1           מבוא

1.1         מהי סיטואציה נזיקית, ומתי ניתן לתבוע בנזיקין?

דוגמאות.

1. שמעון פותח מרכול ליד מרכולו של ראובן, והנזק החודשי שנגרם לראובן הוא בסך עשרים אלף ₪.
2. שמעון מפיץ מידע שקרי שמוצרי ראובן מקולקלים, והנזק החודשי שנגרם לראובן הוא בסך עשרים אלף ₪.
3. כלבו של שמעון שובר רצועות פלדה חזקה, ותוקף את ראובן וגורם לו נזקי גוף.
4. שמעון תוקף את ראובן וגורם לו חבלות בגוף.
5. שמעון שופט נותן פסק דין המחייב את ראובן לשלם סכום כסף ללוי.
6. ראובן מחליט למכור את ביתו, ורואה החשבון שלו מייעץ לו ברשלנות שמס השבח על דירתו יהיה חמישים

אלף ₪, ומתברר שמס השבח הוא כחמש מאות אלף ₪.

7. שמעון בעת נהיגה חוצה רמזור אדום ופוגע ברכבו של ראובן וגורם לו חבלות בגוף וכן חבלה ברכב.
8. שמעון הוא רופא שטיפל בראובן המטופל שלו וגרם לו נזק.

 

המשותף לכל הדוגמאות הנ"ל שבכולן מישהו גרם נזק שבגינו אדם אחר ניזוק.

 

ישנן כמה הגדרות בנזיקין מהי סיטואציה נזיקית, אך עולה על כולן ההגדרה בספר "דיני הנזיקין תורת הנזיקין הכללית" (אנגלרד- ברק- וחשין) האומרת "אחריות בנזיקין היא אחריות משפטית, הנובעת מהוראות פקודת הנזיקין (להלן הפקנ"ז) המקומות וכל אחריות משפטית המחייבת אדם לשלם פיצויים על הנזק שגרם כתוצאה מהפרת חובה שבדין".

ביאור:

אחריות בנזיקין – מכוח חוק.

הנובעות מהוראות חוק הפקנ"ז.

או מכל חוק אחר – מחוץ לפקנ"ז.

שמחייבת אדם – כולל תאגיד.

לשלם פיצויים – אך ורק על הפרת חובה שבדין.

 

דהיינו: "עוולה (TORT) מעשה שחוק קבע שהוא מקים אחריות בנזיקין".

אין עוולה בלא איסור בחוק (כגון עקרון החוקיות בפלילים).

הסעד באחריות נזיקית: פיצויים (אם יש נזק) או ציווי (צו עשה ול"ת).

התוצאה בנזיקין: העברת הנזק מהניזוק למזיק.

 

ולכן ע"פ הדוגמאות דלעיל:

אם אדם פותח מרכול ליד חברו – כאן אין הו"ח ולכן הוא לא חב בנזיקין.

אם אדם מפיץ מידע שקרי על חברו – כאן ישנה הו"ח, של איסור לה"ר ולכן הוא חב בנזיקין.

שופט הפוסק דין בטעות – כאן ישנה הגנה של הפקנ"ז המקנה חסינות לשופט.

1.1.1         התבנית של דיני הנזיקין:

ראובן עושה עוולה לשמעון. כגון: מוציא דיבתו רעה.

לעיתים גרימת נזק, לא עולה כדי עוולה – כגון שופט הגורם נזק,

כן לעיתים גם מי שלא גרם נזק אחראי – כגון תאגיד ע"פ עקרון האחריות השילוחית.

1.2         סיכום ביניים:

דיני הנזיקין עוסקים:

א. סיטואציות נזיקיות שהתרחש (פיצויים) או עומד להתרחש (צו מניעה) נזק.

ב. האם ובאלו תנאים תוטל אחריות על גורם כלשהו למנוע או להיטיב את נזקו של הניזוק.

ג. מטילים אחריות על המזיק. "רק" אם ביצע עוולה – אם אין עוולה אין נזק.

ד. מגדירים ומפרטים את המעשים/העוולות.

ה. הנפגע מעוולה זכאי לתרופה מעושה העוולה (המזיק), והאחראי לה (דרך אחריות שילוחית).

 

ע"א 3124/90 מאיר סבג נ' דוד אמסלם.

אומר ביהמ"ש שדיני הנזיקין אינם אלא הדינים הקובעים באילו נסיבות יוצר סיכון אחראי כלפי הנפגע.

 

דיני הנזיקין על אף שמשמעותם טכנית, הם מונעים משיקולי מדיניות המוזנים בין אינטרסים שונים. ולכן אל מול חופש הפעולה של האחד מוגנים האינטרסים של הזולת, וביניהם: שלמות הגוף – שלמות הרכוש – צנעת הפרט – ההגנה על השם הטוב – נזק כלכלי.

1.3         המתווה הפוזיטיבי של דיני הנזיקין.

1.3.1         המקורות של דיני הנזיקין בישראל:

1. פקודת הנזיקין (הפקנ"ז) – נכנסה לתוקף בשנת 1947 ומקורה בפסיקה מקפריסין. ונוסחה מחדש ב-1968 ולכן היא "נוסח חדש" אך היא בבסיסה מנדטורית.

 

2. תיקונים על הפקנ"ז של שולבו בפקודה. כגון:

א. חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) 1952 – המסדיר את אחריות המדינה בנזיקין.

ב. חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (השבת נזקי גוף) 1164.

 

3. חוקים נזיקיים חדשים.

א. החוק לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (הפלת"ד) 1975 – לנזקי גוף בלבד.

ב. חוק האחריות למוצרים פגומים 198- – לנזקי גוף בלבד.

 

4. חיקוקים שבהם יש הוראות נזיקיות.

ישנם הרבה חוקים שהם לא נזיקיים טהורים אלא הם בעלי גוון פלילי שבתוכם מוגדרים התנהגויות מסוימות כעוולות. כגון:

חוק איסור לה"ר – 1965 – חוק עוולות מסחריות 1999 – חוק הגנת הפרטיות 1981 – חוק המחשבים – חוק הגנת הצרכן – חוק איסור הפליה במקומות ציבוריים, וכיו"ב.

 

5. הפסיקה.

1.4         מבנה הפקנ"ז

 

פרק א' (ס' 1-2):  פרשנות (הגדרות)

 

פרק ב' (ס' 1-2):  זכויות וחבויות בנזיקין

ס' 3:     המסגרת הכללית: הנפגע מעוולה זכאי לתרופות מידי האחראי לה

ס' 4-9:  הגנות שונות    (חסינות עובד ציבור/מדינה, שופט, קטין)

ס' 12-15: אח' בגין מעשה של אחר (משתף/משדל, מעביד, שולח, בעל חוזה)

 

פרק ג' (ס' 23-63): העוולות

(פירוט יסודותיה של כל עוולה)

 

פרק ד' (ס' 64-70): אשם

האשם והקשר הסיבתי

 

פרק ה' (ס' 71-89): התרופות לעוולות

אם בוצעה עוולה => הניזוק זכאי לתרופות

 

פרק ו' (ס' 90-93): שונות

1.5         מבנה דיני הנזיקין.

ניתן לחלק את מבנה דיני הנזיקין לשלושה רבדים:

1. העוולות – הרובד הבסיסי.

אלו מעשים שהעושה אותם אחראי לנזיקין כגון: רשלנות – השגת גבול במקרקעין, הפרת חובה חקוקה.

לכל עוולה יסודות משלה ומטרות משלה, ואין הגדרה ברורה בחוק מהי עוולה.

 

2. הדוקטרינות.

הן נכונות על רוב העוולות והן קובעות נורמות כלליות בנזיקין.

כגון: הגנות וחסינויות – שופט חסין לכל נזק שנגרם לאדם עקב פסקי דינו.

היקף האחריות – אחריות שילוחית – קש"ס – ריבוי מעוולים – דיני התרופות (פיצוי – ציווי).

 

3. עקרונות היסוד.

מהי מטרת דיני הנזיקין – מדוע שנטיל אחריות.

עקרונות היסוד של שיטת המשפט – תום לב – תקנת הציבור.

1.6         העוולות – הרובד הראשון.

ליבת הפקנ"ז היא העוולות (פ"ג לפקנ"ז).

העוולות מתחלקות לעוולות פנים ועוולות חוץ.

 

עוולות פנים – בתוך פקודת הנזיקין.

עוולות חוץ – מחוץ לפקנ"ז בחוקים אחרים.

 

סע' 3 לפקנ"ז אומר כל הנפגע או הניזוק ע"י עוולה שנעשתה בישראל יהא זכאי לתרופה המפורשת בפקודה מידי עושה העוולה או האחראי לה.

דהיינו הפקודה קובעת עוולות שלא בהכרח נזק בצידן, והתרופה היא פיצוי או צו מניעה.

1.6.1         עוולות פנים.

ישנן שש עשרה עוולות פנים (בפקנ"ז), ובהן ארבע עשרה עוולות פרטיקולריות, ושתי עוולות מסגרת.

אלו העוולות שבתוך הפקנ"ז כאשר מחוצה לו ישנן עשרות עוולות אחרות.

 

1.6.1.1         עוולות פרטיקולריות – מאפיינים.

עוולה פרטיקולרית יוצרת הגנה לאינטרס מוגדר, ומתייחסת לסיטואציה עובדתית ברורה. כגון: תקיפה – גרם הפרת חוזה – כליאת שווא.

אלו עוולות סגורות וברורות המכילות יסודות עובדתיים ברורים המנויים בחוק.

 

חלק מן העוולות המנויות בפקנ"ז נשרו מהקודקס האזרחי.

להלן טבלה משווה:

שם העוולה	הסעיף בפקנ"ז	הסעיף בקודקס
1. תקיפה	23	464
2. כליאת שווא	26	466
3. הסגת גבול במקרקעין	29	468
4. הסגת גבול במיטלטלין	31	468
5. מטרד לציבור	42	471
6. מטרד ליחיד	44	473
7. גרם הפרת חוזה	62	476 (חיוב ולא חוזה)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לעומתם עוולות שלא נכללו בקודקס:

 

שם העוולה	סעיף בפקנ"ז	שם העוולה	סעיף בפקנ"ז
8. הפרעה לאור השמש	48	12. שקר מפגיע	58
9. מניעת תמיכה	48א	13. נגישה	60
10. עיכוב נכס שלא כדין	49	14. גזל	52
11. תרמית	56

 

 

 

דוגמא לעוולות פרטיקולריות:

1. עוולות התקיפה.

סע' 23 לפקנ"ז אומר: תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא "ובמתכוון" נגד גופו של אדם ע"י הכאה, נגיעה שלא בהסכמת האדם וכן ניסיון או איום להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם.

יסודות עוולה זו מוגדרים בבירור – שימוש בכוח – ובמתכוון – ללא הסכמה.

האינטרס המוגן של עוולת התקיפה היא – שמירה על שלמות הגוף.

 

2. גרם הפרת חוזה.

סע' 62 (א) לפקנ"ז אומר: מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הרי הוא עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצוים בגין עוולה זו, אלא אם סבל על ידו כך נזק ממון.

לדוגמא:

בין שמעון לראובן חוזה תקף, לוי גורם ביודעין ששמעון יפר את החוזה שבינו ובין ראובן.

לראובן יש סעדים המצויים בחוק החוזים תרופות כלפי שמעון.

ואולם כלפי לוי פקודת הנזיקין ניתנת לו סעדים לתבוע ממנו את נזקו, ובלבד שנגרם לו נזק ממון.

 

1.6.1.2         עוולות מסגרת.

ישנן שתי עוולות מסגרת:

1. עוולות הרשלנות.
2. עוולת הפרה חובה חקוקה (הפח"ח).

 

אלו עוולות שהפקנ"ז נותן את מסגרתן, ותוכנן מתמלא ע"י סע' שמחוץ לפקודה, כגון הפרת חובה חקוקה ע"י חוק הנמצא מחוץ לפקנ"ז ולכן הן נקראות עוולות מסגרת.

כן עוולת הרשלנות היא עברת מסגרת המאפשרת להכניס לתוכה כל התנהגות שאדם סביר לא היה נוהג.

 

המבנה הסכמתי של עוולות המסגרת.

 

1. עוולת הרשלנות (אפי' מעשים מכוונים).

א. חובת הזהירות – ללא משהו מוגדר וספציפי.

ב. הפרת החובה – התרשלות.

ג. נגרם נזק.

ד. יש קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק.

התוצאה – רשלנות.

 

2. הפרה חובה חקוקה (הפח"ח).

א. "חוק" הקובע חובה – כגון מעביד שמחובתו לגדר מכונות מסוכנות.

ב. הפרת החובה.

ג. נגרם נזק.

ד. קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק.

התוצאה – הפח"ח.

1.6.2         עוולות חוץ.

בשונה מעוולות הפנים (פרטיקולריות ומסגרת) לעוולות החוץ יש רשימה בלתי סופית של עוולות מחוץ לפקנ"ז, כגון:

• חוק איסור לשה"ר.
• חוק הגנת הפרטיות.
• חוק עוולות מסחריות.

לדוגמא:

חוק הגנת הפרטיות בסע' 2 אומר פגיעה בפרטיות היא בילוש או התחקות אחרי אדם העלולים להטרידו או הטרדה אחרת.

סע' 4 לחוק זה אומר: פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית והוראות פקודת הנזיקין יחולו עליה בכפוף להוראות חוק זה.

1.6.3         המבנה (בד"כ) של עוולות נזיקיות.

לכל עוולה יש יסודות והגנות משלה כגון: עוולת התקיפה הגנתה היא הגנה עצמית, וכל עוולה שונה מחברתה.

אך בכל זאת יש שלשה יסודות משותפים לרוב העוולות.

א. התנהגות עוולתית – יסוד פיזי ונפשי.

היא המעשה המגדיר את העוולה (אדם תקף – אדם התרשל) שלו יסוד פיזי (מעשה או מחדל) ויסוד נפשי (רשלנות – במתכוון – ביודעין – בנדון – במזיד) ולעיתים אחריות מוחלטת כגון: הפלת"ד.

ב. נזק.

ג. קשר סיבתי בין ההתנהגות לבין הנזק.

 

לעיתים יש עוולות המתקיימות גם ללא נזק.

כגון: הסגת גבול במקרקעין.

סע' 29 לפקנ"ז אומר: הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, אך אין תובע יכול להיפרע "פיצויים" על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל ע"י כך נזק ממון.

דהיינו, עוולה זו קשורה לנזק, ולכן כאשר אין נזק ממון התביעה היחידה היא לצו פינוי, שהרי תנאי העוולה היא גרימת נזק ממוני (כאן יועילו דיני עשיית עושר שלא במשפט).

א"כ לעיתים יש אחריות ללא נזק, אך ככלל אין נזק בלי פיצויים.

1.6.4         ארבע רמות של אחריות בנזיקין.

כאמור עוולה דורשת יסודות מעשים ונפשיים, וא"כ מהי רמת האחריות בנזיקין, קרי האם האשם באחריות הוא ברמה הנמוכה היינו רשלנות, או צריך אשמה גבוהה יותר של אדישות או כוונה.

ישנם עוולות מסוימות עם רמה של אחריות מוחלטת וישנם עוולות של רמת אחריות במתכוון.

 

1.6.4.1         אחריות מוחלטת – הרמה הגבוהה.

כאן אנו מטילים אחריות ללא אשם מצד המזיק אלא רק על בסיס יסוד עובדתי כגון: הפלת"ד.

כאשר האחריות מוחלטת לא ניתן לטעון כל טענת הגנה כגון חוסר אשמה – אשם תורם.

לדוגמא:

אדם עושה תאונת דרכים ופוגע בגוף וברכב.

בנזק הגוף – החוק הרלוונטי הוא הפלת"ד.

בנזק ממון – החוק הרלוונטי הוא הפקנ"ז.

לגבי הפלת"ד יש אחריות מוחלטת האומרת שגם אם הנהג הפוגע לא אשם כלל בתאונה, הרי הוא אשם, שהרי מטרת הפלת"ד הוא להגיע לכיס העמוק של חברת הביטוח במהירות וביעילות.

ולגבי נזק הממון – כאן צריך להוכיח רשלנות ומועילה לנהג הפוגע טענת אשם תורם מצידו של הנפגע.

 

סע' 2 לפלת"ד אומר: המשתמש ברכב מנועי חייב לפצות על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב.

 

1.6.4.2         אחריות חמורה.

היא גם אחריות ללא אשם, אך בשונה מאחריות מוחלטת, כאן יש למזיק טענות הגנה.

לדוגמא:

אדם הולך עם כלבו הרתום ברצועה חזקה, ובשלב מסוים הכלב שבר את הרצועה והזיק אדם מהרחוב נזק גוף.

סע' 40 (א) לפקנ"ז אומר: בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם ע"י כלב חייב בעליו לפצות את הניזוק, ואין נפקא מיניה אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו של הבעלים.

סע' 40 (ב) אומר בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים אא"כ הנזק נגרם עקב התגרות של הניזוק בכלב – תקיפת הניזוק את הבעלים – הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של בעליו.

 

1.6.4.3          אחריות מוגברת.

היא אחריות על בסיס אשם, אלא שכאן החוק מסייע לתובע ע"י היפוך נטל הראיה.

לדוגמא:

חובת הראיה בהתרשלות לגבי דברים מסוכנים, נקבע בסע' 38 שעל הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן התרשלות שיחוב עליה.

 

1.6.4.4          אחריות רגילה.

היא אחריות המוטלת על אדם בשל מעשיו או מחדליו שיש בהם משום אשמה.

לדוגמא:

בעוולת הרשלנות אם אין אשמה אין אחריות בנזיקין.

באחריות רגילה נטל ההוכחה היא על התובע, ע"פ הכלל שהמוציא מחברו עליו הראיה (ב"ק פ"ג משנה יא).

 

דרגת האשמה כתובה בד"כ בגוף הסעיף, ובסתם מדובר באחריות רגילה.

1.6.5         יחסי הגומלין בין העוולות השונות.

הפקנ"ז מכיל עוולות מהן פרטיקולריות ומהן מסגרת, ומפאת שהפקנ"ז לא חוקק באופן שיטתי אלא נלקח כטלאים טלאים מהמשפט המקובל האנגלי המדמה מילתא למילתא.

בשלב הקודיפיקטיבי המחוקק הפך את ההלכות לחוקים והתוצאה היא שלא היתה יד אחידה שניסחה אותו ולכן

 

לעיתים יש חפיפה בין עוולות ובעיקר בין עוולות מסגרת לעוולות פרטיקולריות.

לעיתים חפיפה מלאה.

כגון: מעביד הפר הוראה בחוק לגדר מכונה מסוכנת, ואחד העובדים נפצע בידו.

כאן ניתן לתבוע במסגרת אותה עוולה וכן תביעת רשלנות.

 

ולעיתים חפיפה חלקית.

כאן עוולה אחת מתקיימת במלואה והשנייה מתקיימת בחלקה.

לדוגמא:

שומר בנין שנעל את הבניין מבלי שבדק כראוי אם ישנם עוד אנשים בתוך הבניין, ואחד העובדים נתקע בבניין עד הבוקר.

סע' 26 לפקנ"ז קובע שכליאת שווא דורשת כוונה, אך האם ניתן לתבוע את השומר ברשלנות?

 

א"כ הבעייתיות היא בחפיפה חלקית, קרי במקום שלא עומדים בתנאי העוולה הפרטיקולרית האם ניתן לתבוע עוולה אחרת?

ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון.

העובדות:

גורדון מכר את מכוניתו והעביר בעלות במשרד הרישוי, ואולם עקב בעיות טכניות העברה לא דווחה לעיריית ירושלים. העירייה שלחה לגורדון דוחות חניה, וגורדון ביקש לבטלם, ואכן העיריה הודתה שיש לה בעיות תקשורת עם משרד הרישוי והודיעה לגורדון שכל קנס המגיע אליו יבוטל. אך באחד המקרים הוטל על גורדון קנס והוצא נגדו צו מעצר, שבגינו הוא נעצר ושוחרר רק לאחר ששילם את הדו"ח,

גורדון תבע פיצויים בגין ההטרדה שנגרמה לו מהמעצר.

תביעתו של גורדון התבססה על שתי עוולות מהפקנ"ז.

1. עוולת הנגישה הקובעת שפתיחתו של הליך נפל "בזדון" שפגעה בשמו הטוב של אדם היא עוולה.

אלא שהעירייה טוענת שהיא לא עשתה זאת בזדון.

לכן גורדון תובע בגין עוולת הרשלנות שלא מצריכה זדון.

וכאן עלתה השאלה האם אין הסדר שלילי לעוולת הנגישה, המאפשר לתבוע נגישה ולחלופין רשלנות, ומכלל הן אתה שומע לאו.

 

ואומר ביהמ"ש שהעוולות הם כעין רשתות המוטלות על סיטואציות נזיקיות, כאשר באחת תפסת ובשנייה פספסת, ולכן אם לא התקיים רכיב הזדון בעוולת הנגישה ניתן יהיה לתובע בעוולת הרשלנות.

הרציונל שעוולת הנגישה לא יוצרת הסדר שלילי הוא – שברמה ההיסטורית הדרישות מעוולת הנגישה היו חמורות מידי, ולכן היא לא יכולה להתפתח, ומנגד הרשלנות היא מרכיב מרכזי לגיבוש יסודות של אחריות במציאות מודרנית, ולכן שלילת חרותו של אדם ברשלנות מצדיקה הטלת אחריות.

ואמר שם השופט ברק "דיני הנזיקין צריכים לפתור לא רק את בעיות העבר אלא גם את בעיות ההווה והעתיד. הם צריכים להיות גמישים ומותאמים לצרכי החיים המשתנים, לא מבצרים פתוחים אלא ערים פתוחות, הקולטות סיכונים חדשים ואירועים שלא ניתן להעלות על הדעת את קיומם, הוא הדבר הדרוש לנו בדיני הנזיקין".

 

ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל

העובדות:

גב' כרמלי אושפזה בעל כורחה בבי"ח לחולי נפש. סע' 9 לחוק לטיפול בחולי נפש קובע שהמנהל חייב להודיע על אשפוז לשר הבריאות מיד. ואם אין הוראה אחרת מהפסיכיאטר המחוזי חובה עליו לשחרר את המטופל מיד.

בפועל המנהל הודיע על אשפוזה שלכרמלי רק תשעה ימים מיום האשפוז והיא הוחזקה שנים עשר יום נוספים ללא אישור.

כרמלי תובעת את המדינה בגין כליאת שווא, אלא שסע' 27 לפקנ"ז נותן הגנה מיוחדת על כליאת שווא, כאשר יש תו"ל ואין זדון.

ולכן היא תובעת בהפח"ח שלא נותן הגנה מיוחדת.

דהיינו, העוולה הפרטיקולרית נתנה הגנה, ועוולת המסגרת לא נתנה הגנה.

 

ואומר ביהמ"ש (דעת רוב) שבשונה מהלכת גורדון שבה אין זהות בין רשלנות לנגישה, בכליאת שווא והפח"ח יש זהות מוחלטת בין העוולות, ולכן הרציונל של החוק לטיפול בחולי נפש נגזר מכליאת שווא וכאשר ניתנת הגנה על כליאת שווא, הרי שהיא חלה גם על הפח"ח.

השופטת נתניהו (בדעת מיעוט) מיישמת את הלכת גורדון המאפשר להטיל רשתות של עוולות עד אשר אחת מהן תתפוס.

ויתרה מכך, החוק לטיפול בחולי נפש הוא גם חוק מאוחר וגם ספציפי ולכן אין לו הגנות (שהרי אם המחוקק רוצה היה להוסיף בו הגנות הרי שהוא היה מוסיף).

 

פסיקה זו נובעת משיקולי מדיניות:

דעת הרוב מונעת מהחשש מפני הרתעת יתר ושחרור חולי נפש מסוכנים.

דעת המיעוט מונעת מהרצון לחייב את האחראים להקפיד יותר על קיום החוק לטיפול בחולי נפש.

 

ü      שיעור 2

1.7         הדוקטרינות- הרובד השני

דוקטרינות הם נורמות בעלות אופי כללי יותר, שחלות על כלל העוולות או חלקן (להבדיל מהיסודות של כל עוולה ספציפית).

הדוקטרינות הנזיקיות נמצאות בפקודת הנזיקין: פרקים א', ב', ד', ה'.

1.7.1         תחולת הדוקטרינות שבפקודת הנזיקין על עוולות חוץ

האם הדוקטרינות שבפקנ"ז חלות גם על עוולות חוץ?

לדוגמא:

חסינות קטין היא דוקטרינה מכוח 9 לפקנ"ז, פגיעה בפרטיות עוולת חוץ, האם קטין מתחת גיל 12 חסין מפני תביעה עקב פגיעה בפרטיות של אחר?

בח' הגנת הפרטיות אין הוראה לגבי אחריות קטין.

 

1.7.1.1         המצב בדיני העונשין

סעיף 34 כג לחוק העונשין קובע: "באין בחוק הוראה לסתור, יחולו הוראות החלק המקדמי והחלק הכללי גם על עבירות שלא לפי חוק זה".

חוק העונשין מייצא את הדוקטרינות (שבחלק המקדמי והכללי) אל עבירות החוץ

 

האפשרויות השונות הקיימות בעוולות החוץ ביחס להחלת דוקטרינות הפקנ"ז עליהן

1. החלה מפורשת ומלאה. (עם או ללא סתירה)
2. החלה חלקית. (עם או ללא סתירה).
3. שתיקה של החוק הרלוונטי.

 

1.7.1.2         דוגמאות להחלה מפורשת ומלאה

סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות: פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: (1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;

סע' 4: פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין (נוסח חדש) יחולו עליה בכפוף להוראות חוק זה.

 

1.7.1.3         דוגמאות להחלה מפורשת ומצומצמת

סעי' 1 לחוק לשון הרע: לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

סעי' 7:  פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקיים האזרחיים, 1944.

 

1.7.1.4         לעיתים קיים מצב של היעדר סתירה

לדוגמא:

קטין בן 10 פגע בפרטיות שכנו (פרסם מידע אודות מצבו הבריאותי).

