע – שהאשמה היא על החברה הבלגית מאחר שהם ידעו שהסימן שעל המגפיים יהיה בעיתי.

 

ביהמ"ש העליון קובע – שמאחר ששני הצדדים ידעו על הטעות וסמכו האחד על השני, לכן האשמה על החברה הישראלית מצד זה שהיא התחייבה למכור, אולם הבלגים הם אשם תורם ולכן 50% מן הפיצויים יופחתו והחברה הישראלית תשלם רק 50% מן הנזק הצפוי.

 

– אשם תורם מגן גם מפני אכיפה וביטול, דהיינו תביעה על פיצויים יביא להפחתת הפיצויים, ובתביעה לאכיפה וביטול יביא לכדי שלילת התרופה לגמרי.

2.2         סוגי הפרה

יש ב' סוגי הפרות חוזה:

א. הפרה אקטואלית – דהיינו כאשר הגיע הזמן לקיים את החוזה והחוזה לא קוים.

ב. הפרה צפויה – הפרה זו קימת עוד בטרם הגיע זמן קיום החוזה.

והפרה זו קורית באחד משני המקרים:

1. כאשר אחד הצדדים מודיע שכשיגיע זמן קיום החוזה, החוזה לא יקוים.
2. כאשר במהלך החוזה אחד מן הצדדים שולח הודעת ביטול ללא זכאות לכך.

 

סע' 17 לחוק החוזים תרופות אומר – הדין של הפרה צפויה הוא ככל הפרה, וזכאי הנפגע לתרופות כמו הפרה אקטואלית.

אולם יש מגבלה האומרת שביהמ"ש לא יורה לבצע חיוב לפני המועד שנקבע לקיום החוזה.

 

– הנפגע הזכאי לתרופות יכול להחליט האם לבקש תרופה בזמן שההפרה היא עדיין צפויה או לחכות שההפרה תהיה אקטואלית, דהיינו שיגיע הזמן לקיום החוזה – זוהי בחירה של הנפגע כאשר השיקולים ישתנו מעניין לעניין.

 

השאלה שהגיעה לבתי המשפט – האם בזמן שיש הפרה צפויה מחויב הנפגע בהקטנת הנזק, דהיינו לבטל את החוזה ולהתקשר בעסקה חלופית או לא.

ענין זה עלה בפס"ד בנק איגוד נ' סוראקי – והקביעה היתה בסופו של דיון שענין הקטנת הנזק קיים רק בהפרה אקטואלית ולא בהפרה צפויה.

אולם ההערכה העולה מפס"ד זה אומרת שרק במקרים שהזמן היה לחוץ, כמו במקרה דנן, אין הנפגע צריך להקטין את נזקו.

אולם אומרת הפרופ' גבריאלה שלו – מאחר שהדעה הרווחת בדיני חוזים שאין הצדדים מתחרים ביניהם אלא שותפים, צריך צד אחד להקטין את נזקו גם כאשר ההפרה צפויה.

 

3           תרופות בשל הפרת חוזה

בשנת 1936 שני מלומדים בשם פוטר ופרדו כתבו בענין תרופות החוזים, והם אמרו שהתרופות באות להגן בעיקר על אינטרס הקיום.

והם הוסיפו וסווגו את סוגי התרופות, כגון אינטרס היום ואינטרס ההסתמכות.

מלומדים אלו השפיעו בעיקר על שיח האינטרסים (שאר הדברים שאמרו לא התקבלו).

 

1. אינטרס הקיום

נועד להעמיד את הנפגע במצב כאילו החוזה קוים ע"י שני סוגי פיצוי:

1. אכיפה – קיום החוזה.
2. פיצוי קיום – כאילו קוים החזה האמור.

 

2. אינטרס ההסתמכות

נועד להחזיר את הנפגע לנקודת ההתחלה ע"י פיצויים שליליים.

 

3. אינטרס ההשבה

השבה זו אינה מחזירה את המצב לקדמותו אלא מונעת התעשרות ע"י כך שהנפגע יקבל את מה שהפוגע הרוויח מהפרת החוזה.

 

סע' 2 לחוק החוזים הכללי מבסס את זכאותו של הנפגע לתרופות, כאשר זכאי הנפגע לבחור בין התרופות, וכמו"כ לצבור תרופות במקרים מסוימים.

הכלל אומר שהנפגע זכאי לבחור בין האכיפה לביטול, אולם יכולת זו מוגבלת בשתי הגבלות:

1. בדינים הקוגנטיים של כל תרופה – דהיינו במקרים מסוימים לא תינתן אכיפה כגון נתינת שירות.
2. אשם תורם – הנפגע לא רשאי לבחור בין התרופות.

 

– האם דיני התרופות הם דיספוזיטיביים או קוגנטיים – דהיינו האם אפשר להתנות בחוזה על תרופות שלא יחולו עליו.

 

בחוזים אחידים כתוב במפורש בחוק שזהו תנאי מקפח.

 

בחוזה רגיל – ענין זה נדון בשני פס"ד:

1. ליפקין נ' דור הזהב (1982).
2. לנדאור נ' רינגן (1998).

 

ע"א 156/82 ליפקין נ' דור הזהב בע"מ

העובדות:

עסקת קומבינציה בין בעל מגרש לקבלן, האומרת שבעל המגרש יעביר את המגרש על שם הקבלן שיבנה בו, ובחוזה כתוב שאם תהיה הפרה המגרש בכל אופן לא יוחזר ויינתנו פיצויים, הקבלן אינו בונה על המגרש.

והשאלה היא כאן האם אפשר להתנות על ההשבה של המגרש.

 

השופטת בן פורת – טוענת שם לחופש החוזים.

השופטת נתניהו – אומרת שחוק התרופות מראה מהו חוזה טוב ולכן א"א להתנות על חוק התרופות.