מחד – סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות: פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה…פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של האדם, לרבות… מצב בריאותו…

מנגד – סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות: פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] , יחולו עליה בכפוף להוראות חוק זה.(בחוק הגנת הפרטיות אין התייחסות לאחריות קטין).

אלא שסעיף 9 לפקנ"ז קובע: (א) לא תוגש תביעה נגד אדם על עוולה שעשה אותה בטרם מלאו לו שתים-עשרה שנים.

 

1.7.1.5         לעיתים יש סתירה אפשרית:

לדוגמא:

שתי חברות משווקת מזון לכלבים ו עובדי חברה האחת מספרים בשוק ללקוחות, כי המזון של חברת השנייה גורם לנזקים.

החברה הראשונה מבקשת לתבוע את החברה השנייה בלשון הרע.

מחד- סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע (משנת 1965):במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק.

מנגד- סעיף 10 לפקנ"ז (משנת 1947): "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה  אלא אם גרמה לו נזק".

האם חברה הראשונה זכאית לפיצויים ללא הוכחת נזק?

 

נימוקים בעד ונגד

נגד החלת סעיף 10 לפקנ"ז (יש פיצוי ללא הוכחת נזק)

ח' לשון הרע – חוק מאוחר.

ח' לשון הרע – חוק ספציפי.

 

בעד החלת סעיף 10 (אין פיצוי ללא הוכחת נזק)

חוק לשה"ר – חוק מאוחר שהחיל במפורש (בסע' 7) את סע' 10 לפקנ"ז.

הרציונל של פיצויים ללא הוכחת נזק – לא חל כאשר הניזוק הוא חברה. (ניתן לכמת את הפגיעה במוניטין אצל חברה).

בסופו של דבר ההחלטה תקבע על פי שיקולי מדיניות.

 

1.7.1.6         היעדר החלה מפורשת

סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן: איסור הטעיה(א) לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת – העלול להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעסקה (להלן – הטעיה).

סעיף 31  (א) דין מעשה או מחדל בניגוד לפרקים ב', ג', או ד' כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין.(פיצויים)

 

ע"א 804/80 סידר נ' חברת קו צינור בע"מ

אומר בית המשפט שהדוקטרינות שבפקנ"ז – עקרונות שחלים על כל דיני הנזיקין, ובמקום שאין תשובה… בחוק שבו מצויה העוולה, אזי אין מניעה להחלת העקרונות והדוקטרינות שבפקודת הנזיקין… ובלבד שהחלה זו מתיישבת היטב עם יסודותיה, עם מהותה, עם בניינה של העוולה שבה מדובר, ועם המסגרת שבה היא נמצאת.

וזאת מהנימוקים הבאים

1. תחולה ישירה

 מכוח סעיף 3 לפקנ"ז האומר: "הדברים המנויים להלן בפקודה זו הם עוולות, ובכפוף להוראות פקודה זו – כל הנפגע או הניזוק על ידי עוולה שנעשתה בישראל הא זכאי לתרופה המפורשת מידי עושה העוולה או האחראי לה".

דהיינו אין צמצום רק לעוולות שבפקנ"ז.

2. תחולה מכוח היקש לפקנ"ז

כאשר עוולת החוץ אינה קובעת הסדר מפורש  לפתרון סוגיה מסוימת – זו לאקונה, ולכן ניתן לבצע היקש מכוח פקודת הנזיקין.

 

דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק

העובדות:

שירות חיוג בין-לאומי של בזק שללקוחותיה הציגה מצג שלקוח יחויב רק עבור הזמן המדויק שבו השתמש. אלא שבפועל שיטת החישוב של בזק הביאה לחיוב-יתר של המשתמשים ביחס למתואר בפרסום.

ברזני השתמש בשירות שסיפקה בזק אך לא נחשף לפרסומיה בנדון. תבע את בזק לפי סע' 2(א) לח' הגנת הצרכן האומר (א) לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת – העלול להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעסקה (להלן – הטעיה).

ובסע' 31. (א) דין מעשה או מחדל בניגוד לפרקים ב', ג', או ד' כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין (פיצויים)

דוקטרינת הפיצוי בפקנ"ז מצויה בסעיף 76(1) לפקודת הנזיקין שכותרתו "פיצויים" :"פיצויים אפשר שיינתנו הם בלבד או בנוסף על ציווי או במקומו  אלא שאם –  (1) סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע".

והשאלה שעלתה בד"נ היא: האם ברזני זכאי לפיצוי בגין נזקו מבלי שהתקיים קשר סיבתי בין הנזק לבין מעשה ההטעיה?

 

דעת הרוב ( השופטים חשין, ברק, אור, בייניש) עקרונית דוקטרינות הפקנ"ז יוחלו על "עוולת חוץ":, ובתנאי שהדוקטרינה מתיישבת עם העוולה! אלא שהמחוקק יכול לפטור במפורש מהוכחת נזק (וממילא מקש"ס, כגון: סע' 7 לחוק איסור לשון הרע, ששם שתיקת המחוקק – מחזירה עוולת החוץ לחיק הפקנ"ז).

ולכן יש להחיל דוקטרינת קש"ס גם על עוולות צרכניות,

 

דעת מיעוט – (השופטים שטרסברג-כהן – דורנר – ומצא):  אין להחיל את דוקטרינת הקש"ס על העוולה הצרכנית וניתן לקבוע שזו עוולה ללא הוכחת הקש"ס,

ואומר השופט מצא- ראוי לסייג תחולת דיני הנזיקין המסורתיים על עילות צרכניות.  וזאת מתחייב מהשוני המהותי בתכלית של עוולות צרכניות, שהרי תכליות דיני הגנת הצרכן הם  צמצום פערי כוח בין הצדדים, רעיון הריבונות הצרכנית, קידום ההגינות המסחרית, הגנה על אמינות השוק המקומי,  ושמירה על האמון בסדר החברתי.

דרישת הסתמכות על הפרסום המטעה – תחתור תחת תכליות אלו! ולכן כדי להטיל אחריות די להוכיח שהמפרסם התכוון שהפרסום המטעה יגיע לצרכנים וישפיע על דפוסי התנהגותם.

זוהי  התמודדות שונה עם דרישת הקש"ס: בפרסום שכוון להטעות  ולכן יש לאמץ דוקטרינת "קשר סיבתי צרכני".

 

סעיף 437 (ב) לקודקס האזרחי "הוראות סימן זה… יחולו גם על הוראות הקבועות בחיקוק אחר  לגבי גרימת נזק שלא כדין".              

ניסוח זה רק מבהיר שבאופן עקרוני יחולו הדוקטרינות של הפקנ"ז אך לא נראה שהלכת סידר הייתה משתנית,

 

1.8         מטרות דיני הנזיקין – הרובד השלישי

מטרות דיני הנזיקין (המישור הנורמטיבי) בוחנות מספר היבטים:

מהם שיקולי המדיניות ביסוד הטלת אח' בנזיקין?

מה ההצדקה (רציונל) להעברת הנזק מניזוק למזיק (או לאחר)?

פרשנות דיני הנזיקין הקיימים (התנאים להטלת אחריות, היקף האחריות, סייגים לאחריות, חסינות, ועוד)

 

בחוקי הנזיקין – אין תשובה לשאלות אלו

בהצ"ח חוק דיני ממונות בסע' 1 נקבע התכליות המנויות להלן הן מתכלית חוק זה: (א) הבטחת צדק, הגינות וסבירות;(ב) קידום בטחון, ודאות ויעילות במשפט;

סעיף 2. בשימוש בזכות, בביצוע פעולה משפטית ובקיום חיוב יש לנהוג בתום לב

 

1.8.1         חשיבות העמידה על המטרות

1. להסביר את הדין הקיים: יסודות האחריות בנזיקין; הגנות; היקף האחריות וכיו"ב.
2. פרשנות סעיפי החוק.
3. החלטה במקרים קשים.
4. יצירת דין חדש.

 

1.8.2         מטרות דיני הנזיקין-  קבוצות של השיקולים המרכזיים

1. פיצוי
2. צדק.
3. הרתעה
4. פיזור הנזק

קיימים מספר שיקולים ישנים שאינם רלוונטיים כיום, כגון: פיוס, ענישה ("עין תחת עין"?).

 

1.8.2.1         פיצוי

היינו השבת המצב לקדמותו וזאת ע"י פיצוי הניזוק

 

1.8.2.2         צדק מתקן וצדק מחלק

יש להבחין בין צדק מתקן לצדק מחלק

ב"צדק מתקן" – אין להתחשב בשיקולים זרים לאירוע. ולכן השיקולים הבאים בלתי רלוונטיים ביחס להטלת האחריות:

1. קידום טובתה של החברה בכללותה.
2. אופן חלוקת המשאבים בה.
3. שיקולים הנוגעים במזיק ובניזוק שאינם קשורים לאירוע הנזק, כגון עושרם ודלותם.

ב"צדק חלוקתי"- השיקולים הללו יילקחו בחשבון.

 

ישנם השפעות חברתיות-כלכליות של דיני הנזיקין כגון: הבטחת פיצוי לנפגע – ת"ד, Newborn injurie (הולדה בעוולה)

עלויות – מי יישא בעלות נזקים ומניעתם [הקצאת עלויות]: הפרט, הרשות, יצרנים, נהגים.

קידום מטרות חברתיות – הגנת הפרטיות, מניעת אפליה במוצרים ובשירותים.

 

1.8.2.3         הרתעה

יצירת חבות לפיצוי  – תרתיע מעוולים פוטנציאלים מראש. וזאת מתוך הנחה שהאחריות הנזיקית בדיעבד (ex-post) מונעת מראש (ex-ante) התנהגות מזיקה (עוולתית).היינו זה שאתה חשוף לתביעה מונע מראש את קיומה,

 

1.8.2.3.1       הגישה הכלכלית לדיני הנזיקין

הפן ההרתעתי ינותח ע"י גישת היעילות הכלכלית שמטרתה היחידה היא השׂאת (מקסום) הרווחה המצרפית – Social welfare. מאורע נזיקי נחשב "כתאונה" שגורמה לנזק,

השאיפה היא להקטין עלות התאונות ואף את עלות מניעתן וזאת באמצעות שתי דרכים:

1. הרתעה (יעילה) – יעילות כלכלית
2. פיזור הנזק.

 

מהי הרתעה יעילה (בריכת שחיה)

נניח שברכה חשופה לנזקים של 1000 אלא שבכדי להוריד נזקים מ1000 ל 0 זה עולה כסף וברור שההשקעה למנוע הנזק לא תעלה על עצם הנזק,

ישנם מספר דרכים למנוע את הנזק:

א. השקעה של 100 יוריד את הנזק ל- 850 בצירוף ההוצאה סכ"ה 950,

ב. השקעה של 200 יוריד את הנזק ל- 500 בצירוף ההוצאה סכ"ה 700,

ג. השקעה של 400 יוריד את הנזק ל400 אך בצירוף ההוצאה סכ"ה 800,

כאשר באים להרתיע אדם ברמה הכלכלית זאת ע"י הוצאות מניעה סבירות אין אנו רוצים הרתעה מקסימלית אלא הרתעה אופטימלית, היינו הרתעה יעילה ולכן רק צירוף ההוצאה על הנזק + הנזק שיחדיו מגיעים להוצאה הנמוכה ביותר היא ההוצאה המועדפת, והיא אשר יוצרת הרתעה יעילה, וזו "האפשרות השנייה"

	נזקים מתאונות	הוצ' המניעה	סך הכל
נזק  ללא מניעה	1,000	0	1,000
השקעה – 100	850	100	950
השקעה – 200	500	200	700
השקעה -400	400	400	800

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

1.8.2.3.2       הטלת אחריות: מעבר מהחצנת הנזק להפנמתו

מפעיל הברכה – פועל כאדם רציונלי.

בהעדר משטר של אחריות – יבחר בדרך הזולה ביותר היינו 0 השקעה, זו החצנת עלויות, בכך הוא מפנים את התועלת (הרווח) מהפעלת הברכה, אך מחצין עלות הנזקים אל ציבור המתרחצים.

ואולם הטלת האחריות – גורמת להפנמה: המפעיל מפנים את העלות שנגרמת למתרחצים. התוצאה: תמריץ להשקיע אמצעי המניעה היעילים ביותר. ולכן הוא יפעל לפי החלופה השנייה קרי הוצ' המניעה + נזקי תאונה – מינימליים.

 

בפס"ד אדרס נדחה הרעיון של הפרה יעילה

ואולם קיימת הרתעה יעילה בפסיקה, כגון:

ע"א 140/00 אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי (2004)

אומר ביהמ"ש "דיני הנזיקין נתפסים על-ידי רבים כמכשיר לקידום התכלית של השאת התועלת החברתית המצרפית… זאת, בין היתר, באמצעות יצירת משטר משפטי המביא לכך, שהמזיק בכוח יכלכל את צעדיו תוך הפנמת ההשפעות הנודעות למעשיו. לשם כך, ראוי שהמזיק אכן יישא בכל הנזקים אותם הוא גורם בעוולה,

 

מטרת דיני הנזיקין: למנוע תאונות שכדאי למנוע אותן. לא כל תאונה כדאי למנוע רק נזק בלתי יעיל (שעלות מניעתו קטנה מתוחלת נזקו) כדאי למנוע = נזק שעלות מניעתו נמוכה מהתוחלת שלו.

תוחלת נזק = הסתברות התרחשות הנזק [P] x גודלו הצפוי [L]

לדוגמא:

הסיכוי שילד יחליק בברכה הוא 30% כפול הנזק שיגרם לו – 200 זהו תוחלת הנזק, ההשקעה למנוע נזק היא קצת פחות מנזק שייגרם, קרי  הרתעה אופטימלית (יעילה) ולא הרתעה מקסימלית!

1.8.2.3.3       שתי דרכי הרתעה (פרופ' קלברייזי)

1. הרתעה ספציפית (קולקטיבית) כגון: גידור מכונה מסוכנת
2. הרתעת שוק גם כאשר אין הוראה בחוק קיימת הרתעת שוק קרי כאשר הוא יגרום נזק הוא ישלם(הם חישובי הסיכונים של חברת ביטוח

התפיסה הכלכלית מטילה את הנזק על מונע הנזק הזול ביותר היינו מי שמצוי במצב המיטבי להעריך עלות התאונה ועלות מניעתה ולפעול על בסיס זה. הטלת אחריות עליו – תתמרץ אותו למנוע את הנזק.

לדוגמא:

בעל כלב ביחס לנזקי כלבו.  מונע הנזק הזול במצב הרגיל בוודאי בעלי הכלב ולכן עליו נטיל אחריות ולכן גם כאשר בעל הכלב לא אשם תוטל עליו אחריות(אחריות חמורה)

ואולם  במצב של התגרות הניזוק בכלב מונע הנזק הטוב ביותר הוא המתגרה ולכן עליו מוטלת האחריות

 

1.8.2.4         פיזור הנזק – Loss spreading

אם הרתעה מטפלת במניעת נזק פוטנציאלי.

פיזור נזק מטפל בתוצאות הנזק שקרה. פיזורו על קבוצת אנשים גדולה וזאת מתוך הנחה: קל יותר לשאת בנזק מפוזר מאשר בנזק מרוכז

1.8.2.4.1       דוגמאות לפיזור נזק

ביטוח- תמחור הפרמיה ע"פ הסיכון.

פיזור באמצעות מנגנון המחירים– תמחור המוצר ע"פ המחיר.

חוק הפלת"ד– כל העולה על רכב משלם את נזקי הגוף של הנפגע.

1.8.2.4.2       היתרונות של פיזור הנזק

א. מניעת החמרה עתידית

על הניזוק–  אם כל הנזק היה נופל על בחטף על הניזוק היו נגרמים עוד נזקים כגון קריסת המשפחה וכיו"ב ולכן פיזור הנזק מונע החמרת הנזק הקיים והתפתחות נזקים נוספים לניזוק

מונע הטלת כל הנזק על המזיק  – התמוטטות כלכלית (צדק חלוקתי).

ולכן מחלקים זאת עם כולם.

 

ב. עקרון התועלת השולית הפוחתת של הכסף

האומר שמידת ההנאה מהשקלים הראשונים גדולה יותר ממידת ההנאה מהשקלים האחרונים.

ההסבר המקובל הוא שתוספת לעושר – מופנית לסיפוק צרכים פחות חיוניים.  ולכן יעיל (קל) יותר למיליון אנשים לשלם 1 ₪ כל אחד, מאשר לאדם אחד לשלם מליון ₪.

ולכן פיזור הוא יעיל כלכלית-חברתית (משיא רווחה מצרפית)

ולכן נטיל אחריות  על מפזר הנזק הטוב ביותר, כגון:

1. יצרן מוצר או נותן שירות (מפעיל בריכת שחיה) יכולים לפזר את הנזק באמצעות:

• ביטוח אחריות.
• העלאת מחירים.

2. בעל כלב – מפזר נזק באמצעות ביטוח.
3. רשות מקומית/מדינה – באמצעות מסים

 

1.8.2.5         סיכום

קיימות מספר מטרות לדיני הנזיקין

א, פיצוי – השבת המצב לקדמותו

ב. צדק מתקן וצדק חלוקתי

ג. הרתעה – הרתעה יעילה כך שאדם מפנים את נזקיו ולא מחצין אותם

ד. פיזור הנזק – ע"י תמחור פרמיות מוצרים כך יפוזר הנזק

1.8.3         פלורליזם של מטרות

אין הסכמה בין מלומדים על מטרות דיני הנזיקין.

ואולם מקובל שהמטרה הנחשבת מרכזית: פיצוי.

בחוזים – מבקשים להשיב הנפגע למצב  שבו היה לו קוים החוזה. (אינטרס הקיום– באמצעות: אכיפה, פיצויי קיום)

בנזיקין – מבקשים להשיב הניזוק למצב אלמלא בוצעה העוולה.(אינטרס ההסתמכות – באמצעות: פיצויים)

 

דוגמאות למרכזיות של מטרת הפיצוי:

אין חסינות בנזיקין ללוקים בנפשם (פס"ד כרמי נ' סבג).

ביטול חסינות קטינים בהצעת חוק דיני ממונות.

 

עקרונות היסוד של השיטה נובעות מתום הלב ותקנת הציבור

סעיף 39 לחוק החוזים :בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה.

סעיף 61(ב). הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחויבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה.

סעיף 2 להצעת חוק דיני ממונות: בשימוש בזכות, בביצוע פעולה משפטית ובקיום חיוב יש לנהוג בתום לב.

ולכן גם בשימוש בזכות התביעה בנזיקין וכן בזכות לתרופה – יש לנהוג בתום לב.

לדוגמא:

הקטנת הנזק שאינה כתובה בפקנ"ז אך היא נלמדת מדיני החוזים,

1.8.4         לסיכום

מטרות דיני הנזיקין (צדק, פיצוי, הרתעה, פיזור הנזק)

 ניתוח כלכלי של דיני הנזיקין:

בעבר – "מי אשם בנזק?"

כיום – "מי יכול לשאת בנזק בצורה היעילה ביותר?" (למנוע או לפזר)

עקרונות יסוד של שיטת המשפט (למשל, תום לב – תקנת הציבור).

 

1.9         היחס בין דיני הנזיקין לענפי משפט אחרים

להלן נבדוק את היחס בין:

• דיני נזיקין ודיני עונשין
• דיני נזיקין והמשפט הציבורי (חוקתי, מנהלי)
• דיני נזיקין ודיני חוזים
• דיני נזיקין ועשיית עושר ולא במשפט

 

1.9.1         דיני הנזיקין והמשפט הפלילי

מטרת המשפט הפלילי: להעניש (ולהרתיע).

מטרת דיני הנזיקין: לפצות את הנפגע.

 

מחד המשפט פלילי הוא חלק מהמשפט ציבורי ומטרתו שמירת אינטרסים של הציבור שהגנתו מופקדת בידי המדינה,

ומאידך דיני נזיקין הם חלק ממשפט הפרטי ומטרתו הגנה על אינטרסים של הנפגע, ולכן הנפגע מנהל את המשפט.

 

1.9.1.1         חדירת דיני הנזיקין אל דיני העונשין

סע' 77 לחוק העונשין אומר: "הורשע אדם, רשאי ביהמ"ש לחייבו בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק ע"י העבירה סכום שלא יעלה על 228000 ₪ לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו.

(ג) לעניין גביה, דין פיצויים לפני סעיף זה כדין קנס; סכום ששולם או נגבה ע"ח קנס שיש בצדו חובת פיצויים, ייזקף תחילה על חשבון הפיצויים"    

היינו עדיפות לפיצוי הנזק בטרם גביית קנס,

 

1.9.1.2         חדירת דיני העונשין לדיני הנזיקין

לעיתים(נדירות) הפסיקה נותנת "פיצויים עונשיים" שהם פיצויים מעבר לנזקו הממשי של התובע.

 

1.9.2         דיני הנזיקין והמשפט הציבורי

מספר יתרונות לחדירת דיני הנזיקין למשפט הציבורי:

• השפעה חברתית-כלכלית. מעבר לצדדים הספציפיים.
• אחריות רשויות ציבוריות (משפט מנהלי).
• "עוולות חוקתיות" (משפט חוקתי).

לדוגמא:

ת"א (שלום-י-ם) נעאמנה נ' קיבוץ קליה [1996]

העובדות:

פארק מים שסרב להתיר כניסה למשפחה ערבית.

ואומר ביהמ"ש  שזו הפרת חובה חקוקה של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ולכן הוא פסק  פיצוי בסך 10,000 ₪.

 

1.9.2.1         דיני נזיקין והמשפט המנהלי

בעניין יש חוק ספציפי: חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה)

הפסיקה הרחיבה וקבעה שאי הפעלת סמכויות שבחוק כמקור להטלת חבות בנזיקין.

 

1.9.3         דיני הנזיקין ודיני החוזים

מקור החיוב בחוזים: הסכמת המתקשרים.

מקור החיוב בנזיקין: החוק (פקנ"ז או חוקים חיצוניים).

 

התרופות על הפרה: חוק החוזים תרופות ופק' הנזיקין התרופות העיקריות:  חוזים – אכיפה,  נזיקין – פיצויים(כשיש נזק בלבד)

לדוגמא:

קבלן בנה דירה ברשלנות, מרפסת התמוטטה, והמזמין ניזוק ברכושו ובגופו.

קיימות שתי עילות:

עילה בחוזים: לא בנה לפי המפרט הטכני [חובה מכללא]

עילה בנזיקין: בנה ברשלנות, לא כמו "קבלן סביר"

כאן יש יתרון לעילה החוזית שבה לא צריך להוכיח אשם,

אך לעיתים העילה הנזיקית עדיפה שהרי היא לא כפופה להסכם בין הצדדים.

 

1.9.3.1         עקרון עצמאות העילות

ד"נ 20/82  אדרס נ' הרלו אנד ג'ונס

אומר ביהמ"ש שאין בתביעה בעילה אחת כדי להכשיל תביעה בעילה אחרת. תביעות במקביל בכל העילות אפשריות, "ובלבד שיישמרו שני עקרונות:

א, הצד התמים לא יתעשר שלא עדין מריבוי הסעדים;

ב, קבלת סעד אחד אינה סותרת, מבחינת מהות העניין, קבלת סעד אחר".

 

1.9.4         דיני הנזיקין ודיני עשיית עושר

בשניהם: החיוב מוטל מכוח הדין (לא מכוח הסכם)

דיני נזיקין: מפצים על נזק שנגרם לתובע (הניזוק)

דיני ע"ע: משיבים לתובע רווח שהופק על חשבונו

 

לעתים, נזיקין וע"ע הם שני  הצדדים של המטבע

לדוגמא: ראובן גנב רכב משמעון ומכר אותו בשווי השוק.

 

ולעתים – יש עילה רק באחד מהתחומים:

לדוגמא: ראובן הזיק את שמעון ולא הרוויח מכך דבר.

 

1.10     סיכום הנושאים העיקריים שנלמדו במבוא

1. מהות דיני הנזיקין ומטרותיהם
2. מקורות דיני הנזיקין בישראל ומבנה הפקודה
3. דיני הנזיקין וענפי משפט אחרים.
4. עוולות פנים/חוץ, עוולות פרטיקולריות/מסגרת
5. רמות אחריות שונות בנזיקין

 

ü      שיעור  3

2           הפרת חובה חקוקה.

סע' 63 (א) לפקנ"ז אומר: מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק למעט פקודה זו, והחיקוק לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק.

אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק לפי פירושו הנכון התכוון להוציא תרופה זו.

2.1         התבנית של הפח"ח.

א. חובה מכח חיקוק (מחוץ לפקנ"ז).

ב. הפרת החובה.

ג. שגרמה לנזק.

 

דוגמאות לתבנית של הפח"ח.

ע"א 5792/99 עיתון משפחה נ' משפחה טובה.

העובדות:

המערערים הם מוציאים לאור של עיתון המיועד למגזר החרדי ושמו משפחה, והמשיבים אף הם מו"ל של עיתון הנקרא משפחה טובה, וטוענים עיתון משפחה כי עיתון משפחה טובה הוצא לאור ללא רישיון מה שעולה כדי הפרה של שתי חובות חקוקות בפקודת העיתונות ולכן יש למנוע את הפצתו ברבים.

החובות שהופרו הם:

1. ע"פ סע' 4 לפקודת העיתונות הקובע שעיתון חייב לקבל רישיון.
2. ע"פ סע' 21 לפקודה הנ"ל האוסר להוציא עיתון עם שם דומה לעיתון קיים, ומי שעושה כך יהיה אשם בפלילים.

 

יוצא א"כ שעיתון משפחה טובה הפר חובה חקוקה שגרמה לנזק לעיתון משפחה.

 

ע"א 335/80 בריגה נ' מוסטפה.

העובדות:

בריגה נהג במכבש דרכים שנגרר ע"י טרקטור שנהג בו מוסטפה על הכביש המהיר שבין ת"א לחיפה, ומשאית התנגשה במכבש הנהוג ע"י בריגה.

תקנות 34-54 לפקודת התעבורה אוסרות על נסיעת טרקטור בכביש מהיר (חיקוק פלילי).

 

יוצא א"כ שמוסטפה הפר חובה חקוקה שגרמה נזק לבריגה.

 

מהם יסודות עוולת הפח"ח בכדי לחייב בנזיקין.

2.2         יסודות עוולת הפח"ח:

סע' 63 (א) הנ"ל מונה שישה יסודות שמהם חמישה יסודות חיוביים ואחד יסוד שלילי, שכולם יחדיו מגבשים את עוולת הפח"ח.

א. חובה המוטלת מכוח חיקוק (למעט פקודת הנזיקין).

ב. החיקוק לפי פירושו הנכון נועד לטובת הניזוק.

ג. המזיק הפר את החובה המוטלת עליו.

ד. ההפרה גרמה לנזק.

ה. הנזק שנגרם לניזוק הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק.

ו. החיקוק לפי פירושו הנכון לא התכוון לשלול את הסעד בהפח"ח (יסוד שלילי).

 

ביאור:

2.2.1         חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק (למעט הפקנ"ז) (היסוד הראשון).

2.2.1.1         מהו חיקוק?

סע' 1 לפקודת הפרשנות קובע שחיקוק כולל חוק ותקנה.

תקנה היא – תקנה – כלל – חוק עזר – מנשר – אכרזה – צו – הוראה – הודעה – מודעה – או מסמך אחר שניתנו מכח חוק או תקנה.

 

א"כ: תב"ע (תכנית בניין עיר) – היא חיקוק.

ומה באשר לפסקי דין, כללי משפט מנהלי, הנחיות פנימיות.

 

ע"א 527/89 שטורק נ' רגב מפעלי בניה.

נקבע שחובה מכח חוזה או מכח פסקי דין על אף שתוקפם בחוק אולם תוכנם מחוץ לחוק, ולכן הפרתם הם לא הפרת חיקוק וממילא לא הפח"ח.

 

מה שיוצר את עוולת ההפח"ח היא:

א. חיקוק מחוץ לפקנ"ז – כגון: פקודת התעבורה.

ב. עוולה בתוך הפקנ"ז – סע' 63 (א) עוולת המסגרת

 

2.2.1.2         מהי חובה?

החובה צריכה להיות ספציפית ומפורשת (לעתים נכתב בחוק שהרשות מוסמכת לדבר מה – היא לא הסמכה ספציפית. כגון: החוק מסמיך עירייה לשמור על גנים ציבוריים, אין כאן תביעה בהפח"ח אולי ברשלנות).

 

א"כ יש לחלק בין סמכות שבחובה לסמכות ברשות:

סמכות חובה.

היא סמכות ביצוע שבה הסמכות מוסמכת לביצוע.

לדוגמא:

סע' 126 לחוק המקרקעין אומר: הוכח להנחת דעתו של הרשם כי בעל מקרקעין התחייב בכתב לעשות בהם עסקה "ירשום הרשם" על פי בקשת מי שהתחייב הערה על כך.

כאן מדובר בסמכות שחובה על הרשם לרשום הערה, ולכן הפרת סמכות חובה זו היא הפרת חובה חקוקה.

 

סמכות רשות.

היא הסמכה שמותירה לרשות חופש פעולה, היא סמכות המאפשרת להפעיל שק"ד לגבי זמן, מקום, אופן ביצוע.

הניסוח של סמכות רשות היא – "רשאי" – "לפי שיקול דעתו" – מוסמך".

לדוגמא:

סע' 7 לפקודת הביטוח אומר: הרשות "רשאית" בהודעה לרשומות להרשות חברה לעסוק בעסקי ביטוח מנועי…

 

מבחני עזר לבחינת סמכות שברשות.

ע"א 915/99 מדינת ישראל נ' לוי.

בפס"ד זה נקבעו כמה מבחני עזר לזיהוי סמכות שברשות:

א. הסמכה שיש בה אלמנט דומיננטי של שיקול דעת, שפירושו בחירה בין מספר דרכי פעולה.

ב. אין קריטריונים ברורים המורים כיצד יש להחליט.

ג. שיקול הדעת הנקבע בחיקוק מחייב הכרעה בין שיקולים חברתיים, פוליטיים וכלכליים.

 

לדוגמא:

ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה.

העובדות:

אשה נפגעה בגן ציבורי שבחיפה ע"י רוכב אופניים. ובגן יש שלט האוסר רכיבה על אופניים, אולם העירייה לא הציבה בגן פקחים שיאכפו זאת.

העיריה הוסמכה בפקודת העיריות לטפל בגנים ציבוריים.

ואומר ביהמ"ש שהטיפול בגנים ציבוריים הוא בסמכותה של העיריה, אך לא מחובתה, ובשל כך לא מדובר בהפרת "חובה" חקוקה.

 

ע"א 126/85 ר.ג.ם מרט נ' מד"י.

העובדות:

מפעל יהלומים בצפת התקין מערכת אזעקה, ובהמלצת המשטרה כחלק מתנאי רישום העסק, מערכת האזעקה חוברה למשטרה. ובשנת 1980 אירעה פריצה במפעל כאשר עקב טעות אנוש המערכת לא הופעלה במשטרה (היא היתה במצב הפסק) וחברת הביטוח ששילמה למפעל דורשת שיפוי מהמשטרה בגין הפח"ח (ורשלנות).

וטוענת חברת הביטוח שסע' 3 לפקודת המשטרה קובע: משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין בתפיסת עבריינים ובשמירתם הבטוחה של אסורים ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש.

סע' זה טוענת המדינה, קובע שעל המשטרה לעסוק בשמירת הסדר הציבורי ולא בתפעול מערכות אזעקה.

וטוענת חברת הביטוח שסע' 7 לחוק רישוי עסקים קובע: "רשות הרישוי או נותן האישור (המשטרה) רשאים להתנות על מתן הרישיון בתנאים שיש לקיימם לפני שיינתן הרישיון.

ואומר ביהמ"ש שסע' 7 לחוק רישוי עסקים נותן בידי המשטרה סמכות שברשות (רשאים) ולכן לא מדובר בהפרת חובה חקוקה.

 

הנימוקים לצמצום אחריות הרשות כאשר מדובר בסמכות שברשות:

א. אין שווין בין מזיק פרטי לרשות שהרי ענין הפעלת שיקול הדעת קימת רק ברשויות המדינה.

ב. כיבוד הדדי בין רשויות – מדוע שביהמ"ש יחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת המדינה שהרי זהו ענין של רשלנות ולא הפח"ח.

ג. הקושי בקביעת הפרת החובה – שהרי תמיד המדינה תטען שחסר לה כח אדם.

ד. שיקולים נוספים של ריבוי תביעות והרשעת יתר.

ה. התביעה המתאימה היא עוולת הרשלנות.

 

2.2.1.3         למעט פקודה זו (סע' 63 (א)).

הסיבה שסע' 63 החריג מעוולת ההפח"ח את העוולות מפקודת הנזיקין היא, בכדי לא לעקוף את המגבלת שקיימות בכל עוולה.

לדוגמא:

עוולת מטרד הציבור דורש נזק ממון בצידה, ולכן אם הפרת חובה חקוקה תעקוף עוולה זו, היא תייתר את הצורך להיזק שבצידו ממון.

 

ובאשר לעוולות שמחוץ לפקנ"ז – אין פסיקה רלוונטית, ואולם בספרות הנטייה לומר שלא ניתן לתבוע בגין עוולות אלו גם הפח"ח.

 

ואכן בקודקס האזרחי בסע' 463 נמחק המשפט "למעט פקודה זו" וזאת מאחר שהרציונל שלו נמצא בתוך היסוד השלילי של עוולת ההפח"ח (יבואר בהמשך).

2.2.2         החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק (היסוד השני).

סע' 63 (ב) אומר: רואים חיקוק כאילו נעשה להגנתו של פלוני אם לפי פירושו הנכון הוא נועד – להגנתו של אותו פלוני – או להגנתם של בני אדם שעמם נמנה אותו פלוני – או להגנתם של בני אדם בכלל.

דהיינו בודקים כל סעיף שהופר בנפרד אם התקיימו בו תנאי הפח"ח, ולכן אם היו שני חיקוקים צריך לבדוק כל אחד בנפרד.

 

ההנחה היא שבהעדר שיקולים מיוחדים כל חובה שהוטלה על אדם פרטי או על גוף ציבורי נועדה לטובתו של הנפגע מהפרתה.

בעבר ההנחה היתה שלדוגמא עדות שקר היא לא לטובת בעלי הדין כי העד אינו חייב להם דין וחשבון.

ואולם כיום נפסק בע"א ועקנין שהחיקוק צריך שיהיה גם לטובת הכלל וגם לטובת הפרט, כפי שקרה באותו מקרה שהתקנות לרישוי עסקים לבריכות שחיה הם גם לכלל וגם לפרט.

לדוגמא:

ע"א סולטאן נ' סולטאן.

העובדות:

מוסלמי גירש אישה נגד רצונה (דבר האסור ע"פ חוק אך הגירושין תופסים) והאשה תבעה אותו על מזונות וכן בגין עוגמת נפש בכך שאנשים לא ירצו להינשא לה.

ואומר ביהמ"ש שהחוק האוסר לגרש אשה מיועד גם לכלל וגם לפרט.

 

לעיתים הפסיקה הסתפקה בהגדרה שמדובר בחובה ציבורית גרידא.

לדוגמא:

חובת תשלום מיסים – מפעל מגלה שמתחרהו מעלים מיסים והוא תובע אותו בנזיקין בגין הפח"ח, כאן קבע ביהמ"ש שמדובר בחובה ציבורית גרידה ולכן אין תביעה בהפח"ח.

 

עבירה כנגד בטחון המדינה – זוהי עבירה המגינה על הכלל ולכן לא ניתן לתבוע בהפח"ח.

 

חובת רישיון לעיתון – עפ"י סע' 4 לחוק העיתונות זוהי חובה לפיקוח הכלל בלבד ולכן אין כל סיבה לתבוע בהפח"ח ואולם בגין שימוש בשם דומה ע"פ סע' 21 לפקודת העיתונות זוהי חובה המוטלת על הפרט ולכן ניתן לתבוע בהפח"ח (ע"א עיתון משפחה).

 

איסור הימורים – פסק דין לוטונט שם תבעו מפעל הפיס את חברת לוטונט ע"פ סע' פלילי האוסר הימורים, וקבע בימה"ש שסע' זה מיועד לכלל ולא לפרט ולכן לא ניתן לתבוע בהפח"ח.

 

2.2.2.1         לטובת איזה פרט מיועד החיקוק.

ע"א 660/80 לכדר נ' מד"י.

העובדות:

לכדר נפצע תוך כדי עבודתו וחבר שנחלץ לטובתו נפצע גם הוא, ולכן הם תבעו הפח"ח ע"פ פקודת הבטיחות לעבודה בס' 147 הקובע שצריך להימצא במפעל אדם "מאומן בעזרה ראשונה".

 

וקבע ביהמ"ש שסע' זה נועד להגן רק על העובד שנפגע ולא על מי שעתיד לעזור לו. מהנימוק שהרחבת יתר של אחריות המעביד במקרים כגון אלה אינה רצויה מבחינת מדיניות משפטית, ולכן לעובד המציל אין פיצוי.

 

על פסק דין זה יש ביקורת בשני מישורים:

א. מדוע שנבחין בין שני האנשים שהרי שניהם עובדים.

ב. פס"ד זה פוגע ברצון של האנשים להחלץ חושים האחד לטובת השני.

 

לסיכום:

החוק נועד לטובת הניזוק בשתי בדיקות אפשריות:

א. החוק לא נועד לכלל בלבד אלא לפרט.

ב. גם אם הוא נועד לפרט האם הניזוק אחד מהם.

2.2.3         הפרת החובה החקוקה (היסוד השלישי).

החיקוק קובע חובה על המזיק, והוא נועד לפרט ולניזוק אך צריך שהוא יופר.

הפרת החובה היא במעשה או במחדל, ובהתאם לנורמות שקבע החיקוק.

בפס"ד עיתון משפחה נאמר "באנו לכלל מסקנה כי לא קם חשש להטעיית הציבור ובלבול בין שם עיתונם של המשיבים ולבין שם עיתונים של המערערים. נדע מכאן שלא עלה בידי המערערים להוכיח שהמשיבים הפרו את סע' 21 לפקודת העיתונות וממילא לא נתעוררה להם זכות בעוולה של הפרת חובה חקוקה.

2.2.4         קש"ס בין ההפרה לנזק (היסוד הרביעי).

לא מספיקה הפרת החובה, אלא על התובע להוכיח שהפרת חובה זו היא אשר גרמה לנזק.

הקשר הסיבתי מורכב מקש"ס עובדתי וקש"ס משפטי (יידון בהרחבה בהמשך).

2.2.5         הנזק שנגרם לניזוק הוא מסוג הנזק שאליו התכוון המחוקק (היסוד החמישי).

חיקוק שקבע חובה מסוימת והוא נועד לטובתו והגנתו של הניזוק והופרה חובה זו ומתקיים הקש"ס (עובדתי ומשפטי) צריך שהנזק שנגרם לניזוק הוא מסוג הנזק שאליו התכוון המחוקק.

 

ע"א 335/80 בריגה נ' מוסטפה.

העובדות:

טרקטור שנסע בכביש מהיר כנגד פקודת התעבורה וגרם נזק.

קבע ביהמ"ש שהאיסור לנסיעת טרקטור בכביש מהיר נועד בכדי למנוע גודש תנועה ולכן הנזק שנגרם לניזוק הוא לא מסוג הנזק שאליו התכוון המחוקק.

 

ע"א 5792/99 עיתון משפחה נ' עיתון משפחה טובה.

העובדות:

עיתון משפחה תבע את עיתון משפחה טובה בגין הפח"ח ע"פ סע' 4 לפקודת העיתונות (המחייב רישיון לעיתון) וסע' 21 לפקודה הנ"ל (האוסר שימוש בשם דומה).

ואומר ביהמ"ש שסע' 4 הנ"ל הרציונל שלו הוא שלכל עיתון יהיה רישיון וזאת בכדי למנוע נזק בטחוני ולכן הוא לא מסוג הנזק שאליו התכוון המחוקק ושנגרם לניזוק, אך לעומתו סע' 21 הנ"ל אכן מטרתו הוא למנוע שימוש בשם דומה הגורם להטעיית הלקוחות והוא מסוג הנזק שנגרם לניזוק ואליו התכוון המחוקק.

 

פס"ד לוטונט.

העובדות:

מפעל הפיס תבע את חברת לוטונט בגין הפרת חובה האוסרת עיסוק בהימורים.

ואמר ביהמ"ש שהסע' הפלילי הנזכר מטרתו להגן על הציבור מהימורים ולא למנוע נזק כלכלי ממפעל הפיס ולכן הוא לא הנזק שנגרם לניזוק מהסוג שאליו כיוון המחוקק.

פס"ד מדגיש את הקשר שבין היסוד השני העוסק בתכלית החיקוק לבין היסוד החמישי.

 

ע"א 711/82 בלומנטל נ' תיכון.

העובדות:

בי"ח לחולי נפש שהוקם בשכונה, והדיירים של השכונה עתרו להוצאת צו מניעה לסגור את המוסד לחולי נפש וזאת מכח תכנית מתאר שחלה על המקום האוסרת קיומו של בית חולים לחולי נפש, וזאת מאחר שערך דירותיהם יורד.

ואמר ביהמ"ש שתכלית תכנית המתאר נלמדת מסע' 61 (2) לחוק התכנון והבניה הקובע "הבטחת תנאים נאותים מבחינת הבריאות, התברואה, הניקיון, הבטיחות, התחבורה, והנוחות, ומניעת מפגעים, ולכן הטענה בדבר ירידת ערך הדירות אין היא מתכליתו של האיסור הנובע מהחוק הנ"ל וממילא הוא לא הנזק שאליו כיוון המחוקק.

 

2.2.5.1         אופן התרחשות הנזק שאליו כיוון המחוקק.

זהו צמצום נוסף המצריך שגם אופן ההתרחשות הוא מסוג הנזק שאליו כיוון המחוקק.

לדוגמא:

ע"א 404/79 בריגע נ' ש.ט.ר

העובדות:

פועל שכעס על חברו שהתיז עליו מים בעת ששתה, התיז עליו בחזרה סיד מבור שהיה במקום.

בור הסיד לא היה מכוסה וזאת בניגוד לתקנה 91 (א) לתקנות הבטיחות בעבודה.

ואומר השופט לוין שהסעיף נועד למנוע נזק ישיר מנפילה לבור סיד, ולא נזק מעובד שיטיח בחברו סיד.

2.2.6         היסוד השלילי – החיקוק לא התכוון לשלול תביעה בהפח"ח.

וצריך להבין מתי החיקוק אכן התכוון לשלול תביעה בהפח"ח.

 

2.2.6.1         סעד פלילי.

ע"א 241/81 חוריה סולטאן נ' חסאן סולטאן

העובדות:

סולטאן (מוסלמי) גירש את אשתו בעל כורחה בלא שהיה בידו פס"ד של ביה"ד השרעי, וזאת בניגוד לסע' 181 לחוק העונשין הקובע שאדם המתיר קשר נישואין בע"כ של האישה דינו מאסר חמש שנים.

ולכן המערערת הגישה תביעה בנזיקין בעילה של הפח"ח בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מהגירושין.

וביהמ"ש קבע שזאת שיש בסע' 181 הנ"ל סעד פלילי, סעד זה איננו שולל תביעה בנזיקין.

 

2.2.6.2         סעד אזרחי.

ע"א 2351/90 לסלאו נ' ג'מאל.

העובדות:

לסלאו הם בעלי בית שבו התגורר ג'מאל כדייר מוגן ,ולנוכח מצבו של הבניין הם פנו פעמים רבות בדרישה לבעלי הבניין שיבצעו תיקונים וטיפולי תחזוקה שונים בבניין, ופניותיהם לא נענו. העיריה הוציאה צו סגירה לבניין וג'מאל נאלץ לעבור למקום אחר, ובינתיים הבניין נהרס ונמכר לצדדים שלישיים.

סע' 68 לחוק הגנת הדייר מחייב את בעל הבית לעשות תיקונים הקשורים לתחזוקת הבניין ושם ניתנת לדייר המוגן סעד עצמי המאפשר לו לתקן את הנזקים בתמורה לשיפוי.

האם יש לג'מאל מלבד הסעד העצמי הנ"ל עילה לתביעה בהפח"ח.

וקובע ביהמ"ש שהגם שיש לדייר סעד עצמי, אך לא תמיד הוא יכול לתקן את הנזק בעצמו. וכן יתכן שהנזק יוחמר עד לתיקון, ולכן הסעד העצמי איננו שולל אפשרות לפיצוי ע"י הפרת החובה.

 

א"כ בסעד אזרחי צריך לבדוק את מהות הסעד.

אם מדובר בסעד של פיצוי על נזקי הניזוק – אין לאפשר עקיפה ע"י הפח"ח.

אך אם מדובר בסעד של אכיפת חובה – כגון תיקון והחזר הוצאות ניתן לתבוע בהפח"ח.

2.3         הגנות מפני הפח"ח.

ככלל, לא ניתן להעלות טענה של הסתכנות מרצון כנגד תביעה שעילתה הפח"ח.

לדוגמא:

בעל עסק סנפלינג המחתים את אלו השמים נפשם בכפו על מסמך המסיר מעליו אחריות (הסתכנות מרצון).

מאחר שיש חוק המסדיר גלישה בסנפלינג והוא פעל נגד החוק, לא תועיל לו טענת הסתכנות מרצון מצד הניזוק.

 

ü      שיעור 4

3           עוולת הרשלנות

סע' 35 לפקנ"ז אומר: עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות או לא נקט מידת זהירות שאדם סביר ונבון כשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות. ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג – הרי זו רשלנות. והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

 

סע' 461 בקודקס האזרחי: (א) רשלנות היא התרשלות הגורמת נזק לאדם שכלפיו חייב המזיק בנסיבות הענין שלא להתרשל. (ב) התרשלות היא מעשה לרבות מעשה מכוון שאדם סביר לא היה עושה בנסיבות הענין.

 

יסודות עוולת הרשלנות הם: מעשה לא סביר שגרם לנזק שיש לגביו חובת זהירות – הרי זו רשלנות.

3.1         היסטורית עוולת הרשלנות.

זוהי עוולה יחסית חדשה ונולדה בפס"ד דוניו (1932).

פס"ד דוניו.

העובדות:

גב' דוניו מצאה חילזון בתוך בקבוק בירה ובשל עגמת הנפש היא תבעה את היצרן.

לורד אטקין (מבית הלורדים האנגלי) יצר את חובת הזהירות כלפי הרֵעַ ואמר, שהכלל ואהבת לרעך כמוך הופך לחוק האוסר על אדם לפגוע בשכנו, שכן זה הוא אותו אדם שצריך לצפות באופן סביר שהוא עלול להיפגע עקב המעשה שלך.

וכאשר לא נוהגים בצורה סבירה כלפי הרֵעַ – זוהי התרשלות.

 

3.2         הרציונליים של עוולת הרשלנות:

א. הרתעה – אדם מתנהג באופן זהיר יותר מחשש לתביעה.

ב. צדק – העברת הנזק מניזוק למזיק.

ג. פיצוי – השבת המצב לקדמותו.

 

הרשלנות היא עוולת מסגרת המספקת מסגרת לאין ספור סיטואציות.

לדוגמא:

א. מומחה הנותן חו"ד רשלנית וגורם נזק – חשוף לתביעה.

ב. בעל התרשל במתן גט לאשתו וגרם נזק לאשה – חשוף לתביעה.

ג. מנהל אתר פורומים שלא סינן לשון הרע – חשוף לתביעה.

3.3         יסודות עוולת הרשלנות.

זהו המודל שנקבע בע"פ יערי

א. חובת זהירות מושגית

1. צפיות טכנית – יכול.
2. צפיות נורמטיבית – צריך.

חובת זהירות קונקרטית.

1. צפיות טכנית – יכול.
2. צפיות נורמטיבית – צריך.

ב. התרשלות – הפרת החובה.

ג. נזק.

ד. קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק שנגרם.

3.4         התרשלות – היסוד הראשון.

התרשלות היא:

א. סטייה מסטנדרט התנהגות של האדם הסביר.

ב. הפרת חובת הזהירות – החובה שלא להתרשל.

 

סבירות היא שאלה נורמטיבית שאיננה בוחנת מה קרה במציאות אלא כיצד ראוי שינהג אדם סביר, וזאת בעיני בית המשפט.

סבירות זו נוצרת ע"י איזון אינטרסים של המזיק ושל הניזוק ושל החברה.

3.4.1         אחת הדרכים לבדיקת סבירות היא מבחן ה"לרנד הנד".

ביאור:

אם ירידה בתוחלת הנזק עלותה 100  ועלות המניעה בפועל היא 90 התוצאה היא רשלנות.

אך אם הירידה בתוחלת הנזק עלותה 100 ועלות המניעה בפועל הייתה 150 הרי שלא נדרוש מאדם להשקיע יותר מאשר הירידה בתוחלת הנזק.

ולכן מבחן לרנד הנד אומר: אם עלות מניעת הנזק "נמוכה" מהירידה בתוחלת הנזק (שהייתה נגרמת לו הוצאו הוצאות המניעה) ואדם לא השקיע עלות זו ולא מנע את הנזק – זו התרשלות.

לדוגמא:

מפעיל בריכה לא תלה שלטי אזהרה האוסרים קפיצת ראש במים רדודים.

כאן מאחר שעלות המניעה נמוכה לאין שיעור מהנזק שנגרם, וודאי שיש רשלנות.

 

א"כ מבחן זה מאזן בין האינטרסים של המזיק והניזוק:

המזיק – חסכון במשאבי מניעה – חופש פעולה.

ניזוק – מניעת הנזק.

 

3.4.1.1         מסקנות מנוסחת הלרנד הנד.

א. לא כל נזק צריך למנוע – דהיינו, נזק שעלות מניעתו עולה על תוחלת הנזק שלו, אין חובה למנעו.

ב. החובה שלא להתרשל היא איננה לתוצאה אלא למאמץ.

ולכן לא נדרש לנקוט "בכל" אמצעי למניעת נזק, ואם אכן ננקטו אמצעים סבירים (ויעילים) ואירע נזק – אין חבות.

לדוגמא:

פורום באינטרנט שפרסם הודעת השמצה, עלות המניעה היא מנגנון סינון של אלפי הודעות (משאבים רבים) לעומת תועלת שבמניעה, ומאחר שעלות המניעה גדול על התוחלת, אין התרשלות.

 

דוגמא נוספת:

בבריכה לא נדרש מציל ליד כל מתרחץ – או להפסיק כללית את פעילות הבריכה, אלא לנקוט אמצעים סבירים כגון תליית שלטים.

 

ע"א 4704/96 עו"ד מקרין נ' נציבות שב"ס.

העובדות:

עו"ד הותקף בסכין ע"י לקוחו עקב וויכוח על שכ"ט ונגרמו לו צלקות בפניו. ובשל כך הוא תבע את שב"ס שלא בדקו בכלי האסיר, וכן לא שמרו בעת הפגישה.

ואומר השופט אנגלרד שמאחר ששב"ס לא ידע שיש לעו"ד סכסוך עם לקוחו, זהו דבר חריג ואיננו צפוי.

כמו"כ גם ע"פ הניתוח הכלכלי אין מקום לתביעה זו, שהרי לא יעיל לשים שומר על כל אסיר, מה גם שאסיר זה התנהג למופת.

ויתרה מכך – עורך הדין הוא מונע הנזק הטוב ביותר שהרי אם הוא היה מודיע לשב"ס שהוא נמצא בסכסוך עם האסיר, השב"ס היה מתארגן לכך.

 

3.4.1.2         ביהמ"ש יוצק לתוך נוסחת הנד גם ערכים חברתיים.

כגון: כמה חשוב שאנשים ימשיכו להביע דעותיהם במסגרת פורום באינטרנט, דהיינו תועלת חברתית במניעת הנזק מול העלות החברתית.

 

השופט ברק בפס"ד חמד אומר: אין בכוחה (של נוסחת הנד) לתת פתרון כולל לכל בעיית הסבירות בעוולת הרשלנות, האדם הסביר אינו רק האדם היעיל זהו גם האדם הצודק ההוגן והמוסרי.