 

לגופו של ענין, בפס"ד זה לא נדרש בירור הענין מאחר שאינטרס ההשבה אומר שאפשר להחזיר את הקרקע או את שוויה, כאשר הנפגע יבחר ביניהם. וכאן מגוף החוזה משמע שהנפגע בחר בשווי הקרקע.

 

לאחר 15 שנה:

ע"א 2454/98 לינדאור נ' רינגל

העובדות:

עסקת מניות שהתשלום עליהם יינתן בג' מועדים כאשר נקבע שהתשלום הראשון שיתקבל במקרה של הפרה יהיה הפיצוי המוסכם, והופר החוזה הנפגע רוצה אכיפה, אולם הפוגע אומר שבחוזה התנינו שזו תהיה התרופה להפרה.

ביהמ"ש העליון אומר – שאפשר יהיה להתנות על התרופות וצריך לדון בפרשנות החוזה האם הם באמת רצו להתנות על אכיפת החוזה.

 

א"כ השורה התחתונה – שדיני התרופות הם דיספוזיטיביים ובתנאי שלא יותנה חוסר מלא בתרופות (הנוגד את תקנות הציבור).

חריג נוסף הוא חוק החוזים האחידים.

 

ü      שיעור  9

 

– מגבלה נוספת לבחירת תרופות שייכת לתרופת הפיצויים.

 

המלומדים פולר ופרדו טענו שאינטרס ההסתמכות הוא האינטרס החשוב בין התרופות והנימוק לכך הוא שבאינטרס הקיום הנפגע מקבל משהו שמעולם לא היה שלו, מה שאין כן באינטרס ההסתמכות הנפגע מקבל את כל מה שהוא הפסיד.

הביקורת לכך היא שהרי זוהי המהות החוזית לקבל את מה שהנפגע היה אמור להרוויח ולכן המלומדים הנ"ל לא השפיעו על הנוהג הקיים.

 

מי שעוסק בזה זה הפס"ד הבא:

ע"א 3666/90 עירית נתניה נ' מלון צוקים בע"מ,

העובדות:

חברת מלון צוקים רכשה מגרש כאשר העיריה התחייבה להמציא לו את האישורים הרלוונטיים, העיריה הפרה את החוזה והיזמים תובעים פיצויי קיום.

(שם השופטים דנו גם בחוזה הפסד שבו אינטרס ההסתמכות עולה על אינטרס הקיום).

 

השופט מלץ אומר – שדבר המחוקק בסע' 10 הוא "הנפגע זכאי לפיצויים… עקב ההפרה ותוצאותיה" ולכן הנזק הנגרם לנפגע כתוצאה מההפרה הוא רק אינטרס הקיום. ולגבי הוצאות ההשקעה, מאחר שהנפגע בין כה וכה היה מוציא אותם אלמלא החוזה קוים, אין הוא יכול לתבוע אותם מכח סע' 10. ולכן תמיד גובה אינטרס ההסתמכות הוא עד גובה אינטרס הקיום.

והסכים אתו השופט מצא (על אף שאמר שהשופט חשין צודק בהבחנה שלו).

 

השופט חשין (דעת מיעוט) אומר – שכל ההוצאות שהיה להם תכלית בכריתה, ברגע שבסיס הכריתה נשמט יוכל הנפגע לקבלם מכח סע' 10 (טוען לשופט מלץ שאם פיצויי ההסתמכות אינם מכח סע' 10 מהיכן הם יבואו).

 

(אם כן לסיכום, אדם שעשה עסקה השווה 100 כאשר הוא יוציא עלה 120 (עסקת הפסד) והוא הוציא כבר 50 והופר החוזה, אם הוא יבקש פיצוי קיום החישוב יהיה בכך שנפחית את ה-20 מה-50 המגיעים לו ובכך יקבל הוא 30).

 

ולכן ההלכה ע"פ פס"ד זה שהפיצויים ע"פ סע' 10 הם פיצויי קיום בלבד כאשר המקסימום של פיצויי ההסתמכות יהיו פיצויי הקיום, וזוהי המגבלה הנוספת שיש על צבירת הפיצויים.

3.1         צבירת פיצויים

בחוק אין אמירה מפורשת על צירוף תרופות, אם כי ע"פ סע' 2 לחוק התרופות יש מעט התייחסות בזה שכתוב "וזכאי הוא לפיצויים בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומם", אולם צריכים אנו לברר מתי אפשר לצבור תרופות ומתי לא.

 

הפסיקה פיתחה שתי מגבלות על צבירת תרופות:

1. שלא תהיה סתירה מהותית בין התרופות.
2. שלא יהיה כפל תרופה המביאה להתעשרות שלא כדין.

 

דוגמא לסתירה בין תרופות –

האם אדם התובע ביטול חוזה רשאי גם לתבוע את אכיפתו. כמו"כ האם כאשר הוא דורש השבה האם הוא יכול לדרוש אכיפה, וכן להיפך.

 

אולם עם אכיפה ישנה אפשרות לקבל ביטול, דהיינו אם יש צו לאכיפת החוזה ומתגלים עוד ליקויים, אזי יהיה אפשר לבטל את החוזה על סמך לקויים אלו וכדו'.

3.1.1         האם יש סתירה בין קיום להשבה

דהיינו, האם אפשרי לבטל את החוזה ובו בזמן לבקש פיצויי קיום.

 

השופט ברק בפס"ד אדרס אומר (בהערת אגב) שאין אפשרות כזו.

 

אולם במשפט הישראלי מקובל שהדבר אפשרי

ע"א 1846/92 לוי נ' מבט בניה בע"מ

העובדות:

רוכשי דירה מגלים ליקויים בדירתם ומבטלים את החוזה, ומאחר שערך הדירה עלה הם מבקשים גם פיצויי קיום.

ביהמ"ש מאפשר להם לעשות זאת ואומר שאין סתירה, והסיבה לכך שהרי ביטול חוזה מחמת הפרה אינו מבטל את כל החוזה. והראיה לכך שסעיף הפיצויים המוסכמים ממשיך להתקיים מכח חוזה זה.