ואמר שם השופט ריבלין – גורמים אלו כולם יכולים לבוא בנוסחת הנד אלו ערכים חברתיים כן גם המזיק הניזוק אדם שלישי והציבור ושאר שיקולים, ובית המשפט הוא המחליט מהי עלות ומהי תועלת.

האם ההתרשלות לוקחת בחשבון נסיבות מיוחדות של המזיק או הניזוק?

3.4.2         נסיבות מיוחדות של המזיק.

הכלל הוא מבחן אובייקטיבי טהור על פי האדם הסביר ובנסיבות המקרה.

ולכן אין התחשבות בנתונים מיוחדים של המזיק כגון שהוא איטי, עני וכיו"ב, וזאת מתוך רציונל מנחה שהתחשבות זו היא איננה שוויונית, כן היא גם גורמת לחוסר וודאות וקשה ליישמה.

 

אך בכל אופן לכלל זה יש מספר חריגים:

א. קטינים.

ב. מזיק בעל סטנדרט גבוה מן המקובל.

ג. נכות פיזית – (בנכות זו מתחשבים. פס"ד חמד).

ד. נכות נפשית – (בנכות זו לא מתחשבים. פס"ד כרמי נ' סבג).

 

3.4.2.1         קטינים.

סע' 9 לפקנ"ז מקנה לקטינים עד גיל 12 חסינות מלאה מתביעות נזיקין, ולקטינים מגיל 12-18 להם יש חסינות מוגבלת, אך בד"כ הם אחראיים.

3.4.2.1.1       כאשר ילד "מעל" גיל 12 מזיק.

ע"א מדי נ' איגר 61/89

פס"ד זה קובע שהסטנדרט של ילד זה ייבחן על פי "ילד סביר בגילו" אלא אם כן הוא מבצע פעולות של מבוגרים כגון אם הוא נהג וגרם נזק, או ברוקר שגרם נזק, נקבע שיחולו עליו סטנדרטים של מבוגר.

 

בקודקס האזרחי בוטלה החסינות של הקטין לגמרי (גם מתחת לגיל 12) והוא ייבחן ע"פ ילד סביר בגילו.

 

ומנגד אם קטין הוא הניזוק וודאי שהוא יכול לתבוע נזקו, אך נייחס לו אשם תורם ע"פ קטין בגילו (סע' 68).

3.4.2.1.2       אחריות הורים למעשי קטין.

ככלל, אין אחריות הורים למעשי קטין בישראל (כן גם בעולם), אא"כ מתקיימת אחריות שילוחית על ההורה כשולח או כמעביד, או אחריות אישית ברשלנות ההורים, בגין חובתם להשגיח על הקטין.

כך גם אין אחריות של מורים על תלמידיהם אא"כ יש לו אחריות אישית בגין חובתו להשגיח על הקטין.

 

גם במשפט העברי יש לקטין חסינות בנזיקין כפי שנאמר חש"ו פגיעתן רעה, והם שפגעו באחרים פטורים (ב"ק פ"ח מ"ד).

 

3.4.2.2         מזיק בעל פרקטיקה מחמירה מהמקובל.

ע"א 3056/99 רועי שטרן נ' מרכז רפואי שיבא.

העובדות:

בשנות ה-70 כאשר עובר היה במצג עכוז הפרקטיקה היתה לידת עכוז (שליפה חלקית). ביה"ח שיבא כבר אז נהג פרקטיקה מחמירה שתינוק במצג עכוז ייולד בניתוח קיסרי. ואולם התובע נולד בלידת עכוז שגרמה לו נזק. האם ביה"ח התרשל? שהרי מצד אחד הוא נהג בסטנדרט המקובל אז, ומצד שני הוא קיבל על עצמו סטנדרט גבוה יותר.

ואומר ביהמ"ש שביה"ח התרשל, וזאת מאחר שהוא קיבל על עצמו פרקטיקה מחמירה מהמקובל.

 

החלטה זו של ביהמ"ש היא החלטה של מדיניות הנובעת מהנימוק שאם ביה"ח קיבל על עצמו סטנדרט מחמיר יותר, הרי שהוא הבין שלידת עכוז היא מסוכנת ובלתי סבירה, וזאת בהסתמכו על מקרים שקרו במקומות אחרים. גם הטלת חובה זו על ביה"ח לא תכביד עליו.

 

3.4.2.3         לקויי נפש.

במשך שנים לא התברר מה באשר ללקויי נפש שהזיקו.

רע"א 1272/05 כרמי נ' סבג.

העובדות:

אדם לקוי בנפשו פצע קטין ומיד לאח"מ דקר את ביתו למוות. בהליך הפלילי נקבע שהוא חסין, אך מה באשר לנזק שגרם לקטין.

ואומר ביהמ"ש שאכן מטרת דיני הנזיקין היא הרתעה, אך יש מטרה נוספת והיא פיצוי ולכן נקבע שנעדיף את אינטרס הפיצוי ובשל כך גם הלקוי בנפשו חב בנזיקין, רק העדר שליטה על תנועות הגוף מהווה הגנה בנזיקין, אך הוכח עובדתית שהגם שהמערער היה חסר יכולת ממשית להימנע מעשיית המעשה, אך בשעת מעשה הוא שלט בתנועות גופו, ולכן הוא חויב בפיצוי לקטין.

 

בסע' 374 להצ"ח דיני ממונות (הקודקס) נאמר: לא יישא אדם באחריות בנזיקין בשל מעשה שלא היה בידו לבחור בין עשייתו לבין הימנעותו ממנו מחמת היעדר שליטה על תנועותיו.

 

3.4.3         התחשבות בנסיבות מיוחדות של הניזוק.

הנטייה היא להתחשב בנסיבות מיוחדות של הניזוק מצד המזיק.

לדוגמא:

ע"א 2061/90 מרצלי נ' מד"י.

נקבע שיש לחייב מורים ברף זהירות גבוה יותר בבואם להשגיח על קטינים.

 

ע"א חדד נ' סולל בונה.

נקבע שעובד בעל עין אחת יש לנקוט כלפיו משנה זהירות בשל עוצמת הנזק הגדולה לעינו הרואה.

 

פס"ד האלי / אנגליה.

חברת חשמל ביצעה חפירה וגידרה אותה באופן שהגידור יעיל רק לבן אדם רואה, ועיור נפל ונפגע.

נקבע שהחברה צריכה היתה לגדר גידור המתאים גם לאנשים עם מוגבלות.

 

העולה מן האמור שנתוני הניזוק הם חלק בלתי נפרד מנסיבות המקרה.

3.4.4         התרשלות ופרקטיקה מקובלת.

דנ"א רביב נ' קליפורד.

העובדות:

רופא שיניים השתמש במזרק רגיל לאלחש את השן, ובפעם הראשונה בהיסטוריה הרפואית זריקת האלחוש גרמה למוח נזק בלתי הפיך, והתברר ששימוש במזרק שואב יכול היה למנוע את הנזק.

ואומר ביהמ"ש (דעת רוב) שהתנהגות הרופא רשלנית מכמה סיבות:

א. הוכחו פגיעות לא קלות (אם כי חולפות) בעבר.

ב. ידוע היה ששימוש במזרק שואב עדיף ובטוח יותר.

ג. יצרן חומר ההרדמה דרש שימוש במזרק שואב.

ד. היה ידוע באופן תיאורטי שאם חומר ההרדמה יגיע למח יתכן נזק נוירולוגי.

השופט אנגלרד (בדעת מיעוט) אומר שהוראות היצרן אינן מעידות על חששו מנזק נוירולוגי אלא על החשש מהזרקת יתר, ולכן הרופא לא רשלן.

 

א"כ ההלכה בישראל שמנהג בד"כ מעיד על סטנדרט (אך הוא אינו ראיה מוחלטת).

ובמיוחד בתחום הרפואה יש נטייה בעולם לאמץ פרקטיקה מקובלת וזאת מכמה סיבות:

א. רופא איננו זקוק לתמריץ נוסף בכדי לא להתרשל (הרתעת שוק).

ב. נקודת המוצא היא שהפרקטיקה איננה רשלנית.

ג. הקושי של ביהמ"ש להכריע בין אסכולות.

 

3.5         הנזק – היסוד השני.

סע' 3  לפקנ"ז אומר: נזק – אובדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אובדן או חיסור כיוצאים באלה. נזק ממון – הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים לשומה בכסף ואפשר למסור עליהם פרטים.

 

סע' 6 להצ"ח דיני ממונות (הקודקס) נזק גוף – מוות מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי.

 

הפלת"ד מוסיף הגדרה על נזק גוף.

3.5.1         היחס בין נזק ממוני לנזק לא ממוני.

נזק ממוני – הוא הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים לשומה בכסף ואפשר למסור עליהם פרטים. דהיינו, נזק ממון הניתן להוכחה עובדתי ולחישוב אריתמטי.

נזק זה יכול שיהיה פיזי (בגוף או ברכוש) או נזק כלכלי טהור.

נזק לא ממוני – הוא בנזקי גוף בלבד ואינו ניתן לשומה בכסף. הוא נזק הפוגע ביסודות גופניים או רוחניים שלא ניתן להוכיחו.

כגון: כאב, סבל, פגיעה בשם טוב, קיצור או אובדן תוחלת חיים.

 

לעיתים גם נזק נפשי המסתיים בספסל הפסיכולוג ניתן לחשבו, ולכן הוא נזק ממון.

 

עוולת הרשלנות הדורשת נזק, הוא מכל סוג של נזק בין ממוני ובין שאינו ממוני.

3.5.2         תביעות הולדה בעוולה – ההורים והיילוד.

מקור הרשלנות בתביעות אלו היא – יעוץ גנטי לא נכון, מעקב שגוי אחר הריון, לידה רשלנית וכיו"ב.

עילת ההורים בהולדה בעוולה היא – הנזק שנגרם להם עקב לידת ילד בעל מום, הוצאות רפואיות, כאב וסבל.

עילת הילד הנולד בעוולה היא – חיים בעוולה הוא הנזק בכך שיחיה לעולם במומיו.

 

ע"א 518/82 ד"ר רינה זייצוב נ' כץ.

העובדות:

בני זוג נשאי מחלת הנטור באו לקבל ייעוץ גנטי האם הם יכול להביא ילד לעולם. הייעוץ שניתן ע"י ד"ר זייצוב היה רשלני וכתוצאה מכך נולד להם ילד חולה ופגום.

וטוענת ד"ר זייצוב שלא הוכח נזק, שהרי אלמלא הייעוץ הרשלני שלה כלל לא היה בא לעולם ילד זה, שהרי בדיני הנזיקין בוחנים מה קורה לאחר העוולה אלמלא העוולה, וזוג זה ברור היה לו שלא להביא ילד חולה לעולם.

 

תביעה זו נחלקת בין תביעת הקטין לבין תביעת ההורים.

לגבי ההורים היתה הסכמה גורפת בין השופטים שיש עילה לרשלנות, אך לגבי הקטין נחלקו השופטים האם יש נזק אם לאו.

 

השופטים בן פורת ודוב לוין חילקו בין מום חמור למום קל. אם מדובר במום חמור גם ע"פ השקפת האדם הסביר טוב היה לילד שלא נברא, שהרי חיים לצד מום חמור הם בלתי נסבלים. ובאשר למום קל לא תהא לילד עילה לרשלנות שהרי לא ברור אם עדיף היה לו שלא להיוולד.

 

השופטים ברק ושלמה לוין קבעו שאין לחלק, ולקטין יש עילה לתבוע בכל מום, שהרי יש לו את הזכות לדרוש חיים ללא מום.

הגם שע"פ הכרעה זו הם סוטים מדיני הנזיקין המסורתיים המתווים את הדרך האומרת שאילולי העוולה הקטין לא היה נולד. ולכן יש עילה לקטין לתבוע בכל מום ועל השופטים לבחון זאת ביחס שבין חיים בצד מום לחיים ללא מום.

 

השופט אנגלרד (בדעת מיעוט) אומר שאין להכיר בתביעת קטין להולדה בעוולה שהרי אילולי ההתרשלות הוא לא היה נולד כלל.

 

בפס"ד זה ברוב של ארבעה מול אחד יש לקטין עילה, אך אין בפס"ד זה הכרעה במחלוקת שבין בן פורת וברק, שהרי מדובר כאן בקטין בעל נזק חמור,

אך מפסיקה בתחום נראה שדעתו של ברק אומצה ואין להבדיל בין מום חמור למום קל.

 

ü      שיעור 5

3.5.3         האם גמדות יכול להיחשב נזק.

ת"א (מחוזי חיפה) 259/02 פלוני נ' מדינת ישראל.

העובדות:

אשה בהריון שעוברה אובחן כגמד (שני סוגי גמדים. הסוג הקל גמד ללא מומים נוספים, והסוג הקשה גמד עם מומים חמורים (היפוכודרופלזיה). העובר אובחן כגמד הקל.

בני הזוג הגישו בקשה להפיל את העובר, וועדה להפסקת הריונות אשרה את הבקשה, אך מכיוון שגיל ההיריון עלה על 23 שבועות והעובר הוא עובר בעל חיות ונדרשת המתה אפקטיבית, ביה"ח העבירו את הבקשה לאישור וועדת על של שני רופאים, שדחתה את הבקשה ובשל כך הפסקת ההיריון נמנעה והתובע נולד כגמד. ומכאן התביעה.

 

ביהמ"ש בחן את התרשלות הוועדה וקבע שבהתחשב באיכות החיים הצפויה לילוד לא היתה הצדקה להפסקת הריון בשלב המתקדם שבו הוא היה. ומנגד המבחן לבחינת החלטות רפואיות איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הנמצא בשעת מעשה, ואין ספק שהחלטת הרופא היתה רצופה כשלים (הרכב הוועדה קטן, אופן קבלת ההחלטה בנפרד, והתנהלות בלתי סבירה ביחס להורים) ולכן גם החלטה סבירה לא יכולה להכשיר הליך קבלה פגום ורצוף כשלים.

ומשמעותה של החלטה שהתקבלה בדרך רשלנית היא פיצוי הניזוק וזאת ע"מ להרתיע מזיקים פוטנציאלים.

 

התובע תבע 2.7 מליון ₪ בגין כאב, סבל ואובדן השתכרות.

הנתבעת (המדינה) טוענת שהתובע לא צפוי כלל לסבול נזק ולכן היא הציעה פיצוי בסך חמישים אלף ₪.

 

ואומרת השופטת גילאור שביחס לנזק שנגרם טענת התובע בעייתית מבחינה מושגית שהרי אם אדם נמוך זכאי לפיצוי בגין מראהו, מדוע שלא נפצה אנשים מכוערים. ולכן בגין שיקולים של מדיניות משפטית ובעיקר מפני החשש של מדרון חלקלק השופטת קבעה פיצוי בסך שבע מאות וחמישים אלף ₪ וזאת מבלי להידרש לראשי הנזק.

 

השופטת גילאור אימצה את דברי ברק ושלמה לוין בפס"ד זייצוב ונמנעה מהבדיקה ההשוואתית בין מצב של חיים למצב של אי חיים, ולכן כל נזק יפוצה בין חמור ובין שאינו חמור, ומידת הנדירות תשפיע על גובה הפיצויים.

3.5.4         האם ילד בריא (אך לא רצוי להוריו) יוגדר כנזק?

ת"א (מחוזי י-ם) 1315/97 אסייג נ' קופ"ח כללית.

העובדות:

אשה שהחליטה שדי לה בילדיה, וקשרה חצוצרותיה (עיקור), אך כתוצאה מניתוח קשירת חצוצרות רשלני נולד לה ילד בריא ושלם.

אין ספק שלילד אין נזק, אך מה באשר להורים שלא חפצו בילד.

וטוענת קופ"ח שאין להכיר בעילה זו כנזק מתקנת הציבור (ביהמ"ש דחה טענה זו בנימוק שאי הכרה בתביעה מכח תקנת הציבור היא פרס לרופא רשלן).

וטוענת קופ"ח שהאם צריכה היתה להקטין את הנזק ע"י הפלה. (ביהמ"ש דחה ואמר שאין זה סביר).

 

ולכן ביהמ"ש המחוזי פסק פיצויים להורים בגין "הוצאות גידול" בסך 900 ₪ לחודש עד גיל שמונה עשרה, אך דחה תביעות של ההורים בראשי נזק אחרים כגון עוגמת נפש, פגיעה באוטונומית הרצון של ההורים וזאת בהיעדר תקדים.

ובהסתמך על פס"ד דומה (דונין נ' קופ"ח כללית) הקובע שיש קושי לכמת הנאות חיים ולכן לעולם יש לקזז את הכאב והסבל שנגרמו להורים בגין הולדת ילד בלתי רצוי, מההנאה והרווח הנפשי שצמח להורים בגיל הילד. אך הוצאות גידול ניתן לכמת.

3.6         חובת הזהירות – היסוד השלישי

סע' 35 לפקנ"ז אומר: ואם התרשל ביחס לאדם אחר שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות.

 

סע' 461 לקודקס האזרחי אומר: רשלנות היא התרשלות הגורמת נזק לאדם שכלפיו חייב המזיק בנסיבות הענין שלא להתרשל.

3.6.1         חובת הזהירות נחלקה בפסיקה לשתי חובות:

א. חובת הזהירות המושגית בשני מבחנים:

1. צפיות טכנית (יכול).
2. צפיות נורמטיבית (צריך).

ב. חובת זהירות קונקרטית בשני מבחנים:

1. צפיות טכנית (יכול).
2. צפיות נורמטיבית (צריך).

 

חובת הזהירות משמעותה היא החובה שלא להתרשל ולנהוג כאדם סביר, כאשר היא למעשה המסננת הנורמטיבית לצפיות הטכנית והיא אשר קובעת שלעיתים על אף שברמה הטכנית קיימת חובת זהירות, לא ראוי שמבחינה חברתית נטיל חובת זהירות.

 

3.6.1.1         ככלל, אם אין חובת זהירות אין רשלנות – על אף שהייתה התרשלות.

לדוגמא.

א' שוכר את ב' בכדי לייצגו בבית משפט. א' מפסיד בתביעה ומגלה שב' עורך הדין לא חקר מספיק את העדים.

הדין האנגלי והישראלי לא נותן לא' לתבוע את ב' בגין רשלנות בניהול משפטי, דהיינו חוב"ז נורמטיבית אומרת שעל אף שאין ספק שנגרם לא' נזק לא ראוי להחיל חובה זו על ב' עורך הדין וזאת משיקולי מדיניות.

 

דוגמא נוספת.

ע"א 2034/98 אמין נ' אמין

העובדות:

אמין תובע את אביו בטענה שלאחר שנשא אשה על אמו שנפטרה, הוא לא נתן לו לדרוך על מפתן ביתו ובשל כך נגרם לו נזק נפשי.

האם אנו מעוניינים לתבוע הורים על דרך חינוך ילדיהם?

שיקולים בעד – תביעה נזיקית מטרתה הרתעה והאפשרות לתבוע מונעת פגיעה אפשרית בילדים. כן גם צדק מתקן. כמו"כ מטרת דיני הנזיקין היא פיצוי והחזרת המצב לקדמותו.

שיקולים נגד – תביעה נזיקית יוצרת הרתעת יתר – התערבות יתר באוטונומיה של ההורים לעיצוב חיי ילדיהם – כן גם הצפה בתביעות.

ואמר השופט אנגלרד שאין להעלות על הדעת כי קטין יוכל לתבוע את הוריו בגין נזק נפשי בעקבות גירושיהם למרות שנזק כזה צפוי וידוע.

 

א"כ הגם שבמקרים מסוימים יש נזק וישנה התרשלות, בית המשפט לא מעוניין להטיל חובת זהירות ברמה הנורמטיבית משיקולים חברתיים (פס"ד אמין) ושיקולי מדיניות (מקרה עו"ד).

3.6.2         חובת זהירות יכולה להביא לג' מסקנות:

א. אם שיקולי "הבעד" חזקים דיים – יש חוב"ז – כגון רופאים.

ב. אם שיקולי "הנגד" חזקים דיים – אין חוב"ז כגון עו"ד, הורים וילדים.

ג. ברוב המקרים קשה להכריע באופן ברור ולכן בד"כ במקרים רגילים אין חוב"ז, אך במקרה קיצון יש חוב"ז.

3.6.3         המבחן לקיומה של חוב"ז.

סע' 36 לפקנ"ז אומר החובה האמורה בסע' 35 מוטלת כלפי כל אדם כל אימת שאדם סביר צריך באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע, ממעשה או מחדל ע"פ אותו סע'.

 

סע' 461 להצ"ח דיני ממונות (הקודקס) אומר החובה שלא להתרשל כאמור בס"ק א' מוטלת כלפי כל מי שאדם סביר צריך היה לצפות מראש שהוא עלול להיפגע עקב ההתרשלות.

 

3.6.4         חובת הזהירות המושגית.

חובת זהירות זו מנותקת כליל מהמקרה הספציפי ומסווגת לארבע קטגוריות אפשריות:

א. מזיקים – יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים.

ב. ניזוקים – צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים.

ג. נזקים – פיזי, כלכלי.

ד. פעולות – חו"ד.

 

ולכן כאשר מומחה נותן חו"ד רשלנית חובת הזהירות המושגית בודקת האם מומחים מסוגו חבים זהירות לניזוקים מסוג המזיק בגין נזק שנגרם להם ע"י פעולה רשלנית.

 

3.6.4.1         מבחן הצפיות.

כאמור מבחן הצפיות הוא דו שלבי.

א. האם אדם סביר "יכול טכנית" לצפות את הנזק עקב התרשלותו.

ב. ואם כן האם "צריך" כעניין שבמדיניות לצפות נזק מעין זה.

לדוגמא.

משטרה שמתרשלת בטיפול בתלונות (מד"י נ' ווייס)

האם היא יכולה לצפות – בוודאי שכן.

האם היא צריכה לצפות – אלו שיקולי מדיניות.

 

המונח צפיות ברמה הנורמטיבית עלול להטעות כי היאך ניתן לצפות ענין הנתון לשיקולי מדיניות, וע"כ ציפיות נורמטיבית היא שיקולי מדיניות.

3.6.4.1.1       צפיות נורמטיבית – חזקת החובה.

השופט ברק בפס"ד ועקנין אומר: נקודת המוצא העקרונית היא כי מקום שניתן לצפות נזק כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית (היינו צריך לצפותו) אא"כ קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה.

 

3.6.4.2         שיקולים שיילקחו בחשבון לצורך קביעת צפיות נורמטיבית.

 

ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד נ' ציזיק.

בפס"ד נקבע שבין היתר ייבחנו השיקולים הבאים (זו איננה רשימה סגורה):

א. מה היתה "ההסתברות" שהנזק יארע.

ב. מה היו עשויות להיות "ההוצאות הכרוכות במניעת הסיכון".

ג. מה מידת "רצינותו של הנזק או הפגיעה שהיו צפויים".

ד. מהו "הערך החברתי" של ההתנהגות שגרמה לסיכון.

ארבעה תנאים אלו הם למעשה הפרמטרים במבחן הנד. ולכן ישנם עוד שיקולים המניעים את חובת

הזהירות.

ה. מי היה בעמדה הטובה ביותר כדי למנוע את הסיכון – מונע הנזק הטוב ביותר.

ו. מי הפיק את התועלת הרבה ביותר מהפעילות שגרמה לסיכון.

ז. מהי רמת הזהירות שאנשים אחרים היו נוקטים בה לגבי סיכונים דומים.

ח. האם דרושה בנסיבות אלה "ע"פ חוק חרות" רמת זהירות פרטיקולרית.

 

השיקולים האמורים יפים הן לחוב"ז מושגית והן לחוב"ז קונקרטית.

 

וכאשר בית המשפט מכריע ומטיל על נושא מסוים חוב"ז מושגית הוא יוצר תקדים ושוב אין אנו צריכים לדרוש בקיומה של חוב"ז בנושה זה (כגון רופאים) חוב"ז מושגית תידון בנושאים חדשים.

ולכן בד"כ השאלה בגין חוב"ז תתעורר רק בחוב"ז הקונקרטית.

 

3.6.4.3         שלילת קיומה של חוב"ז מושגית.

ת"א (מחוזי ת"א) 2229/04 יובינר רוני נ' סאקלר נטע-לי.

העובדות:

יובינר נפגע קשה בת"ד בניו זילנד בעת שנסע ברכב שנהגה בו גב' סאקלר שהיה לה רישיון בינלאומי שהונפק ע"י חברת מ.מ.ס.י. הישראלית, ולכן הוא תבע חברה זו ואת משרד התחבורה בכך שהם התרשלו מלערוך מבחני כשירות לנהגים הנוהגים בחו"ל.

ואומר ביהמ"ש שעל אף שברמה הטכנית קיימת צפיות, אך משיקולי מדיניות לא נטיל חוב"ז שהרי שיקולים אלו מסורים למשרד התחבורה שמכורח העלויות הגבוהות בשל תנאי השטח השונים לא יכול לקבוע מבחני כשירות אלה, ולכן אין צפיות נורמטיבית וממילא אין חוב"ז מושגית ובשל כך אין רשלנות.

 

דוגמא נוספת.

סע' 37 לפקנ"ז נותן חסינות לבעל מקרקעין כלפי מסיג גבול דהיינו אין חוב"ז למסיג גבול וזאת משיקולי מדיניות ומניעת עבריינות.

 

3.6.4.4         מתי לא רצוי להכיר בחוב"ז

בפס"ד ועקנין נאמר שבד"כ כאשר יש צפיות טכנית יש צפיות נורמטיבית (חזקת החובה) אך לעיתים משיקולי מדיניות לא רצוי להטיל חוב"ז.

3.6.4.4.1       השיקולים שיילקחו בחשבון:

א. חשש מהצפה בתביעות.

כגון רשלנות עו"ד בניהול משפט.

ישנם מנגנונים מונעי הצפה – כגון זוטי דברים (סע' 4) וכן הטלת הוצאות משפט.

 

ב. חשש לתביעות סרק.

כגון: נזק נפשי לניזוק עקיף.

 

ג. הרתעת יתר.