כמו"כ ניתן להסביר זאת ע"י ההבחנה בין חיובים ראשוניים בחוזה לחיובים משניים (ד"ר אלעד).

חיובים ראשוניים – הם העסקה עצמה.

חיובים משניים – ההתייחסות של הצדדים למה שיקרה אם משהו ישתבש (כגון פיצוי מוסכם).

כמו"כ פיצויי קיום הם עצמם רעיון של חיובים משניים, מאחר שכאשר הנפגע מבטל את החוזה זה לא אומר שהוא משחרר את הפוגע מהחיובים שלו ע"פ החוזה ולכן בביטול הנפגע משחרר את הפוגע רק מגוף העסקה ולא משחרר אותו מהחובה להעמידו במצב מסוים.

 

א"כ העמדה במשפט הישראלי היא שאין סתירה בין ביטול והשבה לפיצויי קיום (רק צריך לדאוג שלא יהיו פיצויי כפל).

 

מגבלת צבירת הפיצויים חיפשה ועודנה מחפשת את המינון המתאים לכך.

לדוגמא:

1. 1. כפל תרופה – מונח בעייתי מאחר שקיימים כפל תרופות.

 

2. 2. ברק אומר בפס"ד אדרס את המונח "נפגע לא יתעשר שלא כדין".

 

3. 3. ע"פ הקודיפיקציה – "הנפגע זכאי עד מלא זכותו".

 

4. 4. בספר של ג' שלו וי' אדר הניסוח הוא: "המגבלה היא שלא תהיה הגנת יתר על אף אחד מן האינטרסים", דהיינו א"א לבקש לדוגמא גם אכיפה וגם פיצויים מהסיבה שאתה מגן ב"יתר" על אינטרס הקיום.

 

5. 5. ישנו עוד ניסוח האומר "שהנפגע לא ירוויח מההפרה".

 

ישנם שני מצבים שבהם מותר לנפגע להרוויח מן ההפרה:

1. 1. "מלון צוקים" – בחוזה הפסד שבו אם הנפגע מבטל את החוזה ומבקש השבה על אף שהוא מרוויח מזה, זה לגיטימי (כאמור א"א לבקש הסתמכות).
2. 2. פס"ד אדרס – הפרה יעילה – השבה רחבה – עשיית עושר שלא במשפט. דהיינו, נכס ששווה למוכר 90 ולקונה 110 סביר יהיה להניח שהעסקה תתבצע ב-100 והחוזה נסגר. ולפני הספקת הנכס המוכר מגלה שיש לו קונה ב-130 ולכן המוכר מפר את החוזה ומשלם לקונה הראשון את פיצויי הקיום בסך 10 ונשאר עם רווח של 30, הפוגע נהנה והנפגע אינו חסר.

שאלה זו עלתה בפס"ד הבא:

 

ד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו את ג'ונס ג.מ.ב.ה. דואיסבורג,

העובדות:

חברה גרמנית מכרה ברזל לחברה ישראלית במחיר מסוים ולאחר שסיפקה רק חלק מן הברזל מצאה קונה שלישי ששילם לה יותר (בפס"ד זה המקרה יותר קיצוני מאחר שהחברה הישראלית לא הוכיחה נזק) והחברה הישראלית תובעת מהגרמנית השבה רחבה – דהיינו מאחר שהם הרוויחו שלא כדין הם רוצים את ההתעשרות שלהם מהפרת החוזה.

 

השאלה בפס"ד זה, האם יש בדיני חוזים תחולה של דיני עשיית עושר שלא במשפט.

ובפס"ד הראשון בזה אומרת השופטת בן פורת – שדיני חוזים כבר קיבלו את תחולת עשיית העושר בעצם הלכות הפיצויים שבהם, ולכן א"א לתבוע הפרה רחבה (דעת הרוב).

בערעור חוזר בזה – כתב השופט ברק (הלכה) – שיש תחולה לדיני עשיית עושר שלא במשפט בדיני חוזים, ולכן החברה הישראלית רשאית לקבל את התעשרות החברה הגרמנית מביטול החוזה (מפר חוזה הוא גנאי).

 

בפס"ד זה הקביעה היתה שבמקרה שהחוזה לא בוטל יהיה אפשר לקבל השבה רחבה.

 

אולם לגבי צירוף תרופות  במקרה שהחוזה בוטל – דהיינו לקבל השבה מכח ביטול והשבה רחבה מדיני עשיית עושר.

השופט ברק נשאר בצ"ע בענין זה.

אולם טוען הד"ר אלעד פינקלשטיין – שאפשר לקבל השבה + השבה רחבה כאשר החוזה בוטל, והסיבה לכך שהרי השבה רחבה הינה מהחיובים המשניים בחוזה כמו פיצוי הקיום ולכן מאותה הזכות שדורשים פיצויי קיום אפשר לקבל גם השבה רחבה.

3.2         תרופת הביטול

הפעם הראשונה שנפגשו בתרופה זו היתה בפר' ב' לחוק החוזים (חלק כללי) לגבי פגמים בכריתה.

ולכן כמו שלגבי פגמים בכריתה הביטול הוא אוטונומי ע"י שליחת הודעת ביטול חד צדדית, כך גם בהפרת חוזה הביטול הוא אוטונומי.

אולם יש הבדל בין ביטול מכח פגמים (פר' ב') להפרת חוזה וביטולו (חוק התרופות).

 

הבדל זה הוא בין החיובים המשניים בחוזה שהופרו לבין החיובים הראשוניים שהופרו.

ולכן בביטול חוזה מכח פגמים בכריתה – החוזה כולו בוטל,

וביטול חוזה מכח הפרת החוזה מבטל הוא את החיובים הראשוניים של העסקה ולא את החיובים המשניים (זו הסיבה שהפיצוי המוסכם אינו מתבטל).

3.2.1         הפרה יסודית – הפרה לא יסודית

לעניין תרופת הביטול מבחינים בין הפרה יסודית להפרה לא יסודית, כאשר הבחנה זו משמעותית רק לגבי תרופת הביטול (סע' 6 תרופות).

 

ולכן צריכים אנו להבין שני דברים:

א. מהי הפרה יסודית (מה שלא – יהיה לא יסודי).

ב. מהי המשמעות להבחנה בין ההפרה היסודית ללא יסודית.

 

ראשית מהי המשמעות להבחנה זו.

 

ישנן שתי משמעויות לסיווג ההפרה:

1. הצורך במתן אורכה לפני הביטול.

ולכן אם מתגלית הפרה יסודית מיד כשהנפגע מגלה זאת יכול לבטל את החוזה.

אולם אם מתגלית הפרה לא יסודית – צריך לתת ארכה לפוגע והזדמנות לתקן, ורק אם עברה הארכה שניתנה אפשר יהיה לבטל את החוזה.

2. שיקולי צדק.

הגם שביטול הוא סעד אוטונומי ללא קשר לביהמ"ש, אולם אם הצד השני לא יסכים לביטול ויבקש אכיפה בביהמ"ש, בהפרה יסודית ביהמ"ש לא ישקול שיקול צדק ותו"ל. אולם בהפרה לא יסודית ביהמ"ש ישקול שיקולי צדק כגון עמידה דווקנית וכדו'.

3.2.1.1        מהי הפרה יסודית

בחוק ישנם ב' סוגי הפרות יסודיות:

1. 1. הפרה יסודית מוסכמת – דהיינו מה שהצדדים יקבעו שהפרת סעיף זה יחשב להפרה יסודית.

אולם כאן ישנה מגבלה הנקראת "תניה גורפת" דהיינו חוזה בעל כמה סעיפים כאשר יש בו סעיף האומר שהפרת כמה מן הסעיפים או כולם תחשב כהפרה יסודית – ע"ז החוק אומר (סע' 6) שתניה גורפת ההופכת סעיפים בחוזה ליסודיים ומפנה לשני סעיפים ומעלה אין לה תוקף אא"כ היא סבירה בנסיבות הענין.

 

(הפתרון לתניה הגורפת היא פשוט לכתוב על כל סעיף בחוזה שהפרה סעיף זה הינה הפרה יסודית. הסיבה לחוסר ההיגיון שבכך הוא מאבקי יוקרה בין המחוקק לפסיקה, מאחר שהמחוקק בהצעת החוק כתב ש"כל" הפרה יסודית מוסכמת צריכה סבירות ומפני ענין חופש החוזים הושגה פשרה שכאשר יש הגדרה על כל סעיף יש סבירות וכאשר זה גורף צריך להוכיח. ובפס"ד שלום נ' מוטה השופט שמגר דן בזה ואמר שגם אם יש תנאי ספציפי ותניה גורפת אין התניה תשפיע על התנאי הספציפי).

 

2. 2. הפרה יסודית מסתברת – מוגדרת בחוק בסע' 6 האומר "הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה".

הבעיה במבחן זה היא שהמחוקק לא מתחשב בסיכונים של המפר.

דוגמא לכך:

ד"נ 44/75 ביטון נ' פרץ,

העובדות:

א' מוכר דירה לב' ולאחר מכן א' קונה דירה מג', כאשר מועדי התשלום של הדירה הזו היא ע"פ מועדי התשלום של מכירת דירתו.

בחוזה עם ג' רשום שפיגור בתשלום מהווה הפרה יסודית.

ובחוזה עם ב' לא כתוב זאת.

ב' מאחֵר לא' תשלום ב-6 ימים וכתוצאה מכך א' מאחר לג' תשלום ולכן ג' מבטל את החוזה וכתוצאה מכך א' מבטל את החוזה לב' בטענה להפרה יסודית מסתברת.

ביהמ"ש אומר שהפרה יסודית מסתברת תהיה רק על מה שהיה ידוע לצדדים בשעת הכריתה ולכן מאחר שכאן א' עוד לא קנה את הדירה מג' אין הוא רשאי לבטל את החוזה לב'.

 

לסיכום:

הפרה יסודית מסתברת נבחנת בשני שלבים:

1. מהם התוצאות הסבירות של ההפרה שהמפר ידע עליהם בזמן הכריתה.
2. עם התוצאות הנ"ל הולכים למבחן האמור בחוק האם עם תוצאות אלו הנפגע היה מוכן להתקשר בחוזה.

 

(הלקח הפרקטי הוא שכבר בשלב "ההואילים" צריך להודיע שכריתת חוזה זה כפופה לקנית דירה וזה הופך את זה למסתבר).

3.2.2         ביטול חוזה גורר אתו השבה

השבה זו בסיסה מניעת התעשרות הדדית והחזר של הכספים שכבר הועברו בין הצדדים, ולכן אותם כללים שנאמר בביטול חוזה עקב פגמים בכריתה יאמרו כאן, אך יש הבדל אחד ביניהם.

 

בפגמים בכריתה – ההשבה תהיה השבת הנכסים, ורק אם אין אפשרות להשיב את הנכס יינתן השווי, והסיבה לכך שהחשיבה היא כאילו מעולם לא היה כאן חוזה.

 

בהפרת חוזה – הנפגע יכול לבחור בין השבת הנכס בפועל להשבת שווי הנכס.

 

הבדל סמנטי נוסף הוא:

בפגמים בכריתה – הכלל פיצויים שליליים. החריג – פיצוי קיום.

בהפרת חוזה – הכלל פיצויי קיום. החריג – פיצויי הסתמכות.

3.2.3         חידוש זכות הביטול

בפגמים בכריתה נאמר שלנפגע יש זמן סביר לבטל את החוזה ולכן אם עבר זמן סביר זה נשללת הזכות לביטול.