השפעה שלילית על הטלת חובה נזיקית. כגון: עו"ד, רופאים, עובדי ציבור, יחסים בתוך המשפחה (פס"ד אמין), אחריות משטרה בגין רשלנות בחקירה (פס"ד HILL), אחריות עו"ד בגין דרך ניהול המשפט, רשלנות רפואית (רפואה מתגוננת).

 

כל הנימוקים הנ"ל יביאו כאמור לג' מסקנות אפשריות:

א. אין חוב"ז – פס"ד יובינר.

ב. יש חוב"ז – פס"ד ועקנין.

ג. חוב"ז מצומצמת שבד"כ לא קיימת אך במקרה קיצון מתקיימת (פס"ד מד"י נ' לוי).

 

דוגמאות להרתעה מול הרתעת יתר.

 

ע"א (מחוזי חיפה) 1667/03 אינטרדקו נ' אסבן.

העובדות.

מומחה שנתן חו"ד רשלנית שגרמה למשתתף במכרז להפסידו.

ביהמ"ש השלום מנע הטלת אחריות על נותן חו"ד כלפי משתתפים במכרז מהנימוק שמומחים לא צריך שיפעלו מתוך חשש לתביעות שהרי שיקול דעתם יפגע והם יירתעו מלשמש כמומחים והציבור כולו יפגע.

ביהמ"ש המחוזי הטיל אחריות על נותן חו"ד מהנימוק שטובת הציבור מחייבת מתן חו"ד ברמה גבוהה והטלת אחריות תתמרץ חובה זו ולא נראה שיפגע שיקול הדעת של המומחה.

 

דוגמא נוספת ביחס למשטרה.

 

ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וויס

העובדות:

סכסוך בין שכנים שהוביל לאיומים והטרדות על וויס שהתלונן למשטרה שוב ושוב, אך תלונותיו לא טופלו, רכבו הושחת, וניסו לשרוף חנותו, בעקבות כך הוא נאלץ למכור את דירתו בהפסד ולעבור לפ"ת לדירה שכורה שאינה נמצאת באיזור המתאים לאורחות חייו.

וויס תובע את המשטרה בגין רשלנות בטיפול בתלונותיו.

ביהמ"ש שדן בחוב"ז של המשטרה קובע שצריך להישמר מהרתעת יתר שתוביל להססנות מצד גורמים במשטרה ופגיעה במשאבי המשטרה ולכן יש למשטרה שק"ד נרחב בדבר אופן הטיפול אך היא איננה רשאית להתעלם מתלונה וכאשר היא מקבלת החלטה שלא לחקור, החלטה זו דורשת שק"ד והנמקה.

 

אחריות מנהלי אתרים באינטרנט למתפרסם בפורומים.

 

ת"א (שלום ת"א) 37692/03 סודרי נ' ארנון שטלרד.

העובדות:

ארנון הוא מנהל אתר פורמים שפורסמו בו באופן אנונימי פרסומים שפגעו בסודרי. התובע התריע בעבר על כך ולכן הוא תבע לשון הרע ורשלנות

וקבע ביהמ"ש שגם אם נחליט שמדובר בהתנהגות בלתי סבירה ויש התרשלות (לא ברור אם מתקיים מבחן הנד) אין בעל אתר פורומים חב חובת זהירות נורמטיבית וזאת משיקולי מדיניות.

ולכן ניתן לחייב את הספק רק בהתקיים שלושה תנאים מצטברים:

א. פרסום פוגע על פניו.

ב. הנפגע ביקש להסירו (הודעה והסרה).

ג. לספק יש יכולת לעשות זאת באופן סביר.

היא דוקטרינת ההודעה והסרה.

 

אחריות עו"ד בשל ייצוג.

בישראל ובאנגליה ככלל אין חסינות לעו"ד, אך בד"כ לא תוטל אחריות, האם זה רצוי? ומהם השיקולים הנורמטיביים?

א. הרתעת יתר.

ב. חשש לכפל דיון לצורך בדיקת רשלנות עורך הדין.

ג. חשש למעמד ביהמ"ש בהחלטה המקורית (הוטעה ע"י עוה"ד).

ד. מערך תמריצים ייחודי – פיקוח חיצוני שופט, עמיתים, ציבור, דלתיים פתוחות.

ה. קשיים בביסוס קש"ס.

ו. מגבלות חיצוניות.

 

אך במקרים קיצוניים יש לשקול הטלת אחריות (בהליך פלילי).

 

3.6.4.5         חוב"ז מושגית מול חוב"ז קונקרטית.

חוב"ז הקונקרטית דורשת בדיקה קונקרטית על רקע נסיבות המקרה.

ומנגד חוב"ז מושגית היא בעלת אופי תקדימי.

 

בד"כ מושאי הצפיות הם:

א. תהליך הגרימה.

ב. סוג הנזק שהתרחש.

לדוגמא:

ע"א וויס נ' מד"י.

האם משטרה סבירה צריכה לצפות שהתרשלותה תגרום:

א. לעזיבת משפחת וויס למקום אחר – תהליך הגרימה.

ב. לנזק כלכלי למשפחת וויס – סוג הנזק.

3.6.5         חובת הזהירות הקונקרטית

גם היא מורכבת מצפיות טכנית וצפיות נורמטיבית.

ע"א 3379/01 ידיר נ' המשרד לביטחון פנים.

העובדות

נער שהתנדב למשא"ז שבדקו את הפרופיל הצבאי של הנער על פי מה שהנער דווח (התרשלות) הנער ירה בעצמו והתעוור

ביהמ"ש קובע כעובדה שאין צפיות טכנית קונקרטית שהרי לא היה ניתן לצפות שהנער יתאבד

 

ü      שיעור 6

3.6.6         חובת זהירות בנסיבות מיוחדות.

לכל קטגוריה המרכיבה את חובת הזהירות יש שיקולים מיוחדים:

א. סוג המזיק – בנזק נפשי יש שיקולים מיוחדים הן בנזק ישיר והן בנזק עקיף.

ב. סוג הניזוק – אחריות בגין נזק כלכלי טהור.

ג. סוג הפעילות המזיקה – כגון מצג שווא רשלני.

ד. סוג המזיק ופעולותיו – אחריות המדינה ורשויותיה בנזיקין.

 

3.6.6.1         אחריות בגין נזק נפשי

הפסיקה חלקה בין ניזוק ישיר לניזוק עקיף.

ניזוק ישיר – יפוצה – פס"ד גורדון חידש לראשונה שגם בנזק שיש בו "רק" עוגמת נפש יש פיצוי, ולכן ניזוק ישיר בנזק נפשי הוא בר תביעה.

 

3.6.6.2         ניזוק עקיף (בנזק נפשי)

כאמור פס"ד גורדון קבע שניזוק ישיר בנזק נפשי יפוצה, ואולם מה באשר לניזוק עקיף בנזק נפשי.

לדוגמא:

אדם נפצע בעבודתו וקרוביו חווים בגין פציעה זו חוויה נפשית. התרשלות מצד המעביד קיימת, נזק לקרובים קיים, קש"ס גם קיים, חובת זהירות מושגית וקונקרטית ברמה הטכנית ניתן לומר שמתקיימת, אך האם יש חובת זהירות מושגית / קונקרטית ברמה הנורמטיבית?

 

פס"ד שדן בענין הוא פס"ד בעניין אלסוחה.

ע"א אלסוחה.

העובדות:

ילד שנדרס וגסס לעיני הוריו במשך כעשרים יום ומת, אין ספק שברמה הטכנית הנהג הדורס יכול היה לצפות את הנזק הנפשי שנגרם להוריו, אך האם ברמה הנורמטיבית נטיל על הדורס אחריות לנזק עקיף?

שיקולים נגד.

א. הרחבת מעגל התובעים שיטענו שנגרם להם נזק נפשי עקיף מהנזק, שתוצאותיה הכבדת יתר על פעילות המזיק (היינו ייקור פרמיות) וכן הצפת בתי המשפט בתביעות.

ב. חשש לתביעות סרק – בנזק נפשי בניגוד לנזק עקיף קשה לראות את הנזק, ולכן מי שלא נפגע או נפגע קל גם ידרוש את שלו (המלומדים קבעו שלמעשה החשש המרכזי הוא החשש לתביעות סרק שהרי החשש מהרחבת מעגל התובעים הוא פחות מכיוון שהכלל הנזיקי בא לפצות את אלו שנפגעו מהמזיק).

 

השיקולים האמורים הניעו את הלכת אלסוחה וקבעו תנאים ברורים לאפשרות לתבוע בגין נזק נפשי לניזוק עקיף.

א. מידת הקרבה.

היינו קרובים מדרגה ראשונה (הורים, אחים, ילדים, בנ"ז, ואפי' ידב"צ).

וכבר בפס"ד אלסוחה השופט שמגר קבע שניתן לחרוג מתנאי זה ולהרחיבו במידה וקיימים יחסי קרבה מיוחדים (וכפי שקרה בענין מגיס נ' כלל בו דוד תבע בגין מות אחייניתו שהיו ביניהם יחסי קרבה מיוחדים).

 

ב. התרשמות ישירה מהאירוע.

במקור רצתה הלכת אלסוחה להגביל מתן פיצוי רק לניזוקים שהוזקו באופן ישיר מהאירוע, ואולם דרישה זו רוככה וגם אם הניזוק התרשם בכלי שני, גם זכאי לפיצוי.

 

ג. קרבה בזמן ובמקום.

גם כאן הדרישה רוככה והשופט שמגר אמר שקרבה דיה שתהה קרבה סיבתית, קרי קשר סיבתי (תנאים ב' וג' הם אינדיקציות לקש"ס).

 

ד. פגיעה נפשית חמורה.

גם אם התקיימו התנאים דלעיל, חייב שהנזק יגרום לפגיעה נפשית חמורה כגון מחלת נפש (פסיכוזה) או הפרעת נפש (נוירוזה).

הפרשנות לכלל זה הינה דווקנית, ולכן נדרש נזק חמור וקבוע ולא נזק זמני (ע"א הסנה נ' חטיב) שבד"כ יקבע ע"פ אחוזי נכות נפשית (20% נכות הוכרו ופחות מ-15% לא הוכרו).

 

א"כ לסיכום:

הניזוקים העקיפים בנזק נפשי יקבלו פיצוי רק אם מתקיימים בהם ארבעת התנאים הנ"ל ובאופן מצטבר.

 

3.6.6.2.1       יישום הלכת אלסוחה

ע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק

העובדות:

בני זוג שעברו טיפולי פוריות והאשה נכנסה להריון בשעטו"מ, ואולם עקב התרשלות של צוות בית החולים בשמירה על דופק העובר בטרם הלידה העובר מת וכתוצאה נגרם נזק נפשי להורים.

בפס"ד זה עולות שתי בעיות:

א. הגדרת האימא – האם היא ניזוק ישיר (עובר ירך אמו) או ניזוק עקיף של העובר.

ב. כאשר הילד היה נולד עם פגם הוא יכול היה לתבוע בשם עצמו, ומאחר שהוא מת אם לא נכיר בעילת ההורים לתבוע אף אחד לא יוכל לדרוש פיצוי.

ואומר השופט ריבלין ששני החששות שהניעו את הלכת אלסוחה (הרתעת יתר – והחשש לתביעות סרק) לא רלוונטיות באובדן ילד שטרם נולד, שהרי אם לא נדאג לשיפוי ההורים התוצאה תהיה שזול יותר להרוג מאשר לגרום מום. ויתרה מכך, עובר שמת בעוולה הוא תחום מסוים ומתוחם שאין בו חשש להצפה בתביעות.

ולכן אומר ריבלין שבמקרה שכזה נולד ראש נזק חדש הנקרא אבדן ילד שטרם נולד, ובגינו נאפשר להוריו לתבוע בגין הנזק הנפשי שנגרם להם, הגם שנזק זה לא עומד בתנאי הלכת אלסוחה(נזק נפשי חמור), זהו אחד המקרים הקשים שהלכת אלסוחה הותירה לגביהם שוליים גמישים (מלבד זאת שהאם ניצבת על קו הגבול שבין נפגע משני לנפגע עיקרי) ולכן האם תפוצה בשלש מאות אלף ₪ (נזקה מעט ישיר) והאב יפוצה במאתיים חמישים אלף ₪ (נזקו עקיף).

 

3.6.6.3         נזק גוף לניזוק עקיף

ע"א 9466/05 יעקב שוויקי נ' מד"י

העובדות:

בגין ירי מוטעה של לוחמי משמר הגבול, בנו של שוויקי נהרג ואחיו נפצע וכתוצאה מכך האב לקה בליבו.

ואומר השופט ריבלין שהתנאי הרביעי בהלכת אלסוחה הדורש נזק ממשי ובעל השפעה על יכולת תפקוד הניזוק באופן יומיומי לא התקיים, ולכן לא מגיע לתובע פיצוי.

הלכה זו מונעת משיקולי מדיניות הבאים לצמצם את מעגל הזכאים לפיצוי (מלבד זאת שבמקרה שוויקי לא הוכח קש"ס בין פציעת ומות ילדי התובע למחלת הלב של האב שהיה מעשן, ובעל אי אלו חולאים ומרעין בישין אחרים).

 

3.6.6.4         נזק כלכלי לניזוק עקיף

באופן עקרוני ניזוק עקיף איננו זכאי לפיצוי בגין נזק כלכלי אא"כ החוק מסדיר זאת בשני סוגים:

א. החוק להטבת נזקי גוף.

כאשר אדם ניזוק בגופו, מטיבים את אלו שסייעו עם הניזוק הישיר ונפגעו מכך באופן עקיף (כגון ניוד וכיו"ב).

תנאי זה איננו מגביל, ולכן כל אדם המטיב עם הניזוק זכאי לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו וא"צ לקרבה מסוימת לניזוק הישיר.

 

ב. "תלויים בניזוק" מכח הפקנ"ז.

כאשר אדם נפטר עקב עוולה, בני משפחתו מדרגה ראשונה שהיו תלויים בו לפרנסתם, תובעים את הנזק שנגרם להם (סע' 78 לפקנ"ז).

 

3.6.6.5         ניזוק ישיר בנזק כלכלי טהור.

לדוגמא:

אדם גורם ברשלנות לתאונת דרכים (נזקי פח) שבעקבותיה נוצר פקק, שבגינו אנשים אחרו לעבודה. זהו נזק כלכלי טהור שאינו תלוי בנזק פיזי או גופני, האם ניתן לתבוע בגין נזק זה?

 

נימוקים "בעד" הטלת אחריות בגין נזק כלכלי טהור.

א. השבת המצב לקדמותו – הכלל המניע אם דיני הנזיקין, מדוע שניזוק זה לא זכאי יהיה לפיצוי.

ב. גם אינטרס כלכלי לא רכושי, זכאי להגנה נזיקית.

 

נימוקים "נגד" הטלת אחריות בגין נזק כלכלי טהור.

א. הצפה בתביעות, ריבוי נזקים וריבוי ניזוקים. וכן גם פברוק ע"י טרמפיסטים שיצטרפו לחגיגה.

ב. קיים קושי מבני בהוכחת הקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק הכלכלי.

ג. בנזק כלכלי טהור היכולת למניעה יעילה או זולה בד"כ שמורה לניזוק שהוא מונע הנזק הזול ביותר. כגון: עיכוב בטיסה עקב שביתה שבגינה סוכלה עסקת ענק בחו"ל. כאן הניזוק הוא מונע הנזק הזול ביותר בכך שהוא דוחה את העסקה ומשאיר לה מרווח זמן.

ד. בד"כ הנזק הכלכלי הטהור הוא נזק שמתגבש לאורך זמן שהניזוק יכול להקטינו בניגוד לנזק פיזי שמתגבש באחת. כגון: בעל עסק שאבד מנהל מחלקה שלו והמפעל שתובע את המזיק יכול היה להקטין את הנזק בכך שישכור מנהל מחלקה חלופי.

3.6.6.5.1       ומן הכלל אל הפרט.

ככלל אין מדיניות ברורה בישראל באשר לנזק כלכלי טהור. ואולם בפס"ד גורדון הוגדר "הנזק" באופן שניתן למזגו עם כל סוגי הנזק, ולכן היקף האחריות בנזק כלכלי טהור כפוף לשיקולי מדיניות משפטית וייבדק במסגרת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית ברמה הנורמטיבית.

 

על אף האמור קיימת נטייה להכיר בנזק כלכלי טהור, אם יש בו הסתמכות של הניזוק על המזיק. ואכן שתי קטגוריות הוכרו בפסיקה:

א. מצג שווא רשלני (חווי דעה רשלני).

ב. אחריות מקצועית.

3.6.6.5.2       מצג שווא רשלני.

זהו מצב בו המזיק הזיק בדיבורו או ע"י הכתב במתן עצה שיצרה מצג שווא רשלני.

מצד אחד קשה לראות איך מגבילים את האחריות למצג שווא תוך פגיעה בדיבור חופשי, וחופש הביטוי, כן גם הנזק נעשה בעקיפין ע"י הסתמכות על המצג. ויתרה מכך, יש חשש לנזקים לאנשים רבים ובהיקף גדול. ומצד שני צריך להגן על אינטרס ההסתמכות על המצג.

ולכן פסקי הדין הבאים תחמו את מצג השווא ונתנו בו סימנים:

מהו מצג שווא?

ע"א 790/81 AMERICAN MICROSISTEM נ' אלביט מחשבים.

פס"ד זה הגדיר מהו מצג שווא:

א. היצג של עובדות שאינו מהימן.

ב. על נותן המצג לצפות הסתמכות על דבריו.

ג. על נותן המצג לצפות כי אם המידע שגוי ההסתמכות תגרום לנזק כלכלי.

ד. ההסתמכות נעשתה באופן סביר.

ה. נגרם נזק.

מתי יש צפיות לקיום ההסתמכות?

ע"א 106/54 ווינשטין נ' קדימה

העובדות:

ווינשטין התחייב ליישוב קדימה לבנות מיכל מים, ואכן הוא בנה אותו ע"פ הנחיות מהנדס, והתברר שהמכל פגום. וקבע ביהמ"ש שהישוב קדימה פטור מלשלם לו, ולכן הוא תבע את המהנדס למצג שווא רשלני.

 

השופט אגרנט נתן מספר תנאים שנותן המצג יהא חב בנזיקין:

א. מתן המצג היה במהלך עסקים רגיל, ולא מתוך שיחת אקראי.

ב. אין אחריות במתן המצג לסכום / זמן / סוג אנשים, בלתי מוגדר.

כגון: כתיבת מאזן לחברה המתפרסם בתשקיף החברה, שמסתבר שהמאזן מוטעה. כאן מאחר שהחשיפה של המאזן הוא לעיניים בלתי מוגבלות לא נוכל לחשוף את רואה החשבון לתביעות כולם.

ג. האחריות היא רק למקבל המצג או לאנשים מסוגו.

כגון: קונה מבקש משמאי חוו"ד על מקרקעין ויורד מהעסקה וחברו מסתמך על חוות הדעת של השמאי.

ד. בדיקת ביניים – אם צפויה קבלת חוות דעת מאדם שני, נראה שההסתמכות על נותן המצג הראשון פוחתת.

 

ארבעת התנאים האמורים הם מצטברים כאשר חוות הדעת גרמה לנזקים כלכליים, ואולם אם חוות הדעת גרמה לנזקי גוף התנאי השני לא יחול, וניתן יהיה לתבוע גם את חוות הדעת הופנתה למספר אנשים או לסכום בלתי מוגדר.

 

בעבר נטו לומר שרק מומחה יכול לתת חוו"ד, אך כיום בפועל מספיק אם נותן המצג מציג עצמו כמומחה.

כן גם אם יוזם מסירת המידע הנותן מצג ויש עליו הסתמכות, והוא עומד בתנאים של הלכת ווינשטין הוא יחויב בעוולת הרשלנות בגין מצג שווא רשלני.

 

א"כ לסיכום:

מצג שווא רשלני חובת הזהירות בה תבחן ע"פ שיקולי מדיניות.

 

פס"ד טפחות נ' סבח.

העובדות:

חברת כוכב השומרון מכרה דירות לזוגות בישוב עמנואל, בנק טפחות אישר הלוואות לרוכשי הדירות על אף שידע שחברת כוכב השומרון בעייתית (טען הבנק שהוא לא מחויב לדווח על לקוח שלו שהיא כוכב השומרון) וקבע ביהמ"ש שהיה לפחות על הבנק לומר שהוא נמצא בניגוד עניינים.

 

אחריות מקצועית של עו"ד.

הכלל הוא שעורך דין אינו אחראי על הצד שכנגד.

ואולם לכלל זה יש חריגים שהם:

א. כאשר עורך הדין לקח על עצמו את האחריות בכתב.

ב. כאשר עורך הדין פועל בשם שני הצדדים להסכם.

 

3.6.6.6         מחדלים רשלניים

כאשר אדם גורם לנזק בשל אי עשייה.

לדוגמא:

אדם טובע בברכה ועובר אורח לא מושיט לו יד.

 

באופן כללי בעולם ובישראל (עד שנת 1998) אין חובת הצלה, וזאת מהנימוקים הבאים:

א. חשש להצלה לא מקצועית.

ב. בעיה של יישום וקשיי הוכחה.

ג. קשה למתוח את הגבול בין החובה לאי קיום החובה.

ד. התערבות בוטה מדי בחופש הפרט.

 

ובכל אופן במשפט האנגלו אמריקאי ובישראל קיימים שני חריגים שבהם קיימת חובת הצלה.

א. יחסים מיוחדים בין המזיק לניזוק.

כגון: מעביד עובד, הורים וילדים, מורים ותלמידים, שב"ס ואסיר.

 

ב. תחילת הצלה.

כאשר אדם מתחיל להציל חובה עליו לסיים.

 

ב-1998 חוקק בישראל חוק לא תעמוד על דם רעך הקובע חובת הצלה בתנאים מסוימים:

סע' 1 לחוק לא תעמוד על דם רעך אומר: חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא "לנגד עיניו" עקב "אירוע פתאומי" בסכנה חמורה ומידית "לחייו" לשלמות גופו או לבריאותו ככל שלאל ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו.

סע' 2 לחוק הנ"ל אומר: שיפוי בגין הוצאות הצלה על ההוצאות והתשלומים הסבירים, ניתן לתבוע ממי שגרם לסכנה לרבות את הניצול עצמו.

לדוגמא:

פס"ד לכדר נ' מד"י

העובדות:

עובד שפנה לעזרת חברו שנפצע בעבודה ובהיעדר ערכת עזרה ראשונה הוא סחב אותו על גבו, ונפצע.

תביעתו בהפח"ח נכשלה, מאחר שהחיקוק הרלוונטי לא היה מיועד עבורו.

ואולם כיום לאחר חקיקת חוק לא תעמוד על דם רעך ניתן לתבוע.

 

א"כ לסיכום:

הצלת חיים ובריאות – החובה מצומצמת, או מכח חוק לא תעמוד על דם רעך או מכח יחסים מיוחדים.

הצלת רכוש – אין חובה מלבד ביחסים מיוחדים.

3.6.7         סיכום חובת הזהירות הנורמטיבית

להלן מספר שיקולים שיש לשקול

א. סוג הפעילות מהי

התדיינות בבימ"ש, דרך ניהול חקירה משטרתית מעשה או מחדל וכיצד תשפיע הטלת האחריות על הפעילות (הרתעת יתר / חסר).

 

ב. מהות יחסי ניזוק – מזיק.

יחסי הורים וילדים, לעומת יחסי מעביד עובד, רופא ומטופל.

 

ג. סוג הנזק.

נזק נפשי, כלכלי, לניזוק עקיף, נזק כלכלי טהור.

3.7         קשר סיבתי – היסוד  הרביעי

יבואר בהמשך.

3.8         הפח"ח רשלנות השוואה

כאשר באים להכריע בדבר חבות לנזק צריך לבדוק:

ברשלנות – האם הנזק היה צפוי (צפיות)

בהפח"ח – האם זהו הנזק שאליו כיוון החיקוק.

 

האם צריך להפעיל שיקולי מדיניות

ברשלנות – צריך לבדוק שיקולי מדיניות בחוב"ז ובהתרשלות.

בהפח"ח – ככלל החובה קיימת.

ואולם בהפח"ח מסור שק"ד ביחס ליסודות הבאים:

א. האם החובה מיועדת לטובת הניזוק.

ב. האם הנזק הוא מהסוג שאליו התכוון המחוקק.

ג. האם היתה כוונה לשלול אפשרות לתבוע בהפח"ח.

3.8.1         הפח"ח ורשלנות יחסי גומלין.

האם כאשר יש חובה חקוקה היא הקובעת את הסטנדרט הראוי לבחינת חובת הזהירות.

ע"א 704/71 אגבריה נ' המאירי

נקבע שאכן החיקוק יכול לשמש כסטנדרט ראוי לבחינת חובת זהירות, אולם רמת הזהירות הנדרשת ברשלנות לעיתים יכולה להיות גבוהה / נמוכה / שווה למה שנדרש בחקיקה.

לדוגמא:

אדם נוסע בכביש מוכה ערפילים במהירות 80 על פי התמרור המוצב, הגם שהוא לא עבר על חיקוק, מ"מ חובת הזהירות שלו גבוהה לנסוע בכביש באופן זהיר יותר מאשר קבע החוק.

3.9         דוגמא מסכמת של חובת הרשלנות.

ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש,

העובדות

נער בן 15 קפץ "ראש" לברכה במים רדודים ונפצע קשה. לא היו שלטים שאסרו זאת.

1. חובת זהירות

א. חוב"ז מושגית- הנחה, אם ניתן לצפות – צריך לצפות:

קיימת חוב"ז של מפעילת הברכה

וגם של מועצה מקומית בית שמש, בעלת המקרקעין (ס' 37 לפקנ"ז)

ב. חוב"ז קונקרטית: האם המזיק יכול + צריך לצפות?

צפיות טכנית: יכלו לצפות(די לצפות "סוג הנזק" ואין צורך לצפות את היקפו המדויק – עיקרון "הגולגולת הדקה" – קשור גם לקש"ס)

צפיות נורמטיבית: אין הטלת אחריות בגין "סיכונים סבירים", כמו:

החלקה במדרגות, הישרטות בעת משחק עם כלב, נפילה מסוס בעת רכיבה

כולל גם את רכיבי מבחן "הנד" האומר עלות התאונה [נזק גוף חמור]מול עלות מניעתה [עלות מעטה – לחברה (לא לקפוץ ראש) ולמפעיל (שלטים + פיקוח)]

השופט ברק: מאזן בין התועלת החברתית בקפיצת "ראש" (מעטה),

הנזק הצפוי ממנה (חמור: מוות/פגיעת גוף קשה), אמצעי הזהירות

למניעתה (זולים: שלט), הצורך להבטיח שלמות גופו של המתרחץ,

חופש הפעולה של המפעיל.     => המפעיל היה צריך לנקוט אמצעי זהירות!

[עובדתית, נקבע כי גם בגירים לא מעריכים את הסיכון בקפיצת "ראש" למים רדודים

2. הפרת החובה (התרשלות):

מפעיל הברכה התרשל – לא הציב שלטים + פיקוח (אמצעי יעיל שאינו

כרוך בהוצאה בלתי סבירה)

גם בעלת הברכה התרשלה – 1. פקחיה ידעו על הנעשה בברכה, אך

לא דאגו שיינקטו צעדי בטיחות. 2. אסרה על המפעיל ביצוע

שינויים בברכה. 3. לפי החוזה עם המפעיל, בעלת הברכה השאירה

בידה את החזקה בברכה, וממילא גם שליטה ופיקוח.

3. נגרם נזק
4. קש"ס [בין ההתרשלות לבין הנזק]

 

4           אחריות המדינה ורשויותיה.

זהו נספח לעוולת הרשלנות הדן באחריות המדינה ברשלנות ומנגד בחסינות המדינה בנזיקין.

 

בעבר – הגישה היתה לצמצם הטלת אחריות על המדינה וזאת מהנימוקים הבאים:

א. הצפה בתביעות.

ב. הרתעת יתר.

ג. עומס יתר על הקופה הציבורית.

ד. התאמת מוסדית (מי הוא זה שישקול ויחליט להטיל אחריות).

ה. אופי פעילות הרשות שונה מפעילות הפרט.

לדוגמא:

ד.נ. 6/66 שחאדה נ' חילו.

ביהמ"ש דחה תביעה ברשלנות נגד פקיד רישוי, בין היתר משיקולי הרתעת יתר ועומס יתר, ואמר "שאין להעלות על הדעת"! שהמדינה תהיה אחראית בנזיקין על כל מעשה רשלנות או הזנחה של אחד מפקידיה, שהרי אוצר המדינה לא יוכל לעמוד בחובת ביטוח כזאת של יעילות עובדי המדינה.

 

כיום – הגישה היא הטלת אחריות רחבה על רשויות המדינה ברשלנות וזאת מהנימוקים הבאים:

א. פיצוי לניזוק.

ב. הרשות היא מונע הנזק ומפזר הנזק היעיל.

ג. כיסה של המדינה עמוק.

ד. חשש כבד להרתעת חסר.

ה. מניעת אי שוויון בין המדינה למזיק פרטי.

ו. אין זה הוגן שבגין פעילות המדינה יישאו רק ניזוקים אקראיים.

4.1         הפסיקה יצרה אבחנה בין סוגי הפעילות של הרשות.

ע"א 915/91 מד"י נ' לוי

קובע ביהמ"ש אבחנה בין סוג פעילות הרשות

כאשר הרשות פועלת כגוף פרטי – אין ספק שהיא חבה בנזיקין.

 

כאשר הרשות פועלת כגוף שלטוני – צריך לחלק בין סוגי הסמכויות:

א. סמכות ביצוע.

הן הסמכויות שהרשות מפעילה בכדי ליישם את החלטותיה.

כגון: כאשר רשם מקרקעין מתרשל ולא רושם ה"א, מאחר שלרשות יש סמכות השולטת בפנקס המקרקעין והרשם מחויב לרשום, ברור שהמדינה אחראית.

לדוגמא:

ע"א מד"י נ' תמר סוהן 429/82

העובדות:

הוצא צו עיכוב יציאה מהארץ נגד הבעל עקב אי תשלום מזונות והמדינה התרשלה, והבעל חמק עבר.

קבע ביהמ"ש שמאחר שמדובר בסמכות ביצוע המדינה התרשלה וחבה בנזיקין.

 

ב. סמכויות שבשק"ד

הם הסמכויות הדורשות שיקול דעת רחב מצד הרשויות.

לדוגמא:

ע"א 343/79 גרובנר נ' עיריית חיפה.

העובדות:

אשה נפגעה ע"י רוכב אופנים בגן ציבור (נאסר בשלט המוצב בגן) ותבעה את עיריית חיפה על אי אכיפת האיסור.

ואמר השופט שמגר שהגם שיש חובת זהירות אך אין התרשלות באי הצבת פקח, שהרי זו סמכות שבשק"ד המסורה לעירייה היאך לחלק את משאביה.

 

דוגמא נוספת.

ע"א 915/91 מד"י נ' לוי

העובדות:

מר לוי נהרג בתאונה ע"י מונית שבוטחה ע"י חברה זרה, ובבוא היורשים לתבוע, חברת הביטוח התמוטטה, ולכן הם תבעו את המדינה בגין מתן הרישיון לחברת הביטוח ובכך שלא הזהירה את המבוטחים מבעוד מועד.

ביהמ"ש המחוזי חייב את המדינה ברשלנות ובהפח"ח.

ביהמ"ש העליון קבע שמאחר שמדובר בסמכות שבשיקול דעת לא ניתן לתבוע את המדינה ברשלנות מהסיבות, כבוד הדדי בין הרשויות, וקושי בקביעת סטנדרט של רשלנות.

 

ושם קבע ביהמ"ש מספר מבחני עזר לזיהוי סמכות שבשק"ד.

א. קיימת בחירה בין מספר דרכי פעולה.

ב. אין סטנדרטים ברורים המורים כיצד יש להחליט.

ג. נדרשת הכרעה בין שיקולים חברתיים / פוליטיים / וכלכליים.

 

כבר בפס"ד מד"י נ' וויס (2004) היתה סטייה מהלכת לוי שחלקה בין סמכות ביצוע לסמכות שבשק"ד.

ואולם פס"ד שתיל קבע מסמרות בענין.

 

ע"א 10078/03 אורי שתיל נ' מד"י.

העובדות:

רשלנות מצד המדינה בטיפול בהמלחת מים בעמק יזרעאל שגרמה לפגיעה בפרחי הציפורן של שתיל.

ואמר השופט אדמונד לוי שיש לבטל את הלכת לוי משתי סיבות:

א. הלכה זו לא הכתה שורשים.

ב. המשפט המנהלי הקשיח את הכללים כלפי הרשויות המפעילות שיקול דעת.

ולכן גם בסמכות שבשיקול הדעת אמת המידה להתרשלות תילקח מהמשפט המנהלי הבודק את ההחלטה במתחם הסבירות, כך גם השוט הנזיקי יופעל נגד השלטון הפועל מחוץ למתחם הסבירות.

ואכן שלשת המבחנים למידתיות במשפט המנהלי הם המבטאים יחסי נזק מול עלות מניעתו.

א. האם האמצעי שננקט וגרם לנזק התאים לתכלית שמצופה מהסמכות (היינו עלות מניעת הנזק).

ב. האם ניתן להשיג תכלית זו באמצעי חלופי שנזקו קטן יותר ולעלותו דומה או קטנה.

ג. האם יש יחס סביר בין התועלת שבפעולה לבין הנזק שגרמה.

 

ü      שיעור 7

4.2         חסינות המדינה בנזיקין

חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) עוסק בשאלה האם יש חסינות למדינה בנושאים מסוימים.

 

סע' 2 לחוק אומר: דין המדינה לעניין אחריות בנזיקין כדין כל גוף מואגד פרט לאמור להלן בחוק זה.

4.2.1         מעשה בתחום הרשאה חוקית

סע' 3 לחוק: אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית, אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה.

לדוגמא:

שוטר שמפעיל צו מעצר מזויף הוא חסין בנזיקין ע"פ חוק אא"כ הוא היה רשלן כגון ששבר את ידו של העצור.

 

א"כ המדינה מוגנת מאחריות בנזיקין אא"כ עשתה מעשה שיש בו רשלנות.

 

(בעבר היתה הגנה למדינה מהוצאת שם רע (סע' 4) אולם סעיף חוק זה בוטל (תיקון תשס"ה)).

4.2.2         פעולה מלחמתית

בשנת 1952 חוקק סע' זה שמטרתו להגן על כוחות הביטחון בגין נזיקין שגרמו בעת פעולה מלחמתית.

סע' 5 לחוק: אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה ע"י פעולה מלחמתית של צבא הגנה לישראל.

כגון: שרשראות של טנק שהרסו כביש פרטי בעת פעולה מלחמתית המדינה מוגנת בנזיקין.

 

הרציונל בכך הוא – שהרי דיני הנזיקין מיועדים לזמנים רגילים וזמן של פעולה מלחמתית איננו זמן רגיל.

כן מטרות דיני הנזיקין (פיצוי והשבת המצב לקדמותו) לא חלות כאשר הזמן והשעה דוחקים.

נוסף על כך, אילולי המדינה היתה מוגנת היה נוצר מצב של הרתעת יתר.

 

4.2.2.1         מהי פעולה מלחמתית?

עד פסק הדין בענין בני עודה לא היתה הגדרה ברורה מהי אותה פעולה מלחמתית שבגינה קיימת חסינות בנזיקין.

 

ע"א 5964/92 בני עודה ואח' נ' מד"י

העובדות:

בתקופת האינתיפאדה הגיע למוסך בכפר טמון רכב עם חיילים ושלשה אנשים החלו לברוח. החיילים רדפו אחריהם וירו עליהם שלא ע"פ נוהל מעצר חשוד. אחד מהאנשים נפצע בברכו וחברו נהרג.

ברמה העובדתית לא נקפה לכח סכנה בעת הפעולה.

והשאלה העולה האם החיילים היו בעת פעולה מלחמתית ובכך המדינה מוגנת בנזיקין?

ביהמ"ש המחוזי קבע שלא מדובר בפעולה מלחמתית ומאחר שהירי היה רשלני אין חסינות למדינה (לניזוקים יש אשם תורם של 10.5).

בערעור לעליון אומר השופט ברק שיש להבחין בין פעולה מלחמתית לבין פעולה שיטורית.

בפעולה מלחמתית – היינו כאשר נשקפת סכנת חיים לכח היא אשר תקרא פעולה מלחמתית ואז קיימת הגנה נזיקית.

בפעולה שיטורית – קרי כאשר לא נשקפת סכנת חיים לכח ומדובר בסיור שגרתי אין מדובר בפעולה מלחמית ולכן אין הגנה נזיקית.

הקביעה מתי הפעולה תקרא מלחמתית או שיטורית תקבע לפי נסיבות האירוע, מטרת הפעולה, מקום האירוע, משך הפעילות, עוצמת הכח הצבאי, האיום שקדם לפעולה ומשך האירוע.

ולכן במקרה דנן, מאחר שמדובר בפעולה שיטורית לעצירת חשוד שלא ע"פ הנהלים, כן הירי בוצע לצורך תפיסת החשודים ולא לשם לחימה בהם ולכח לא נשקפה סכנה הלכך מדובר בפעולה שיטורית שלא מקנה חסינות למדינה בנזיקין.

(לעיתים הפעולה יכולה לשנות את אופייה מפעולה שיטורית שבה לא נשקפת סכנה לפעולה מלחמתית שבה נשקפת סכנה לכח).

 

בעקבות פסק הדין בני עודה הכנסת מתקנת את החוק ומוסיפה הגדרה בסעי' 1 האומרת שפעולה מלחמתית – לרבות כל פעולה של לחימה בטרור במעשי איבה או בהתקוממות וכן פעולה לשם מניעת טרור מעשה איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף.

 

רע"א 10482/07 עלאונה נ' מד"י

העובדות:

מחבלים שהשתלטו על בית וצה"ל שכיתר את הבית הציע הפוגה כדי לאפשר לחפים לצאת מהבית, ובצאתם הם נפגעו (לא ברור איך ומתי).

ביהמ"ש השלום קבע שההפוגה נקראת פעולה שיטורית ולכן אין למדינה הגנה בנזיקין.

ביהמ"ש המחוזי (בדעת רוב) קבע שכל האירוע כולל ההפוגה נחשב פעולה מלחמתית ופינוי האזרחים היה חלק מההליך המבצעי. כן גם הסיכון לכוחות היה קיים תמיד ולכן המדינה מוגנת בנזיקין.

בערעור לעליון אומר ביהמ"ש "שעת הפוגה" היא לא פעולה מלחמתית אך גם לא פעולה שיטורית, אשר על כן בזמן שכזה חובת הזהירות למנוע פגיעה מתחדדת, ולכן בפועל לא הוכח שהייתה רשלנות ולכן אין המדינה חבה, אולם ברמה העקרונית המדינה עשויה לחוב.

4.2.3         תיקון 2002

בשנת 2002 מלבד תיקון ההגדרה מהי פעולה מלחמתית תוקן החוק תיקון נוסף וזאת בעקבות גל תביעות מהשטחים בהם אנשים היו נזכרים לתבוע לאחר זמן, תוך השענות על היפוך נטל הראיה הקיים בדבר מסוכן (סע' 38 לפקנ"ז).

ולכן קובע סע' 5 א:

* איזור – יהודה, שומרון ועזה.

* על הנפגע להחיש תביעתו בכתב תוך 60 יום או תוך 30 יום מיום שהוסרה המניעה לכך.

* ביהמ"ש לא ידון בתובענה שהוגשה כעבור שנתיים מיום המעשה.

* לא יחולו סע' 38 ו-41 לפקנ"ז אלא אם הדבר מוצדק ומטעמים שירשמו.

4.2.4         תיקון 2005

סע' 5 ב לחוק קובע שהמדינה אינה אחראית בנזיקין לנזק שנגרם לנתין במדינת אויב פעיל או חבר בארגון מחבלים, למעט נזק שנגרם לו בעת שהיה מצוי במשמורת כאסיר ובתנאי שלאחר שחרורו לא חזר להיות פעיל בארגון מחבלים.

 

סע' 5 ג' לחוק: נאמר שאין המדינה אחראית בנזיקין לנזק שנגרם באיזור עימות בשל מעשה שבצעו כוחות הביטחון.

 

סע' זה בוטל ע"פ פסיקת בג"ץ 8276/05 עדאלה נ' משרד הביטחון בטענה שסעיף זה איננו חוקתי.

 

סע' 6 ו-7 לחוק קובעים שאין המדינה אחראית בנזיקין על חבלה או מות של אדם עקב שירותו הצבאי.

לאנשים אלו יש חוקים מיוחדים, כגון חוק הנכים (תגמולים ושיקום) חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) שמחד הם לא דורשים הוכחת אשם אך מאידך יש להם תקרות לגובה התביעה.

 

סע' 7 ב קובע שהפטור מאחריות הוא גם למדינה וגם לשלוחיה (לעיתים המדינה מפצה לפנים משורת הדין).

 

5           הגנות כלליות וחסינויות

ככלל ההגנות המצויות בפקנ"ז חלות גם על עוולות החוץ מלבד אם יש בהן הגבלה.

 

קיימות מספר הגנות וחסינויות

5.1         מעשה של מה בכך (סע' 4).

סע' 4 לפקנ"ז: לא יראו כעוולה מעשה שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת ואדם בר דעת ומנגד כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך.(זוטי דברים)

5.2         מעשה לפי חיקוק (סע' 6).

סע' 6 לפקנ"ז: בתובענה שהוגשה על עוולה "חוץ מרשלנות" תהא הגנה שהמעשה שמתלוננים עליו היא "לפי הוראת חיקוק" ובהתאם לכן, או שנעשה בתחום הרשאה חוקית "או מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית".

 

הגנה זו מתייחסת לכל אדם ולא רק לעובדי ציבור.

לדוגמא:

נהג בולדוזר המבצע צו הריסה זכאי להגנה זו.

5.3         חסינות עובד ציבור (סע' 7 – 7 ו').

אחריות המדינה נידונה באריכות בפסקי הדין לוי ושתיל, וחסינות המדינה נידונה בחוק אחריות המדינה. הגנה זו בפקנ"ז עוסקת בחסינות לעובד הציבור.

 

לאחריות עובדי הציבור בנזיקין קיימות שתי גישות מנוגדות:

גישה האומרת שיש להטיל על עובד ציבור אחריות רחבה בנזיקין וזאת מכמה רציונלים:

א. פעילות למען הציבור אינה סיבה לסטות מדיני הנזיקין.

ב. שוויון בין עובד ציבור לעובד רגיל.

ג. הצורך בהרתעה.

ונגדה עומדת גישה האומרת שיש לתת חסינות לעובדי ציבור שפעלו בתום לב וזאת מכמה נימוקים:

א. הרתעת יתר – והצפה בתביעות (קיימים גם באחריות המדינה).

ב. עובד הציבור חשוף לאיום בתביעה אישית.

ג. למעשה גם במגזר הפרטי האחריות מוטלת על המעביד.

 

בשנת 2005 תוקן הפקנ"ז והוגבלה חסינות עובדי הציבור תוך מתן הגנה מצד אחד לעובד הציבור וגיבוי הניזוק מצד שני.

סע' 7 לפקנ"ז:

* עובד מדינה – מי שממלא מטעם המדינה תפקיד ציבורי עפ"י חיקוק למעט בעלי חוזה (קבלן עצמאי).

* עובד רשות ציבורית – רשות מקומית – בנק ישראל – מל"ל וכיו"ב.

 

הנחיה 16.5 של פרקליט המדינה קובעת שעובד המדינה חסין רק כאשר הוא פעל בתפקיד שלטוני שאין לו תפקיד מקביל בשירות הפרטי.

לדוגמא:

צו אשפוז שהוצא ע"י הפסיכיאטר המחוזי.

 

לעומתו בתפקיד שאינו שלטוני אין לעובד הציבור חסינות והעובד יחויב אישית.

לדוגמא:

רופא בבי"ח או מורה במשרד החינוך.

 

הגם שהורחבה האחריות של עובד הציבור, אך נקבעו לה הסדרים משלימים.

א. דאגה לכך שהנפגע זכאי יהיה לפיצוי.

כאשר העובד פעל תוך מילוי תפקידו השלטוני ובתו"ל יש לו חסינות דיונית (לא מהותית) ואילו למדינה אין חסינות, אשר על כן המדינה נושאת באחריות שילוחית לעוולת העובד.

 

ב. מניעת אדישות של עובד הציבור לדרך פעולתו

בכדי למנוע מצב בו העובד יזלזל מאחר שהוא חסין נקבע מדרג לרמת האחריות שלו.

ברשלנות רגילה – העובד חסין לגמרי – והמדינה נכנסת בנעליו ומפצה את הניזוק.

ברשלנות חמורה – העובד חסין כלפי הניזוק והמדינה מפצה את הניזוק אך המדינה זכאית לשיפוי מצד העובד הרשלן.

במעשה שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו – העובד איננו חסין לתביעה של הניזוק וגם המדינה זכאית לשיפוי ממנו.

 

5.3.1         סכמה לביאור

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

5.4         חסינות לממלא תפקיד שיפוטי

"שופט למכירה…"

ג'רלד ר. קליין, שופט מניו-יורק, מוצע למכירה!

לא, לא מדובר בשופט מושחת, אלא בהצעה אמיתית למכירה, ב-eBay.

הרעיון להציע את השופט למכירה עלה במוחה של ג'נט שואנברג, נתבעת ממורמרת שהפסידה בתביעה נגד בעלי הבית שלה, שנידונה מול השופט קליין. כדי להביע את אי שביעות רצונה מפסיקתו, פרסמה הגברת את השופט למכירה, תוך שהיא מציינת כי היא כוללת דמי הובלה לכל רחבי הגלובוס.

ארבעה ימים עברו בטרם הורידה הנהלת eBay את המכירה, שהובאה לידיעתו של השופט בידי כתב עיתונות.

אז מה עלותו של שופט משומש במצב טוב?…

לפי גולשי eBay, שטרחו והגישו 21 הצעות, הגבוהה שבהן עמדה על 127.5 דולר..

5.4.1         חסינות שופט חורגת מחסינות עובדי הציבור משתי סיבות:

א. הסע' חוקק בטרם חוקק סע' 7 א'.

ב. ההגנה לעובדי ציבור היא דיונית וההגנה לשופט היא מהותית.

 

סע' 8 לפקנ"ז: אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט לרבות בורר "לא תוגש נגדו תובענה" על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי.

 

הפסיקה פרשה שקיימת לשופט חסינות מהותית וכפי שמנסחי הקודקס בסע' 449 (א) נסחו אדם המבצע פעולות שיפוט לרבות בורר, לא יישא באחריות בנזיקין בשל מעשה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי.

5.4.2         קיימות מספר הצדקות לחסינות שופט בנזיקין:

א. מניעת התדיינות כפולה.

ב. אי תלות המערכת השיפוטית.

ג. שימור ההיררכיה במערכת המשפט.

ד. חוסר צורך בתמריץ.

ה. הרתעת יתר.

ו. לעיתים ניתן לתקוף את החלטת השופט בערעור.

 

א"כ ההלכה ברורה ששופט לא ייתבע ברשלנות, אך האם קיימים חריגים לחסינות שופט.

בר"ע (מחוזי י-ם) מד"י נ' פרידמן

זוהי תביעה נגד ראש ההוצל"פ שהתרשל.

ואומר השופט זיילר שהחסינות העומדת לשופט היא דיונית אישית ולכן אין מניעה מלתבוע את המדינה באחריות שילוחית, וזאת רק במקרים קיצוניים של רשלנות בוטה מאד.

 

פרופ' ישראל גלעד כתב מאמר שכותרתו "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט" ואמר שלמעשה לא השופט ולא המדינה צירים שיהיו אחראים בנזיקין. לעיתים נדירות ניתן לתבוע שופט על פעולות שעשה "בכוונה" לגרום נזק תוך שימוש לרעה בסמכותו.

 

ואכן לאחר כמה שנים בפס"ד בר לב נ' מד"י (שלום ת"א) בו נתבעה שופטת שהתרשלה בשמירה על כספי כינוס שהופקדו בקופת ביהמ"ש. וקבע ביהמ"ש שהשופטת התרשלה רשלנות רבתי והתובע זכאי לפיצוי (כאן גם ערעור לא יוכל לתקן את הנזק).

5.5         חסינות לקטין (סע' 9).

בואר לעיל באריכות.

5.6         הסתכנות מרצון (סע' 5).

הגם שהסתכנות מרצון ואשם תורם דומות, לכל אחת מהן יש פרמטרים שונים.

 

סע' 5 (א): בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע "ידע והעריך" או יש להניח שידע והעריך את מצב הדברים שגרמו לנזק "וכי חשף את עצמו למצב זה מרצונו".

לדוגמא:

אדם מטפס על קיר טיפוס ונפצע, זהו מצב בו הוא חשף את עצמו לסיכון מרצון.

 

סע' 5 (א) דורש שני תנאים והפסיקה מוסיפה תנאי שלישי (שלמעשה כמעט הופך את החוק לאות מתה)

א. התובע ידע (או יש להניח שידע) את מצב הדברים שגרמו לנזק.

ב. חשף את עצמו למצב זה מרצונו.

ג. הפסיקה קבעה שלא די בתנאים א' וב', אלא צריך להוכיח שהניזוק וויתר מראש על הפיצויים, קרי נטל על עצמו סיכון משפטי, וויתור על זכות הפיצוי היא במפורש או מכללא.

לדוגמא:

צופה במגרש כדורגל שנפגע מכדור תועה, ברגע שהוא נכנס למגרש הרי הוא וויתר מכללא על הפיצוי המגיע לו.

5.6.1         חריגים להסתכנות מרצון.

קיימים מספר חריגים להגנת ההסתכנות מרצון.

 

5.6.1.1         אינה חלה בהפח"ח (סע' 5 (ב)).

לדוגמא:

ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה.

העובדות:

היתר שניתן לבניה מעבר לתוכנית תב"ע ע"י הועדה המקומית והועדה המחוזית בטלה את ההיתר ונגרם למערער נזק.

 

ואומר השופט בן יאיר שלמרות שהמערערת ידעה על ההגבלה בתב"ע, לא ניתן לטעון שהסכנה מרצון וזאת מאחר שהועדה המקומית נתנה היתר בניגוד לדיני התכנון והבניה, וזו הפרת חובה חקוקה.

 

5.6.1.2         אינה חלה לגבי ילד מתחת לגיל 12 (סע' 5 (ג)).

סע' 5 (ג) לפקנ"ז מחריג ילד מתחת לגיל 12 להגנת ההסתכנות מרצון.

הצ"ח דיני ממונות מבטלת את כל ההוראות הנוגעות לאחריות קטינים, וכל קטין יידון ע"פ קטין בגילו.

5.6.2         הסתכנות מרצון כלפי עובד

ת"א (שלום ת"א) 72658/96 רבינסקי נ' החלמה ונופש

העובדות:

עובד במחלקה סגורה בבי"ח לחולי נפש נפגע מתקיפת חולה במחלת נפש וטוען המעביד שהעובד הסתכן מרצון בכך שהסכים לעבוד במחלקה זו.

ביהמ"ש דחה את טענת המעביד מתוך מגמה הקיימת בפסיקה להקפדת יתר עם מעביד בכל אשר אחריותו במקרה של תאונות עבודה.

5.6.3         הסתכנות מרצון בספורט אתגרי ובמשחקי חברה.

כאמור בכדי שלמזיק תעמוד הגנה זו, על הניזוק לעמוד בשלשה תנאים:

א. הניזוק מודע לסיכון.

ב. חשף את עצמו מרצון.

ג. ויתר על זכותו המשפטית.

 

ומה באשר לספורט אתגרי?

ע"א 285/73 לגיל טרמפולין נ' נחמיאס.

אומר השופט ויתקון שכאשר יש ויתור בכתב ע"פ התנאים דלעיל קיימת למזיק פטור "מסיכון כלכלי" אך יש מצבים שגם עומדת למזיק "פטור מנזק גוף" כגון בספורט אתגרי או בפעילויות בידור מסוכנות שהרי ניתן לוותר על פעילות מעין זו, אך זה הרוצה לעסוק בה אין הוא יכול לטעון לנזק כאשר הוא נפגע.