 

אולם בהפרת חוזה – נפגע שחלף הזמן הסביר לביטול החוזה לא מאבד את זכות הביטול אא"כ ויתר עליה.

ענין זה התחדש בפסיקה (פס"ד מרגליות) שלא נשללת זכות הביטול מנפגע מהפרת חוזה, אולם ישנה הבחנה בין הפרה יסודית ללא יסודית:

בהפרה יסודית – אפשר לבטל ברגע גלוי ההפרה, אולם אם הוא לא ביטל צריך הוא לתת ארכה ואז שוב לבטל וכן ע"ז הדרך.

בהפרה לא יסודית – כאמור צריך כבר ברגע הגילוי לתת ארכה ולאחר מכן לבטל ואם לא ביטל תינתן שוב ארכה ושוב וכו'.

ענין זה עלה בפס"ד הבא:

 

רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים,

העובדות:

העיריה רוכשת מקרקעין מחברת שיכון ופיתוח ובתקופה זו חברת שיכון ופיתוח היתה חברה ממשלתית ובחוזה נקבע שהתמורה לקרקע תהיה 50% מכספי משרד הפנים ו-50% מכספי משרד השיכון ויש סע' בחוזה האומר שאם עד 30/6/89 התמורה לא תשולם אפשר לבטל את החוזה בהודעה של 30 יום לפני.

50% מן הכספים שולמו, ו-50% לא (שיכון ופיתוח הופרטה).

העיריה לא משלמת את היתרה והצדדים דנים בענין במהלך 5 שנים.

לאחר 5 שנים שיכון ופיתוח שולחים הודעת ביטול.

העיריה טוענת שאם הם לא בטלו במשך 5 שנים אבדה זכותם לבטל.

 

ביהמ"ש המחוזי (השופט טירקל בעליון בדעת מיעוט) – אומרים שחלופת המכתבים בין הצדדים מראה ששיכון ופיתוח זנחו את דרך הביטול ודנו בענין הפיצויים ולכן א"א לבטל את החוזה הזה.

 

ביהמ"ש העליון (דעת רוב) – אומר השופט ברק שמי שטוען שזכות הביטול בוטלה צריך יהיה להוכיח זאת ולכן במקרה דנן חלופת המכתבים לא מראה שהצדדים זנחו את תרופת הביטול, ולכן ע"י נתינת ארכה אפשר יהיה לבטל חוזה זה, ועל אף שהעירייה טענה שאין זה צודק לבטל חוזה זה אומר ברק שכאשר יש הפרה יסודית אפשר יהיה לבטל.

 

אולם ישנם מצבים שביהמ"ש הופך הפרה יסודית להפרה לא יסודית מסיבות של שיקולי צדק.

 

לדוגמא:

ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרויקט אורנים בע"מ,

פס"ד זה לוקח צעד קדימה את מה שראינו בפס"ד שיכון ופיתוח.

העובדות:

ארדמן קונים בית בהרצליה בשנת 1986, ומשנת 86 ל-88 יש כמה סכסוכים בין הצדדים.

הזוג ארדמן מגלים לקויי בניה ומבקשים פיצוי על זה, וחברת אורנים טוענים שהקונים לא שלמו להם את מלא התמורה.

חולפים 3 שנים ובשנת 1991 אורנים שולחים להרדמן מכתב האומר שאם הם לא ישלמו את יתרת החוב ביניהם החוזה יבוטל, והרדמן טוענים שמלא הסכום שולם. (הסיבה למכתב הביטול היא מאחר שאורנים צריכים להגיש כתב הגנה על התביעה של הרדמן ולכן הם מבטלים את החוזה ואומרים לביהמ"ש שאם אין חוזה אין לו על מה לדון.

וכאן שואל ביהמ"ש האם ביטול החוזה נעשה כדין.

 

ביהמ"ש המחוזי – מעמיד את החוב של ארדמן לאורנים ע"ס 5,000$ ולכן יש זכות לאורנים לבטל את החוזה מכח חידוש זכות הביטול.

(ולגבי טענת ארדמן שכתוב בחוזה 30 יום והם קבלו שבועיים, אומר ביהמ"ש שהרי לטענת הרדמן הם לא היו חייבים כלום אז מה לי שבועיים מה לי חודש).

 

ביהמ"ש העליון אומר – שמאחר שמדובר בהפרה יסודית א"א לשקול שיקולי צדק האומרים שאורנים התנהג בצורה בעייתית ולכן הביטול לא צודק, מאחר שכאמור מדובר בהפרה יסודית.

ולכן אומר ביהמ"ש שכאן ההפרה היסודית תיהפך ע"י הפרשנות להפרה לא יסודית וראיה לכך היא מזה שאורנים לא תבעו את כספם במשך זמן רב. ואם מדובר כאן בהפרה לא יסודית ביהמ"ש יכול לטעון משיקולי צדק שהביטול אינו צודק ולכן הוא פוסק לטובת הרדמן.

 

(בספר של ג' שלו וי' אדר מצמצמים את חידוש זכות הביטול לזכות חד פעמית כמו בפגמים בכריתה והסיבה לכך היא שחידוש זכות הביטול מגביר את כוחו של אינטרס הביטול שהוא אינטרס משני. כמו"כ טוענים הנ"ל ששיקולי צדק יפה קיומם בעיקר בהפרה יסודית).

 

לסיכום:

ג' אפשרויות לחידוש זכות הביטול:

1. השופט טירקל בשיכון ופיתוח – זכות מצומצמת.
2. שיכון ופיתוח דעת רוב – זכות רחבה.
3. הרדמן נ' אורנים – הפרה יסודית נהפכה ללא יסודית.

3.2.3.1        האם צריך לנמק הודעת ביטול?

בהפרה לא יסודית – צריך לנמק בגלל הארכה שניתנה.