 

ת"א (שלום נצרת) 123/93 עזרן נ' מלון הולידי אין

העובדות.

אזרח שהשתתף בקרב תרנגולים שארגן המלון הופל במשחק ונפגע בשורש כף ידו.

ביהמ"ש לא הטיל חובה על המלון שהרי הנפגע הסתכן מרצון (פסק דין בעקבות ע"א לגיל טרמפולין).

 

א"כ לסיכום:

בד"כ טענת הסתכנות מרצון לא מתקבלת במשפט הישראלי מלבד בספורט אתגרי או בפעילויות בידור מסוכנות.

 

5.7         אשם תורם.

בניגוד להגנת ההסתכנות מרצון שבד"כ לא מתקבלת, טענת אשם תורם מתקבלת וברצון.

 

סע' 68 (א): סבל אדם נזק מקצת עקב אשמו שלו ומקצת עקב אשמו של אחר לא תכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים "יופחתו" בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון תוך התחשבות במידת אחריות התובע לנזק.

 

א"כ לרוב אשמו התורם של הניזוק מפחית את הנזק, אך לעיתים נדירות ניתן לומר שאשמו התורם של הניזוק מקזז באופן מלא את הנזק (ואז צריך לבדוק קש"ס).

 

באשם תורם כבכל הגנה הנטל על הנתבע.

 

הגנת האשם תורם יתרונה מחד היא האיזון הנכון בין הצדדים, וחסרונה מאידך שהיא גורמת לריבוי התדיינויות והימשכות ההליך.

5.7.1         יסודות אשם תורם.

5.7.1.1         בחינת קיומו של אשם עצמי.

היינו התרשלות הניזוק שהזיקה לעצמו.

המבחן לכך הוא אובי' "מבחן האדם הסביר" תוך בחינה של מידת הזהירות שלו כלפי עצמו וכלפי אחרים.

 

ת"א (מחוזי ת"א) 3096/99 אטריק נ' חב' החוף השקט.

העובדות.

"מדרגה" בים כנרת שרוחץ בחוף המלון נפל בה ונטבע וטען המלון לאשם תורם.

קבע ביהמ"ש שכאשר אדם לא מודע לסכנה אין לייחס לו אשם תורם.

 

5.7.1.2         הפחתת הפיצויים וחלוקת האחריות.

בניגוד להגנת ההסתכנות מרצון המוחקת את התביעה, בהגנת האשם תורם האחריות תחולק בין המזיק לניזוק וזאת ע"י מידת האשם המוסרי, קרי ההשוואה בין רשלנותו של המזיק לזו של הניזוק.

5.7.2         אשם תורם של עובד.

אשם תורם של עובד (בדומה להסתכנות מרצון) בד"כ לא מיחסים לעובד.

ע"א 3463/95 מד"י נ' דרעי

קובע ביהמ"ש שניתן לייחס לעובד אשם עצמי רק אם:

א. נטל סיכון בלתי סביר, או התעלם מסיכונים וודאיים.

ב. ביצע עבודה בצורה מסוכנת שהמעביד לא יכול היה לצפות וככל שההתרשלות חמורה יותר, והעובד מודע יותר לסיכון ומתעלם ממנו ומעמדו של העובד בכיר יותר, ביהמ"ש ייטה להכיר באשם תורם של מעביד.

 

א"כ באופן עקרוני השיקולים הם לטובת העובד וזאת מאחר שהמעביד הוא מפזר הנזק היעיל, כיסו עמוק יותר וכן הוא מפיק תועלת מעבודת העובד, כמו"כ העובד תלוי במקום העבודה.

 

ולכן כאשר עובד נפצע במקום עבודה הוא יכול לתבוע בכמה מישורים:

א. הפח"ח.

ב. רשלנות.

ג. לעיתים יש למפעל ביטוח שיופעל גם ללא אשם מצד המעביד אלא רק בהתהוות מקרה ביטוחי.

5.7.3         אשם תורם בקטין.

כאשר הקטין מזיק:

אין לו אחריות בנזיקין (סע' 9 (א)).

 

כאשר הקטין ניזוק:

בהסתכנות מרצון – חסינות מוחלטת (סע' 5 (ג)).

באשם תורם ניתן לייחס לו.

 

חריגים לכלל זה:

א. חוק האחריות.

סע' 4 (ג) לחוק קובע שילד מתחת לגיל 12 לא ניתן לייחס לו אשם תורם.

ב. סע' 64 (3) לפקנ"ז

כאשר המזיק הזמין את הילד או הרשה לו לשהות עמו בנכס שבו אירע הנזק.

 

המבחן לאשם תורם בקטין הוא לפי קטין סביר בגילו ובאותן נסיבות.

 

ואולם אם הילד נמצא עם משמורן (הורה – מורה) ניתן לייחס אשם תורם למשמורן שעמו.

 

ü      שיעור 8

5.7.4         אשם תורם של ליקוי דעת

כאשר לקוי הדעת מזיק – לא מתחשבים בזה אא"כ הוא אינו שולט בתנועותיו – הלכת כרמי נ' סבג.

כאשר לקוי הדעת ניזוק – ואשמו תורם לנזק הליקוי שלו יילקח בחשבון ע"פ מבחן האשמה המוסרי הבוחן כיצד האדם מתנהג לעצמו.

5.7.5         התאבדות כאשם תורם.

לדוגמא:

ילד התאבד עקב טיפול פסיכולוגי לקוי, ההתאבדות יכולה להיחשב אשם תורם וזאת ע"פ הצפיות.

אם צפוי היה שהילד יתאבד – ויש קשר סיבתי – ניתן אולי לייחס מעט אשם תורם.

אך אם לא היה צפוי שהילד יתאבד – לעתים מכנים זאת אשמו התורם של המתאבד. ואולם לרוב ניתן לומר שנותק הקשר הסיבתי ואז עומדת למזיק הגנה מוחלטת.

 

5.8         הקטנת הנזק.

זוהי טענה רווחת הבאה לאחר שהניזוק הוכיח את העוולה המזיק יכול לטעון שהיה על הניזוק להקטין את הנזק.

הגנה זו אומצה מסע' 14 לחוק החוזים הקובע שעל הניזוק לנקוט בכל האמצעים הסבירים בכדי להקטין את נזקו.

אשר על כן ניזוק רשאי לתבוע מהמזיק הוצאות סבירות שהוציא להקטנת נזקו וכן את תוצאות ההחמרה של הנזק שנגרם לו עקב הניסיון להקטין את נזקו.

 

ניזוק שלא הקטין נזקו – יופחתו פיצוייו.

 

ולכן נטל ההוכחה היא על המזיק (כבכול הגנה).

 

לדוגמא:

אדם נפגע במקום עבודה והוא יכול לעבוד בתפוקה של 20% ממה שעבד בטרם נפגע, עליו להקטין את נזקו של הנתבע.

 

כאשר מדובר בניתוח שעל הנפגע לעבור אין לדרוש ממנו להסכים לניתוח שטומן בחובו סכנה לחייו או לגופו מכח הקטנת הנזק (ע"א גולדפרב נ' חברה לביטוח).

6           קשר סיבתי

זהו נדבך הנצרך בכל סוג עוולה.

לדוגמא:

בפרשת הצלילות בנחל הקישון וועדת שמגר קבעה שאין קש"ס מובהק בין הצלילות בנחל למחלת הסרטן, ומאידך לא ניתן לשלול קיומו של קשר זה.

ואכן באפריל 2004 הכיר משרד הביטחון "לפנים משורת הדין" בצוללי הקישון כנכי צה"ל.

 

העולה מן האמור הוא הקושי בהוכחת נדבך הסיבתיות בכל עוולה ועוולה.

 

הקשר הסיבתי נחלק לשני סוגים:

1. קש"ס עובדתי.
2. קש"ס משפטי.

6.1         קשר סיבתי עובדתי.

כאמור הקש"ס נחוץ בכל עוולה גם באלו שאחריותן חמורה או מוחלטת.

מקורו של הקש"ס הוא בסע' 64 לפקנ"ז, ובפסיקה.

מהותו של הקש"ס הוא – האם הנזק אירע בעקבות עוולת המזיק.

6.1.1         מבחן האלמלא.

המבחן המרכזי לבחינת הקש"ס העובדתי הוא מבחן האלמלא, השואל האם הנזק היה מתרחש גם אלמלא עוולתו של המזיק.

לדוגמא:

אנשים הנוסעים בים וספינתם עלתה על שרטון ותוך כך הם מגלים שסירות ההצלה הפכו לבּוּפֵה, ובשל כך הם טובעים. במקרה זה קשה לדעת אם היו הסירות אנשים אלו היו ניצלים.

 

למבחן האלמלא יש שתי בעיות מרכזיות.

א. המבחן היפותטי.

ב. בעייתיות בריבוי מעוולים (גורמים חלופיים – שני מזיקים עוקבים).

 

6.1.1.1         בעיה א – ההיפותטית.

ע"א 2781/93 דעקה נ' בי"ח כרמל.

העובדות:

אשה שנותחה בכסף שנותרה קפואה עקב הניתוח. ביה"ח התרשל בדרך קבלת הסכמת האשה בכך שהיא הוחתמה תחת טשטוש מתרופות שקבלה כהכנה לניתוח.

 

בית המשפט נחלק לשלש דעות.

דעת הרוב – המבחן הוא סובייקטיבי, קרי מה אשה "זו" היתה עושה, וכפי שנראה "היא" היתה מסכימה לניתוח.

 

דעת מיעוט בשם השופטת בייניש אומרת שכאשר יש ספק בשל היות השאלה היפותטית יש לאמץ מבחן אובי', היינו התנהגות חולה סביר בנסיבות האשה, אשר על כן חולה סביר לא היה מסכים לניתוח, ולכן צריך לפצות אותה.

 

דעת מיעוט בשם השופטת שטרסברג כהן אומרת שכאשר מדובר על שאלה בזמן עבר לא נוכל להשתמש במבחן האלמלא המתאים לעובדות שאירעו ולא לכאלה האמורות להתרחש.

ולכן מאחר שמאזן ההסתברויות שקול, קרי 50% סיכוי 50% סיכון, נפצה את האשה בגובה הסיכון הקיים(50%), היינו פיצוי על פי סיכוי.

6.1.2         מבחן הדיות.

מבחן האלמלא חלש יותר כאשר מדובר בריבוי מעוולים, כגון שני מפעלים מזהמים בו זמנית, או שני אנשים שחבטו יחדיו באדם, שאז קשה לקבוע שאלמלא מכותיו של האחד נגרם הנזק.

ולכן מבחן הדיות הכרחי להשלמת מבחן האלמלא, מבחן זה שואל האם די לאחד לקיים את הנזק בניזוק, וכאשר הוא מתקיים שני המזיקים יישאו ביחד ולחוד בנזק.

 

6.1.2.1         בעיה ב' – שני מזיקים עוקבים.

לדוגמא:

אדם נפצע בידו ולאחר תקופה ידו זו נקטעה.

 

כאשר יש שני מזיקים עוקבים ישנן שתי אפשרויות:

א. גורם לא עוולתי שבולע נזק שנגרם ע"י מעוול קודם.

ב. גורם עוולתי שבולע נזק שנגרם ע"י מעוול קודם.

ביאור:

6.1.2.1.1       גורם "לא עוולתי" שבולע נזק שנגרם ע"י מעוול קודם.

לדוגמא:

אדם בן 30 בריא שעובר תאונה שגרמה לו 30% נכות ולאחר שנה הוא מת באופן טבעי (גורם לא עוולתי).

– אם היה פסק דין בענין התאונה – הוא מקבל הכל הגם שהוא מת לאחר שנה (עקרון סופיות הדיון).

– אם לא היה פסק דין בענין התאונה – הוא יקבל אבדן הכנסה רק לתקופת השנה שבין התאונה למוות, והאחריות של המזיק הראשון מסתיימת במות הניזוק, הקיר הגורם הלא עוולתי (מות הניזוק) בלע את הנזק שנגרם ע"י המעוול הקודם.

6.1.2.1.2       גורם "עוולתי" שבולע נזק שנגרם ע"י מעוול קודם.

ע"א 248/86 עזבון חננשוולי נ' רותם חברה לביטוח.

העובדות:

חננשוולי נפצע בתאונה (להלן התאונה הראשונה) ונגרם לו נזק של 28% אבדן כושר הכנסה עתידי, ולאחר תקופה הוא נדרס ומת (גורם עוולתי – התאונה השנייה).

אין ספק שעל התקופה שבין התאונה הראשונה לשנייה המזיק הראשון צריך לשלם.

כמו"כ אין ספק שהשני חייב לשלם מהתקופה השנייה.

אך עלתה השאלה האם השני משתלט על נזקו של הראשון, או שהראשון ימשיך לשלם.

ואומרת השופטת נתניהו שמאחר שהמזיק השני גרם "נזק ראייתי" לניזוק בכך שהרגו, שהרי טרם ניתן פסק דין בעניינו, והוא לא יכול לתבוע את המזיק הראשון, ולכן עוולתו בולעת את עוולת הראשון ומעתה (מקרות התאונה) הוא צריך לשלם את מלא הנזק לניזוק.

 

הלכת חננשווילי למעשה קובעת שאין הבדל בין אם הגורם השני מעוול בין אם הוא לא מעוול, תמיד התאונה השנייה תשתלט על התאונה הראשונה (וזאת רק אם טרם ניתן פס"ד בתאונה הראשונה).

6.2         עמימות סיבתית

בד"כ ברור שההתרשלות היא אשר גרם לנזקו של הניזק.

ואולם ישנם מצבים שלא ברור מה גרם לנזקו של הניזק.

כאן אנו מתמודדים עם עמימות סיבתית.

 

הדוקטרינות הבאות מתמודדות עם העמימות הסיבתית בשני דרכים:

א. העברת נטל הראיה מהניזוק למזיק.

ב. סטייה מהצורך להוכיח מעבר ל-51% את הנזק.

 

הדוקטרינות הן:

א. העברת נטל הראיה (סע' 38-40 לפקנ"ז).

ב. נזק ראייתי.

בדוקטרינות אלה נטל הראיה עובר מהניזוק למזיק.

 

ג. אבדן סיכויי החלמה.

ד. פיצוי לפי סיכוי – הסתברות.

ה. אחריות קיבוצית.

בדוקטרינות אלו סוטים מהכלל הדורש הוכחה מעבר ל-51% של הנזק.

6.2.1         העברת נטל הראיה

מקרים שבהם יש עמימות סיבתית ולא ברור שהעוולה היא זו שגרמה לנזק.

לדוגמא:

אש – סע' 39 לפקנ"ז.

דבר מסוכן – סע' 38 לפקנ"ז.

היתרון בכך הוא – שהמזיק הוא זה שיצטרך להוכיח העדר קשר סיבתי עובדתי והניזוק ייהנה בכך במקרי גבול.

ומנגד החסרונות בהעברת נטל הראיה הם בזה שהם טובים רק למקרי גבול, ורק כאשר יש סעיף ספציפי של העברת נטל הראיה.

6.2.2         נזק ראייתי

זוהי דוקטרינה חדשה שמשתמשים בה יותר ויותר.

נזק ראייתי הוא כאשר המזיק גרם נזק ליכולתו של הניזוק להוכיח קש"ס עובדתי בין הנזק שנגרם לו למזיק.

לדוגמא:

בית חולים שהתרשל בטיפול וכאשר הניזוק רוצה להוכיח זאת מתגלה לו שבית החולים התרשל בשימור הראיות לנזק.

כאן מלבד עצם ההתרשלות נגרם לניזוק נזק ראייתי באיבוד הראיות.

 

ולכן כאשר יש נזק ראייתי המזיק יישא בנטל להוכיח מה חלקו בנזק, ואם לא יצליח, הוא יישא במלוא הנזק.

זהו למעשה הפן הראיתי של דוקטרינת הנזק הראייתי המעבירה את נטל הראיה מהניזוק למזיק.

ישנו פן מהותי של נזק ראיתי המרחיק לכת ואומר שנזק ראייתי הוא עוולה בפני עצמה, אך פן זה לא אומץ בפסיקה הישראלית (רע"א פילבר).

 

חשוב לציין שרק אם "המזיק" הוא אשר גרם לנזק הראייתי הנטל עובר אליו, אך אם צד ג' הוא אשר גרם לנזק הראייתי הנטל נשאר על הניזוק.

 

דוקטרינת הנזק הראייתי אומצה בעיקר ברשומות רפואיות או אי ביצוע בדיקות, וכגודל החסר הרישומי כך גודל הנטל הראייתי.

 

לעתים הנזק הראייתי יכול שיהיה מרחיק לכת כגון "סיבה לא ידועה מבין כמה סיבות".

לדוגמא:

ע"א 285/86 נגר נ' ד"ר וילנסקי.

העובדות:

נגר עבר ניתוח להסרת תוספתן, אלא שרשלנות המנתח (היסחפות חלק ממתקן עירוי לווריד) גרמה לניתוח נוסף, וכתוצאה משני הניתוחים נגרמה לנגר נכות נפשית.

כאן לא ברור האם הנזק הנפשי נגרם לנגר רק מהניתוח הראשון (לא עוולתי) רק מהניתוח השני (עוולתי) או משניהם גם יחד.

ביהמ"ש פסק שמלבד הנזק הפיזי (נכות נפשית) שנגרם לנגר, נגרם לו גם נזק ראייתי בכך שהוא לא יכול להוכיח ממה נגרם לו הנזק הנפשי, ולכן נפסק לו נזק פיזי + נזק ראייתי שהעביר את הנטל על הרופא.

 

הביקורת על פס"ד זה היא – פיצוי יתר.

ומנגד ניתן לטעון שבמאזן בין נגר התמים לבין בית החולים האשם שגרם לנזק ראייתי נשקלו שיקולי צדק.

6.2.3         אבדן סיכויי החלמה

כאן בשונה מהמקרים הקודמים בהם הועבר נטל הראיה, אנו מפחיתים בצורך להוכיח מעבר למאזן ההסתברויות את הנזק.

ביאור:

ישנם מקרים שבהם אדם מגיע לביה"ח ונקבע שהיו לו 30% סיכויי החלמה והוכח שבית החולים התרשל.

מחד – אין ספק שנגרם נזק עקב התרשלות.

ומנגד – הניזוק לא יכול להוכיח מעבר ל-50% שבית החולים הוא אשר גרם למותו.

 

ולכן כאן הנזק הוא לא התוצאה הסופית (המוות) אלא "אבדן סיכויי ההחלמה" ועל המזיק לשאת בפגיעה בסיכויי החלמה של הניזוק, גם אם לא ברור שהוא אשר גרם לתוצאת המוות.

לדוגמא:

אדם שהגיע לבית החולים עם 30% סיכויי החלמה והוכח שביה"ח התרשל, אם הנזק הכללי הוערך במיליון שקלים, בית החולים יישא בחלקו לנזק של שלוש מאות אלף שקלים.

 

המסר שדוקטרינה זו רוצה להעביר הוא שאבדן סיכויי החלמה הם נכס עצמאי ואל לו לביה"ח להתרשל כאשר מגיע אליו אדם עם סיכויי החלמה נמוכים (אומץ בע"א 231/84 קו"ח כללית נ' פאתח).

 

קיימת בעיה בדוקטרינה זו, שהרי אם וכאשר מגיע אדם לבית החולים עם 20% סיכויי החלמה הוא יקבל 20% פיצויים. וא"כ גם כאשר אדם מגיע עם 60^ סיכויי החלמה הוא אמור לקבל 60% פיצויים, מה שיוצר חוסר סימטריה בחישוב הנזק (בועז שנור "הבסיס העיוני לפסיקת פיצויים חלקיים בישראל").

6.2.4         פיצוי לפי סיכוי – הסתברות

זוהי סיטואציה העוסקת במקרה שבו ברור שהמזיק התרשל ונגרם נזק, אך לא ניתן להוכיח זאת מעבר ל-50% (כמו באובדן סיכויי החלמה), כמו כן לא ברור אם יש קש"ס.

לדוגמא:

ת"א (מחוזי ת"א) 1122/95 ארמה נ' מרכז רפואי הרצליה

העובדות:

מקרר שבו היו עוּברים שהופרו, ומתוך רשלנות ביה"ח המקרר הופשר ואבדו העוברים.

בני הזוג ארמה אבדו בעקבות התרשלות זו את הסיכוי האחרון שלהם לילד.

מצד אחד יש התרשלות מצד בית החולים, ומצד שני לא ברור אם העובר היה נקלט ברחמה של האשה (הסטטיסטיקה נותנת 10% להיקלטות העובר).

ביהמ"ש פיצה את בני הזוג בעשרה אחוז כגובה הסיכוי שהעובר היה נקלט.

 

דוגמא נוספת.

ע"א 7357/02 בי"ח כרמל חיפה נ' מלול.

העובדות:

פגה שנולדה עם נזק מוחי, כאשר לא ברור האם הנזק הוא כתוצאה מהפגות (גורם לא עוולתי) או בגין ההשתהות של בית החולים בניתוח הקיסרי (רשלנות) או בשל דימום האם.

זהו מקרה של עמימות סיבתית.

ביהמ"ש קבע שמאחר שמקור הנזק עמום בית החולים יישא בחלקו היחסי של הנזק, קרי שליש הנזק, וזאת בכדי לשמר הרתעה (פיצוי לפי סיכוי).

 

דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל נ' מלול

ברוב של חמשה שופטים (נגד ארבעה) נאמר שאם נקבל את דוקטרינת פיצוי לפי סיכוי אנו פורצים את מוסד מאזן ההסתברויות, וכל אחד שניזוק יוכיח את גובה סיכוי הנזק שלו יקבל פיצוי, ולכן אין להכיר באחריות יחסית במקרים של סיבתיות עמומה.

ואולם מוסיף השופט ריבלין ואומר שיש מחלקה של מקרים שבהם מוצדק לתת פיצוי לפי סיכוי, וזאת כאשר יש "הטיה נשנית" ובארבעה תנאים מצטברים:

א. מזיק.

ב. קבוצת ניזוקים.

ג. סיכון חוזר משותף.

ד. הטיה עקבית לטובת אחד הצדדים בהחלת הכלל הרגיל.

לדוגמא:

זיהום סביבתי ע"י מפעל שגרם לעליית התחלואה באיזור מעשה אחוז לחמשה עשר אחוז, היינו זיהום שגרם לתוספת של חמשה אחוז בתחלואה.

במקרה כזה כל אחד שנפגע יכול לתבוע חלק של חמשה אחוז חלקי מאה.

וזאת מהנימוקים של צדק מתקן – הרתעה יעילה.

 

ü      שיעור 9

6.2.5         אחריות קיבוצית

לדוגמא:

קבוצה של מזיקים שגרמו יחדיו לנזק לאדם ואין קשר ביניהם, האחריות הקיבוצית אומרת שנטיל על קבוצת המזיקים להוכיח את חלקם בנזק, והם ביניהם יתגוששו מהי רמת האחריות של האחד.

 

ע"א 496/72 ארוג'י נ' פינק

העובדות:

אדם שהכניס את משאיתו לשני מוסכים שהוכח שהתרשלו בטיפול במשאית ולאחר זמן מנוע המשאית התפוצץ, אך לא ניתן לדעת האם בגין התרשלות הראשון או השני.

ואומר ביהמ"ש שהאחריות בישראל היא אישית ולא קיבוצית ומאחר שלא הוכיח נהג המשאית את נזקו של האחד מעבר ל-50% אין הוא זכאי לפיצוי.

 

א"כ בישראל דוקטרינת האחריות הקיבוצית לא התקבלה.

 

בארה"ב ישנם פסקי דין רבים שבהם התקבלה דוקטרינה זו.

לדוגמא:

פס"ד SUMMERS (משנת 1948)

העובדות:

שלשוה ציידים שהיו במהלך צייד, כאשר שניים היו מאחור ואחד מלפנים ובתוך כך הם ירו ופגעו בצייד שלפניהם ולא ניתן היה לדעת מי הוא היורה.

ביהמ"ש קבע שמאחר ששניהם התרשלו, הנטל עובר אליהם בכך שהם יוכיחו של מי הכדור הפוגע, ועד אז שנם חבים ביחד ולחוד.

 

יש אחריות קיבוצית מסוג אחריות לפי נתח שוק.

לדוגמא:

פס"ד SINDEL (משנת 1980)

העובדות:

בשנות השישים נשים רבות נטלו תרופה מסוג DES למניעת הפלה, והסתבר שלבנות שנולדו לאותן נשים היתה תחלואה רבה.

אין ספק שכל הספקים היו מעוולים ונגרם נזק, אולם את הקשר הסיבתי קשה להוכיח מי זה אשר גרם לנזק הספציפי.

ביהמ"ש קבע שמאחר שידוע נתח השוק של כל חברה וחברה, אזי כל חברה תשלם את חלקה בנתח השוק לניזוק.

 

כאמור בישראל לא התקבלה דוקטרינת האחריות הקיבוצית וגרורותיה.

6.3         קש"ס משפטי

לאחר שיש קש"ס עובדתי וברור מי גרם לנזק, הקש"ס המשפטי בוחן האם "ראוי" להטיל עליו חבות משפטית.

 

החל משנות השישים נקבעו שלשה מבחנים לבחינת הקש"ס המשפטי שנתקבצו ובאו לפס"ד ברדה.

ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה

העובדות:

מדריך גדנ"ע שהשאיר את חלון חדר הנשקייה פתוח ונער שפרץ וגנב רובים פגע בחברו (אין ספק שהנער מעוול).

השאלה העולה האם תוטל חבות נזיקית על מדריך הגדנ"ע.

ביהמ"ש סקר שלשה מבחנים לבחינת הקש"ס המשפטי (להוכיח קש"ס משפטי די באחד מהמבחנים הבאים):

א. מבחן הציפיות.

מבחן זה שואל האם היה על המזיק כאדם סביר "לצפות" כי התנהגות תביא לגרימת הנזק לניזוק.

 

ב. מבחן הסיכון.