ובהפרה יסודית – למעשה א"צ לנמק אולם מחשש שביהמ"ש יטען לחוסר תו"ל צריך לנמק אם כי בצורה רחבה המסיבה שאם הודעת הביטול תהיה על סמך נימוק פסול א"א יהיה אז להוסיף נימוקים.

3.3         תרופת האכיפה

זוהי התרופה הראשונה במעלה במשפט הישראלי (אינטרס הקיום) ע"פ מה שנאמר בפס"ד אדרס שחוזים צריך לקיים ולכן הנפגע יכול יהיה לאכוף את קיום החוזה או לבקש את פיצויי הקיום.

 

אכיפה היא צו בית משפט.

 

אולם החוק קובע בסע' 3 שהנפגע יהיה זכאי לאכיפה זולת אם נתקיימה אחת מארבעת הסייגים הבאים:

1. 1. החוזה אינו בר ביצוע – דהיינו אכיפת החוזה היא בלתי אפשרית כגון שהנכס נמכר לצד ג'.

את הסייג הזה צריך לקרוא עם סע' 4 לחוק האומר "שניתן לאכוף חוזה בלתי אפשרי ע"י אכיפה בקירוב.

דוגמא לכך היתה בפס"ד אייזמן שהחברה לא הגיעה להסדרים עם קונה מסוים וביהמ"ש אפשר אכיפה בקירוב, ושם מאחר שהנכס עלה קצת יותר אייזמן שלמו את ההפרש.

2. אכיפת החוזה היא כפיה לעשות או לקבל עבודה אישית או שירות אישי.

הסיבה לכך היא שאלו חוזים הדורשים שת"פ ואימון ולכן אין לכפות אותם.

בעבר גם ביחסי עבודה חוזים לא היו נאכפים בצורה גורפת, אולם כיום זה פחות גורף מאחר שבחברות גדולות אין קשר אישי בין המעביד לעובד ולכן ניתן יהיה לאכוף חוזים אלו.

3. 3. ביצוע או צו האכיפה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מצד בית המשפט (פס"ד עוניסון נ' דוייטש קובע מבחנים בענין).
4. 4. אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין – שיקולי צדק מושג רחב.

 

במי מתחשבים בענין שיקולי הצדק – האם רק בשני הצדדים של החוזה או גם בצדדים שלישיים ובטובת הציבור.

 

בעבר בפס"ד ורטהיימר נ' הררי – ביהמ"ש אמר ששיקולי הצדק הם רק על מה שיש בין הצדדים.

אולם בענין זה נדחה בפס"ד לוין נ' לוין ששם ביהמ"ש אפשר לחוזה להידון בביהמ"ש מכח שפיטות הענין ומאחר שבתוכן החוזה היה כתוב במפורש שחוזה זה לא ידוע בביהמ"ש ואומר ביהמ"ש שמשיקולי צדק של טובת הילדים (צד שלישי) חוזה זה ידון בביהמ"ש וכך מקובל (כמו בחוזה פסול פס"ד מד"א ופס"ד טבעון).

 

ü      שיעור 10

3.4         פיצויים בשל הפרת חוזה

תרופת הפיצויים היא תרופה כספית, אולם לא כל פעם שיש תשלום זה יהיה מכח פיצויים שהרי השבה שלאחר ביטול בו מחזירים כסף אינה קשורה לפיצויים, כמו"כ השבה רחבה מדין ע"ע שלא במשפט אינה קשורה לתרופת הפיצויים.

 

הפיצויים העיקריים של חוק התרופות הם פיצויי הקיום, וזה נלמד מפס"ד צוקים נ' עירית נתניה האומר שאין לנפגע מהפרה זכות לקבל פיצויי הסתמכות אלא רק פיצויי קיום, כאשר האפשרות לקבל בכל אופן פיצויי הסתמכות הם "בחלופה ראייתית" שהיא במקרה שאין אפשרות להוכיח את פיצויי הקיום.

 

ישנן שתי אפשרויות חלופיות לקבל פיצויי קיום:

1. מסלול בהוכחת נזק.

א. ע"פ סע' 10 לחוק – העוסק בנזק מוני.

ב. ע"פ סע' 13 לחוק – העוסק בנזק לא ממוני כגון עגמת נפש.

ג. ע"פ סע' 14 לחוק – העוסק ביכולתו של הנפגע להקטין את הנזק, ובמידה שלא עשה זאת יופחתו הפיצויים עד כדי ביטולם.

2. מסלול ללא הוכחת נזק.

א. סע' 11 לחוק – אלו פיצויים מכח החוק ללא הוכחת נזק.

ב. סע' 15 לחוק – אלו פיצויים מכח החוזה (פיצויים מוסכמים).

מסלול זה קיים גם כשבוודאות אין נזק.

והסיבה לכך היא "משיקולי יעילות" בהם יבחר הנפגע ללא הצורך להוכיח את נזקו.

והסיבה השנייה היא "הרתעת המפר" שיודע שישלם פיצויים גם כאשר אין נזק.

 

– כלל הוא שכאשר מדובר על אותו ראש נזק, המסלולים חלופיים – דהיינו א"א לקבל על אותו נזק גם דרך המסלול של הוכחת הנזק וגם דרך הפיצוי המוסכם ודומיו.

 

ולכן כאשר מתגלית הפרה, לאחר שבודקים את ענין הסיכול והאשם תורם, עושים רשימה של המקרים הפוגעים בנפגע מכח הפרה זו ומסווגים אותם ע"פ הסיווג שלהם בדיני הפיצויים, כגון אבן רווחים – פיצוי קיום וכדו', ובשלב הבא בודקים ע"פ שני המסלולים הנ"ל.

3.4.1         פיצויי קיום ע"פ סע' 10

הסעיף המרכזי העוסק בפיצויים הוא סעיף 10 המצריך ג' תנאים לפיצויים אלו כאשר התנאי הרביעי נמשך מן הפסיקה:

 

א. שיהיה נזק – בסע' 10 מקבלים פיצויים רק כאשר יש נזק.

 

ב. קש"ס בין הפרה לנזק – דהיינו הנזק הינו התוצאה של ההפרה.

ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ

העובדות:

חוזה בין קבלן למלון לבניית שתי קומות ובעקבות עליה במחירים סירב הקבלן להמשיך בבניה אא"כ המלון ישלם את ההפרשים. ולאחר סכסוך הקבלן הפר את החוזה ופגע באיכות המלון (ע"פ דברי המלון).

ואומר ביהמ"ש (השופט ברק) – שבמקרה דנן אין קש"ס בין ההפרה לנזק מאחר שדירוג המלון בין כה וכה היה יורד, ואם אין קש"ס בין ההפרה לנזק אין זכאות לפיצויים.

 

ג. מבחן הצפיות – מבחן זה אומר שהמפר לא יחויב על נזק שלא היה יכול לצפות בזמן כריתת החוזה (לקח פרקטי – לפרט את הנזקים העתידיים כבר בשלב "ההואילים").

במבחן זה צריך לבדוק מה היה על המפר לצפות ולא מה הוא ציפה בפועל כאשר ביהמ"ש בודק זאת.

 

ד. שיעור הנזק – (בפסיקה ולא בחוק) הפס"ד המנחה בזה הוא פס"ד אנסימוב נ' טירת שבע שבו ישנה מחלוקת עד כמה צריך להוכיח את שיעור הנזק.

 

השופט ברק (דעת רוב) – שיעור הנזק יוכח ע"פ ראיות מדויקות ורק כאשר א"א מביאים ראיות משניות כגון אומדן.

השופט כהן (דעת מיעוט) – מקל מאד על הנפגע ומצריך ממנו רק את הוכחת הנזק ובכל מקרה אפשר לעשות אומדן.

(לקח פרקטי – להביא את הראיות המדויקות ביותר מאחר שלעיתים אומר ביהמ"ש שמאחר ולא הובאו הראיות המדויקות אין פיצוי. דוגמא לכך בפס"ד כאכון ששם הוסב כופר נופש לשיכון עולים והיה שם מחדל ראייתי ולכן הם קיבלו פיצויי הסתמכות בלבד).

 

השאלה בענין שיעור הנזק הוא – במקרה שהיתה עסקה לקניית נכס וביום הכריתה הנכס שווה 100, בזמן הביטול 120, בזמן הבקשה לפס"ד 130 ובזמן התשלום בפועל 150. עפ"י איזה תאריך נחשב את התשלום בפועל.

 

פס"ד שעוסק בזה הוא:

ע"א 8556/96 לוביאניקר נ' משרד האוצר,

בפס"ד זה אומר ביהמ"ש שאין תאריך קובע אלא הדבר מסור לשיקול דעתו של בית המשפט ולכן כל מקרה ידון לגופו.

3.4.2         הקטנת הנזק (סע' 14 א' ב')

סע' 14 א' מצריך לבדוק האם הנפגע יכול היה להקטין את הנזק, ולכן מה שהוא היה יכול למנוע ע"י הקטנת הנזק יקוזז לו משיעור הפיצויים, וא"כ אם הוא היה יכול להקטין את מלוא הנזק יפסיד את כל הפיצויים. (ענין זה נובע מהגישה האומרת בחוזים שהצדדים שותפים).

אולם הכלל הוא שאין הנפגע צריך לצאת מגדרו והשאלה תהיה מהו המאמץ הסביר המקסימלי המוטל על הנפגע.

סע' 14 ב' אומר – שאם הנפגע הוציא הוצאות סבירות להקטין את הנזק, זכאי הוא לקבלם כפיצוי ללא קשר לתוצאה (אפשר להכניס סע' זה בסע' 10 האמור שהרי אלו הם התוצאות של ההפרה).

3.4.3         פיצוי בשל נזק לא ממוני (סע' 13)

ישנם שני הבדלים בין סע' 10 ל-13

1. פיצוי בשל נזק לא ממוני אינו זכות מוקנית, אלא ע"פ אומדן דעתו של בית המשפט.
2. בשונה מסע' 10 כאן אין צורך לשער את הנזק.

ברמת העיקרון אין נוסחה ברורה לשיעור נזק שאינו ממוני.

(הכלל הוא שפיצויים בשל נזק לא ממוני כגון עוגמת נפש אינו שייך בחברות כאשר שם התביעה יכולה להיות הפגיעה במוניטין מכח סע' 10).

 

אולם גם בפיצויים בשל נזק לא ממוני צריך לבדוק את שאר המרכיבים האמורים בסע' 10 שהם: נזק – קש"ס – צפיות. כמו"כ האם עשה הנפגע די להקטין את נזקו (עיין פס"ד אגד נגד אדלר).

3.4.4         המסלול ללא הוכחת נזק

1. 1. פיצוי מכח החוק ע"פ סע' 11 ב' האומר – שכאשר מדובר בחיוב כספי הנפגע יקבל אותו משוערך (ע"פ חוק הרבית – או ע"פ אומדן השופט) ללא קשר להוכחת נזקו.

 

סע' 11 א' מצריך ג' תנאים לקבלת פיצויים ללא הוכחת נזק.

א. הופר חוזה לקבל שירות או נכס.

ב. החוזה בוטל כדין.

ג. ביום הביטול שווי השוק של הנכס עולה על המחיר בחוזה, דהיינו נכס השווה בחוזה 100 וביום הביטול שווה 120, את ההפרש הזה צריך לשלם לנפגע אפי' שלא הוכיח נזקו ואפי' שהיה יכול להקטין את הנזק. והסיבה לכך כאמור היא הליך מהיר והרתעת המפר.

 

סע' 12 אומר שתביעה מכח סע' 11 לא תמנע תביעה מכח סע' 10.

אולם הפסיקה אומרת שכאשר מדובר על אותו נזק א"א לצרפם, אולם כאשר מדובר בראשי נזק שונים אפשר כאמור לצרפם.

 

2. 2. פיצוי מכח חוזה (פיצוי מוסכם) ע"פ סע' 15 – פיצוי זה נגזר מפרשנות החוזה ולכן צריך שיהיה בחוזה סעיף על פיצוי מוסכם.

גם בפיצוי זה לא צריך להוכיח את הנזק, וכמו"כ אין חיוב על הנפגע להקטין את נזקו.

 

אולם סע' 15 א' נותן סמכות לביהמ"ש להתערב ולהפחית את הפיצוי המוסכם אם הוא מצא שפיצויים אלו נקבעו ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו בעת כריתת החוזה.

כמו"כ יש אפשרות לבטל לגמרי את הפיצוי המוסכם מכח שהוא נוגד את תקנת הציבור ע"י קומת ההתערבות בפרשנות החוזה.

 

ולעניין תניה גורפת בחוזה האומרת שכל הפרה בחוזה תחייב את מלוא הפיצוי המוסכם, בית המשפט יבדוק כל הפרה לגופה האם היא סבירה לקבלתם של מלוא הפיצויים (אם כי ישנה הצהרה שביהמ"ש ימעט להתערב בכגון אלה).

4           סיכום מקוצר של דיני חוזים

4.1         פרק א'

1. שומרי הסף המבחינים בין הסכם לחוזה ע"י ב' תנאים

א. כוונה ליצור יחסים משפטיים (לוין נ' לוין).

ב. שפיטות – מדיניות ביהמ"ש – האם דיני חוזים עוסקים בחוזה מסוג זה.

ג. כשרות משפטית – הוכרז צד בחוזה כפסול דין.

 

2. מתי נכרת חוזה – ע"פ ב' או ג' תנאים

א. העדה על גמירות דעת – הסתמכות – ריכוך סוב' (בראשי – פרץ).

ב. מסוימות – הפרטים המהותיים.

ג. לעיתים דרישת צורה – דרישת כתב.

ד. לא נעשה דבר (הדר).

 

3. טכניקה לכריתת חוזה

א. הצעה וקיבול – יש פער זמנים.

ב. זיכרון דברים – אין פער זמנים.

ג. מכרז – הזמנה להציע הצעות – מכרז פרטי / ציבורי.

 

4. תו"ל במו"מ לכריתת חוזה

א. החלת עקרון תו"ל על כל מי שמשתתף (פינדר).

ב. מבחן אובי' – (רוקר) ניהול מו"מ ללא כוונת התקשרות – אשם בהתקשרות – אי גילוי.

ג. פיצויים – שליליים – במקרים קיצוניים חיוביים (קלמר – פרינץ).

4.2         פרק ב'

ביטול עקב פגם בכריתה

1. ביטול אוטונומי (למעט חריג 14 ב').

 

2. העילות – טעות – הטעיה – כפיה – עושק

כאשר אם לא נכרת חוזה ע"פ סע' 12 ב'.

ואם נכרת חוזה אפשר לבטלו מכח פר' ב', או לקבל פיצויים שליליים מכח סע' 12 ולעיתים נדירות אפי' אכיפה.

 

התוצאה של ביטול הינה השבה – השבה זו היא השבה בפועל וכשאין אפשרות השבת השווי.

4.3         פרק ג'

בתוכן החוזה ישנם ג' ענינים

1. פרשנות – מה התכוונו הצדדים, ע"פ סע' 25 ויש בזה ד' גישות:

א. גישת שני השלבים.

ב. ברק באפרופים.

ג. ריבלין במגדלי הירקות.

ד. דנציגר, חשין.

כאשר בסה"כ נבדקים לשון החוזה – נסיבות הכריתה – התכלית האובי'.

 

כללי פרשנות משניים

א. פירוש לרעת המנסח

ב. פירוש מקיים עדיף.

ג. בחוזים ארוכי טווח חזקה שהצדדים לא רצו חוזה נצחי.

 

הכלל הוא שכלל משני לא יסתור את סע' 25 א'.

 

2. השלמה של חוזה חסר

ע"פ תנאי מכלל – טרדן מתערב.

תכלית אובי'.

 

3. התערבות

ביהמ"ש יבטל את החוזה עפ"י:

א. סע' 39 תו"ל בקיום חוזה.

סע' 30 31 – חוזה פסול.

 

לעיתים ע"פ סע' 31 ביהמ"ש יחיה חוזה פסול.

 

ב. חוק החוזים האחידים – מאפשר לביהמ"ש לבטל או לשנות חוזה אם מצא בו תנאי מקפח.

הביטול בקומה זו היא ע"י ביהמ"ש.

 

4. חוזה על תנאי (סע' 27-29).

תנאי חיצוני לקיום חוזה.

4.4         הפרת חוזה

הפרה אקטואלית

הפרה צפויה

 

הגנות למפר:

א. זוטי דברים.

ב. אשם תורם.

ג. סיכול.

ד. חיוב עצמאי – חיוב שלוב.

ה. חיוב תוצאה – חיוב השתדלות.

4.5         תרופות בשל הפרת חוזה

היחס בין התרופות כאשר א"א לקבל תרופות סותרות או כפל תרופות.

התרופות הם:

1. אכיפה – סייגים לאכיפה – אכיפה בקירוב.
2. ביטול – הפרה יסודית – לא יסודית.
3. פיצויים – הוכחת נזק – ללא הוכחת נזק.
4. השבה רחבה – פס"ד אדרס.

 

5. תנאים לצבירת / אי צבירת תרופות:
6. הדינים הקוגנטים של דיני התרופות (א"א לדרוש אכיפה ביצרן מפיץ).
7. אשם תורם.
8. שלא תהיה סתירה בין תרופות (ביטול ואכיפה).
9. שלא יהיה כפל תרופות שתביא להתעשרות.
10. אינטרס ההסתמכות (א"א – אא"כ בחלופה ראייתית).

 

המחבר עו"ד ראובן ביטון