מבחן זה שואל האם התוצאה המזיקה היא "בתחום הסיכון" שיצרה התנהגות המזיק.

 

ג. מבחן השכל הישר.

האם כל התכונות המציינות את העוולה "תרמו בפועל" להתהוות התוצאה המזיקה, וכאשר יש גורם זר מתערב, האם התערבות לא שללה את הקשר בין ההתרשלות לנזק.

 

ביהמ"ש במקרה ברדה יישם את שלשת המבחנים וקבע שכולם התקיימו במדריך הגדנ"ע, ואולם כאמור ברמה העקרונית די במבחן אחד לקיומו של קש"ס משפטי.

6.3.1         עקרון הגולגולת הדקה

תיאור הסיטואציה:

אדם נותן לחברו אגרוף תוך שהוא מעריך שאגרוף זה תוצאותיו יהיו דלות, ומסתבר שבגין מום שיש לאותו אדם שעצמותיו חסרות סידן, הוא גרם לשבר משמעותי בצלעותיו.

דנ"א משה נ' קליפורד

העובדות:

ילדה שעברה זריקת אלחוש לטיפול בשן, והחומר שעלה לה למוח גרם לנכות.

התברר שההיסטוריה הרפואית הראתה שזריקה כזו יכולה לגרום לסחרחורת, אך לראשונה היא גרמה לנכות.

ואומר ביהמ"ש שמאחר שהרופא צפה נזק קטן, אין הוא יכול לטעון לחוסר ציפייה לנזק הגדול, ע"פ עקרון הגולגולת הדקה.

 

הקודקס האזרחי בסע' 439 הכניס את כל מבחני הקש"ס המשפטי לסעיף.

6.3.2         גורם זר מתערב

סע' 64 לפקנ"ז מטיל אחריות על מזיק בעקבות גורם זר מתערב אם הוא היה אחד מהסיבות לנזק,

ואולם לא יראוהו אשם אם התקיים אחד מאלה.

א. מקרה טבעי בלתי רגיל שלא ניתן לצפותו או למנוע את תוצאותיו בהתנהגות סבירה.

ב. אשמו של הגורם הזר היא הסיבה המכרעת לנזק.

ג. ילד שמלאו לו 12 שנה וניזוק, כאשר המזיק הזמין אותו לשהות בנכס.

 

א"כ באופן עקרוני הגורם הזר לא מנתק את הקש"ס המשפטי כאשר מתקיימים אחד מהמבחנים שלו.

 

ולכן אפי' כאשר מדובר במקרה טבעי, כגון: התקנה של דוד באופן רשלני ורוח מצויה הפילתו, הגם שהרוח היא גורם זר מתערב, אך היה על מתקין הדוד לצפות זאת (ע"א 2757/93 שרון נ' זמס חב' כח אדם).

 

כמו"כ כאשר בעקבות טיפול פסיכולוגי רשלני המטופל התאבד, הפסיקה אומרת שאם ניתן היה לצפות את ההתאבדות לא ייחשב הנזק כגורם זר מתערב (ע"א 6649/96 הדסה נ' גלעד).

6.3.3         קש"ס משפטי וריחוק הנזק.

לעיתים גם אם מתקיים קש"ס משפטי הפסיקה קובעת שהוא רחוק.

לדוגמא:

ע"א 223/80 בן ציון נ' מגורי בת ים

העובדות:

התובע שנתקל באבן שפה ונחבל בידו, וכעבור שש שנים הוא נפל מסולם שממנו נשמטה אחיזתו עקב כאבים ביד שנפגעה מאבן השפה.

ואומר ביהמ"ש שהגם שיש קש"ס עובדתי ומשפטי, מאחר שהנזק רחוק אין הוא זכאי לפיצוי.

בדיקת ריחוק הנזק היא לאור שיקולי מדיניות הבודקים האם הנזק השני התרחש בתוך תקופת ההחלמה, האם חלף זמן רב, וכמה הסתגל הניזוק למומו הראשון.

 

סע' 76 (1) לפקנ"ז: פיצויים אפשר שיינתנו אלא שאם סבל התובע נזק יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל ושבא במישרין מעוולת הנתבע.

ביאור:

הבחינה האם הנזקים עלולים לבוא באורח טבעי אם לאו, היא ע"פ מבחן הציפיות שהוא מכשיר להפעלת מדיניות משפטית.

 

 

 

7           ריבוי מעוולים

קיימות מספר אפשרויות לריבוי מעוולים:

 

א. עוולות נפרדות ונזקים נפרדים.

לדוגמא:

ראובן ושמעון תוקפים יחדיו את לוי, כאשר אין כל תיאום בין התוקפים והנזק שנגרם הוא נפרד (הראשון ביד והשני ברגל).

מזיקים אלו "אינם" מעוולים במשותף.

 

ב. ביצוע עוולה במשותף.

לדוגמא:

ראובן ושמעון תוקפים במשותף ובמתואם את לוי, גם כאשר הנזק של כל אחד מהם הוא נפרד, כגון שאחד פגע בידו והשני ברגלו, הם מעוולים במשותף.

 

כמו"כ מעוול באחריות שילוחית או בחבות מעביד גם הם למעוולים במשותף יחשבו.

 

ג. עוולות נפרדות שנזקן אינו ניתן לחלוקה.

לדוגמא:

ראובן שתקף את שמעון והרופא שטיפל בו ברשלנות החמיר את הפציעה.

הגם שהמזיקים נפרדים, אך מאחר שלא ניתן לחלק את הנזק ביניהם ולקבוע מי אחראי יותר, זהו נזק שאינו ניתן לחלוקה ולכן הם מעוולים במשותף.

7.1         א"כ יש שני סוגים של מעוולים במשותף.

א. מעוולים שביצעו עוולה במשותף (כולל אחריות שילוחית).

ב. מעוולים שפעלו בנפרד וגרמו נזק שאינו ניתן לחלוקה.

7.1.1         דינם של המעוולים במשותף.

כלפי הניזוק הם חבים ביחד ולחוד (סע' 11 לפקנ"ז).

 

ודין המעוולים – סע' 84 לפקנ"ז אומר דמי ההשתתפות בין הצדדים ייקבעו ע"פ הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק. ביהמ"ש מוסמך לפטור אדם מחמת השתתפות, או להורות שהשתתפותו של אדם תהא כדי שיפוי מלא.

דהיינו, כל מעוול יישא בחלקו באחריות ע"פ מבחן האשמה המוסרית הבוחן מי שאשם יותר ישלם יותר.

ואולם הנטל על הנתבע להוכיח שמעוול נוסף השתתף בחגיגה.

 

וכאשר לא ניתן לחלק את האחריות בין הצדדים, הנטל יוטל על המעוולים בשווה.

 

7.1.1.1         מהו ביחד ולחוד בנזק שאינו ניתן לחלוקה

כל מעוול אחראי לנזק כולו, ולכן אם כיסו של אחד המעוולים רדוד, או שהוא נעלם, הנזק כולו יותר על המעוול שנותר. ולכן אין הבדל אם הם מזיקים במותאם, או ללא תיאום, או בזה אחר זה – הנזק יוטל על שניהם ביחד ולחוד.

לדוגמא:

ע"א 22/75 אדרי נ' עזזיאן

העובדות:

הולך רגל שנחבל ע"י שני כלי רכב בזה אחר זה והנזק לא ניתן לחלוקה.

ביהמ"ש ייחס להולך הרגל אשם תורם של שליש הנזק, ואת היתרה הוא חילק בשווה בין המעוולים (כיום לאחר חקיקת הפלת"ד העוסק באחריות מוחלטת, הנזק יחולק כולו בין הפוגעים שהרי אין הגנת אשם תורם מוקנית באחריות מוחלטת, וכמו"כ סע' 3 לפלת"ד קובע שאחריות מעורבת תחולק בשווה בין הצדדים).

 

7.1.1.2         כיצד יקבע האם הנזק ניתן לחלוקה

מובן שעדיף לחלק את הנזק בין הצדדים האחד ע"פ חלקו, ואולם כיצד נקבע שנזק זה לא ניתן לחלוקה, שאז הנטל יחולק בין הצדדים בשווה.

 

כאשר לא ניתן ליחס לכל מזיק חלק מסוים בנזק, ביהמ"ש יקבע בשתי אפשרויות:

א. האם ניתן לחלק את הנזק ע"פ קריטריון סביר.

ב. או שהחלוקה היא שרירותית ושניהם חבים ביחד ולחוד.

לדוגמא:

ד.נ. 15/88 מלך נ' קורנהויזר

העובדות:

אדם שצעד לתומו ברחוב הותקף באכזריות ע"י שלשה כלבי רוטוויילר, שניים מהכלבים היו של קורנהויזר ואחד מהם היה כלב רחוב.

 

בע"א נחלקו הדעות:

דעת רוב – הנזק ניתן לחלוקה ולכן הנתבע חייב לשלם שני שליש מהנזק.

השופטת נתניהו (בדעת מיעוט) אומרת שזהו נזק שאינו ניתן לחלוקה, אשר על כן הוא חייב במלוא הנזק.

 

בד"נ גם נחלקו הדעות:

השופט שלמה לוין (בדעת רוב) קבע שלא ניתן לחלק את הנזק באופן הגיוני, שהרי נזקי גוף בד"כ קשה לחלק, ולכן נטל הראיה עובר לבעל הכלבים שיוכיח מה חלקם בנזק, ומספק ישלם המזיק את מלוא הנזק וזאת משיקולי מדיניות.

 

השופט גבריאל בך (בדעת מיעוט) קובע שחלוקה לשלוש היא חלוקה ע"פ קריטריון סביר וצודק בנסיבות המקרה, וכידוע שלא אומצה בישראל דוקטרינת האחריות הקיבוצית אלא האחריות היא אישית ומשיקולי צדק עם "המזיק" הרי שהוא ישלם את חלקו היחסי בנזק, קרי שני שליש הנזק.

 

רע"א 304/68 גינוסר.

העובדות:

עדר בקר שנכנס לשדה חיטה במשך שלשה ימים, ביומיים הראשונים לא ידוע של מי הבקר שנכנס, אך ביום השלישי ברור שהבקר של הנתבעים ביקר בשדה ואכל מכל הבא לידו.

ביהמ"ש הטיל על הנתבעים לשלם את שליש הנזק, וזאת ע"י חלוקה לפי קריטריון סביר בין המעוולים.

7.2         אחריות למעשי הזולת

ישנם מספר סוגי אחריות למעשי הזולת

א. אחריות של משדל ושותף – סע' 12 לפקנ"ז.

ב. חבות מעביד – סע' 13 לפקנ"ז.

ג. חבותו של שולח – סע' 14 לפקנ"ז.

ד. חבותו של בעל חוזה בגין מעשה קבלן שלו – סע' 15 לפקנ"ז.

 

באופן כללי אחריות שילוחית איננה גורעת מחבותו של מבצע העוולה ולכן צריך לתבוע גם את המזיק וגם את המעביד או השולח.

ואולם אחריות שילוחית איננה עוולה עצמאית אלא כלל של הטלת חבות.

7.2.1         אחריות שילוחית – כללי (סע' 12-15)

כאשר עובד מבצע עוולה כלפי צד ג', גם המעביד חב לניזוק ושניהם אחראים במשותף וחלוקת האחריות ביניהם תהיה לפי מידת אשמתו של האחד (סע' 11, 84).

 

בעבר היה קיים פטור לאחריות שילוחית לעוולות, כליאת שווא, נגישה ותקיפה. ואולם בתיקון תשס"ה בוטל הפטור הנ"ל וכיום בכל העוולות תיתכן אחריות שילוחית

לדוגמא:

עובד במרכול שתוקף לקוח, ניתן לתבוע גם את העובד וגם את המעביד.

7.2.2         חבות מעביד (סע' 13)

סע' 13 לפקנ"ז: לעניין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד.

(1) אם הרשה (מראש) או אשרר (בדיעבד) את המעשה.

(2) אם העובד עשה את המעשה "תוך כדי עבודתו"

(ב) ואולם רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד.

אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה.

 

סע' 13 מונה שני תנאים ושתי חלופות:

התנאים:

א. התקיימו יחסי עובד מעביד.

ב. בוצעה עוולה ע"י העובד והתקיימו תנאיה.

 

החלופות:

א. המעביד הרשה או אשרר את המעשה.

ב. ביצוע העוולה היה תוך כדי עבודתו של העובד.

 

7.2.2.1         מהו הרציונל לחיוב מעביד בעוולות עובדו.

א. הרתעה – למעביד יכולת פיקוח והטלת אחריות יוצרת תמריץ לפיקוח וכן המעביד הוא מונע הנזק היעיל.

ב. יעילות – המעביד מפזר הנזק היעיל ביותר.

ג. שיקול כלכלי – המעביד מפיק תועלת כלכלית משירותי העובד.

ד. צדק – הנזק נגרם תוך כדי קידום אינטרסים של המעביד.

 

7.2.2.2         המבחנים להגדרת עובד.

ישנם שני מבחנים:

7.2.2.2.1       מבחן השליטה

סע' 2 לפקנ"ז "מעביד" – מי שיש לו ביחסיו עם אדם אחר שליטה גמורה על הדרך שבו אדם אחר מבצע עבודה בשבילו, ואילו הוא עצמו אין עליו מרות דומה לגבי אותה עבודה,

ו"עובד" הוא מי שעבודתו נתונה לשליטה כאמור;

אולם מי שהוא בשירות של המדינה או של רשות מקומית או של אדם אחר – לא יראוהו כמעביד או כעובד של זולתו באותו שירות.

 

והפסיקה קובעת שאין צורך בשליטה בפועל אלא די בזכות לשלוט.

7.2.2.2.2       מבחן הארגון.

זהו מבחן שנקבע בפסיקה מתוך השלמה למבחן השליטה, שהרי לא כל מעביד שולט בעבודתו ולכן בוחנים את המבנה הארגוני, מה רמת השליטה הארגונית של המעביד קרי החלטות האם להעסיק ואת מי, הפסקת העסקה וכיו"ב.

 

זהו מבחן שיכול להכניס גם עובדים חופשיים להגדרת יחסי עובד מעביד וזאת ללא זהות בין המבחנים המוכרים מדיני העבודה, ולכן גם בהעדר הסכם עבודה מפורש ניתן לקבוע שמדובר בעובד.

 

ישנם מספר קריטריונים מקובלים לקביעת "עובד" בדיני נזיקין:

א. אספקת שירות למעביד תמורת משכורת.

ב. המעביד קובע את תחום העיסוק ודרכי הפעולה.

ג. הסיכון הפיננסי הכרוך בעבודה מוטל על המעביד.

ד. משך העסקה בד"כ לא נקבע מראש.

 

לעיתים עובד של חברה א' מושאל לחברה ב' (מקובל בחברות כ"א). במקרה זה האחריות תקבע ע"פ מבחן השליטה והפיקוח המוכר מדיני העבודה, ויתכן מצב בו שני המעבידים יחשבו כמעוולים במשותף.

 

7.2.2.3         מה המבחן ל"תוך כדי עבודתו" של העובד.

אין מבחן חד משמעי, אך באופן כללי זהו מבחן עובדתי השלוב בשיקולים משפטים.

וכן לא מוגדר מהו הביצוע הלא נאות בגין מעשה שאשרר המעביד, ולא תמיד חריגה מהוראות המעביד גוררת את שחרור המעביד מאחריות.

לדוגמא:

ע"א 46/75 ליכטנשטיין נ' מד"י

העובדות:

חייל שבניגוד להוראות הצבא הכניס רכב למוצב.

ואומר ביהמ"ש שחריגה מהוראה לא משחררת את המעביד מאחריות מהסיבות שהמעביד מפזר נזק יעיל ואחריותו לפיקוח יתר.

 

לעיתים המעביד יכול לחוב הן באחריות שילוחית והן באחריות ישירה.

לדוגמא:

מאבטח בחב' אבטחה שהתקבל לעבודתו חרף היותו מעורער בנפשו ופלט כדור ברשלנות שאין קשורה לערעור הנפשי שלו.

העובד – רשלן – היפוך נטל הראיה ע"פ סע' 38 (דברים מסוכנים).

המעביד – אחראי שילוחית ע"פ המבחנים המצויים בסע' 13.

ויתכן שהמעביד אחראי גם באופן ישיר בזה שקבל עובד מעורער בנפשו.

 

דוגמא נוספת.

סלקטור בפתח מועדון ירה במבקר בשל סכסוך מוקדם ביניהם וללא התגרות מצד המבקר.

העובד – רשלן.

המעביד – לא אחראי באחריות שילוחית, ואולם אם התברר שהעובד אלים בעברו יתכן שהמעביד יחוב באחריות ישירה.

 

ü      שיעור 10

7.2.3         חבות שולח ובעל חוזה

סע' 14 ו-15 לפקנ"ז מדברים על חבות השולח ובעל חוזה בנזיקין, קרי אדם שאיננו עובד.

 

סע' 14 לפקנ"ז אומר: לעניין פקודה זו, המעסיק שלוח, שאיננו עובדו, בעשיית מעשה או סוג של מעשים למענו, יהא חב על כל דבר שיעשה השלוח בביצוע אותו מעשה או סוג מעשים ועל הדרך שבה הוא מבצע אותם.

סע' זה מדבר על חבות השולח

לדוגמא:

אדם שולח את בנו להביא עציץ כתשורה לשכנו, והבן השלומיאל נתקל והעציץ מוטח בפניו של עובד הניקיון ומזיקו.

כל עוד השליח ביצע את שליחתו ולא חרג הימנה גם המשלח חב בנזיקין.

 

לעומת זאת:

סע' 15 לפקנ"ז אומר: לעניין פקודה זו, העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה  [מלבד חריגים שיפורטו להלן]

סע' זה עוסק בחבות בעל חוזה, קרי קבלן עצמאי שאיננו עובד.

לדוגמא:

אדם מביא חשמלאי לביתו שמזיק, האם הוא חב בנזיקין?

סע' 15 קובע שאין בעל החוזה הם בנזיקין.

 

הרציונל להבדיל בין בעל חוזה לשולח הוא – שהשליח כל פעולתו היא ע"י השולח, לא כך בקבלן שפועל מכח עצמו.

 

ואולם סעי' 15 מטיל חבות גם על בעל חוזה ובתנאי שיתקיימו אחד מהתנאים הבאים:

א. הוא התרשל בבחירת בעל חוזהו.

ב. הוא התערב בעבודתו של בעל החוזה באופן שגרם לנזק.

ג. הוא הרשה או אשרר את המעשה שגרם לנזק.

ד. הוא היה אחראי מכח חיקוק לעשיית המעשה שאת ביצועו מסר לקבלן עצמאי.

ה. הדבר שלעשייתו נעשה החוזה היה שלא כדין.

 

7.2.3.1         מתי מדובר בשליח, ומתי מדובר בקבלן?

כאמור אם מדובר בעובד, הסעי' הרלוונטי הוא סע' 13.

אם לא,

ישנם כמה מבחנים שהוצעו בפסיקה.

א. עצמאות המבצע.

ככל שהמבצע עצמאי יותר נוטל לסווגו כקבלן עצמאי גם אם פעל עבור הלקוח.

 

ב. מקצועיות המבצע.

אם המבצע מקצועי סביר שהוא עצמאי ולא שלוח

ולכן חברת שליחויות תחשב כקבלן עצמאי.

 

7.2.4         סיכום

עובד – סע' 13 והתנאים המצויים בו.

חבות משלח – סע' 14.

חבות בעל חוזה – בד"כ אינו חב, אא"כ מדובר בחריגים (סע' 15).

 

8           פלת"ד (חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים).

עד שנכנס הפלת"ד לתוקף בשנת 1976 התביעות על תאונות דרכים היו ברשלנות ע"פ הפקנ"ז.

במשך הזמן הובן שמסגרת עוולת הרשלנות איננה מתאימה להסדרת פיצויים בגין נזקי גוף בתאונות דרכים, בעיקר מהסיבה שבהרבה מהמקרים התאונה לא היתה באשמת הנהג. וגם כאשר הנהג רשלן היה וויכוח מהי רמת אשמתו ולעיתים כיסו היה דל מלהכיל את מלוא הנזק, והתוצאה היתה שהרבה מהנפגעים לא קבלן פיצוי.

 

ולכן המחוקק הגיע למסקנה שצריך לבנות הסדר שבו תוטל אחריות על הנהג גם ללא אָשָם מצידו, הוא ההסדר שיצרו יחדיו חוק הפיצויים לנפגעי ת"ד, ופקודת ביטוח מנועי.

8.1         העקרונות המנחים את הפלת"ד.

א. תכלית סוציאלית – קרי פיצוי לכל נפגע.

ב. פיצוי מהיר.

ג. פיזור הנזק בין הנהגים, וזאת ע"י חברות הביטוח המבטחות את כל מי שנוסע ברכב מנועי, וכאשר מתרחש אירוע, הנפגע מקבל פיצוי.

8.1.1         עקרונות הפלת"ד.

א. אחריות מוחלטת.

היתרון באחריות מוחלטת הוא שאין עיסוק באשם הנהג, ולעולם (בהתקיים התנאים) הנפגע יקבל פיצוי, שהרי הטלת אחריות מוחלטת על הנהג היא דרך אינסטרומנטלית (מכשירנית) בכדי להגיע לכיס חברת הביטוח.

 

ב. ביטוח חובה

סע' 3 לפקודת ביטוח רכב מנועי קובע שביטוח החובה מכסה את הנהג, הנוסעים ברכב, והולך הרגל (כאשר מדובר בתאונה מעורבת כל צד תובע את ביטוח החובה שלו).

חברת הביטוח מכסה תביעות של הנוסעים והולכי הרגל, בין אם הם יתבעו דרך פקנ"ז ובין אם הם יתבעו דרך פלת"ד).

 

ג. הגבלת היקף הפיצוי.

הפלת"ד קובע תקרות להיקף הפיצוי, ולכן לא ניתן לתבוע את מלוא הנזק הנגרם (סע' 6).

בנזק ממוני – עד שילוש השכר הממוצע במשק.

בנזק שאינו ממוני – עד מאה אלף לי' (כ-166000 ₪).

 

ד. יחוד העילה.

סע' 8 לפלת"ד קובע שאם התביעה עומדת בכללי הפלת"ד לא ניתן לתבוע בפקנ"ז.

 

ה. קרנית

זוהי קרן שהוקמה מכח חוק ובמקרים שאין כיסוי ביטוח הקרן תפצה (בתנאים ספציפיים).

8.1.2         עקרון יחוד העילה

סע' 8 לפלת"ד אומר: "מי שיש לו עילת תביעה לפי חוק פלת"ד, אינו יכול לתבוע על פי פקודת הנזיקין, אלא אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אחר במתכוון".

 

8.1.2.1         מטרותיו של סע' 8 הם:

א. למנוע מניזוק לעקוף את תקרת הפיצויים, כגון: אדם בעל משכורת של חמישים אלף ₪ בחודש, לא יוכל לתבוע מעבר למגבלת הפלת"ד.

ב. למנוע צורך לבדוק אשם (מלבד אם התאונה נגרמה במתכוון).

ג. היקף הנתבעים- יחוד העילה מצמצמת את האפשרות לתבוע את האחראים הנוספים לתאונה, כגון מע"צ, או יצרן המכונית.

8.1.3         קרנית.

קרנית היא קרן סטטוטורית לפיצוי נפגע ת"ד (סע' 10).

 

קרנית תפצה רק במקרים המנויים בסע' 12, ולכן אם פוגע באדם רכב שאיננו רכב מנועי הוא לא יוכל לתבוע את קרנית, כמו"כ אם המאורע לא הוגדר כת"ד. קרי קרנית מפצה בעיקר כאשר הנוהג לא ידוע.

 

סע' 9 לפלת"ד מאפשר לקרנית זכות שיבוב לתבוע את הנהג הפוגע שנסע ללא פוליסה.

8.2         (באופן כללי הפלת"ד בנוי כהגדרה בסיסית, חזקה מרבה, וחזקה ממעטת).

ככלל, מצבי המיעוט גוברים הן על ההגדרה הבסיסית, והן על מצבי הריבוי.

8.3         מושגים הדורשים פרשנות.

הפלת"ד קובע ששה מושגים הדורשים פרשנות:

א. נפגע.

ב. רכב מנועי.

ג. נזק גוף שנגרם "עקב" ת"ד (קש"ס).

ד. שימוש.

ה. למטרות תחבורה

ו. תאונת דרכים.

8.3.1         נפגע מהו.

נפגע האמור בפלת"ד בא למעט את אלו שניזוקו ברכבם עקב פעולת איבה, שלהם יש חוק ספציפי הנקרא חוק התמלוגים לנפגעי פעולות איבה. (הפסיקה קבעה שגם נזק גוף הנגרם בעקיפין מפגיעת איבה ייחשב לפגיעת איבה ובמקרה כזה נטל ההוכחה על חב' הביטוח להוכיח שמדובר בפועלת איבה.

 

סע' 2 מגדיר נפגע כנוסע ברכב, הולך רגל, וכן המשתמש ברכב.

8.3.2         רכב מנועי מהו.

ההגדרה הבסיסית הקובעת איך יראה רכב היא:

א. רכב.

ב. הנע בכוח מכני.

ג. על פני הקרקע.

ד. עיקר ייעודו לתחבורה יבשתית.

 

מצבי הריבוי:

רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש, ורכב נגרר או נתמך ע"י רכב מנועי.

 

מצב המיעוט

כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות.

ביאור:

8.3.2.1         ההגדרה הבסיסית.

א. רכב.

היינו רכב על גלגלים (לא נחל).

 

ב. הנע בכוח מכני.

קרי רכב מוטורי המונע ע"י מנוע.

 

ג. על פני הקרקע.

למעט כלי שיט וכלי טיס.

 

ד. שעיקר ייעודו לתחבורה יבשתית.

מביטים על כלי הרכב האם עיקר תפקידו לתחבורה יבשתית ויעודו ככלי תחבורתי המביא אנשים מהכא להתם (ברמה האופקית) ולא כמעלית המעלה אנשים מלמטה למעלה (ברמה האנכית).

 

ולכן מלגזה – תלוי בסוג המלגזה אם יעודה העיקרי להובלת מטענים מהכא להתם, ולא להעלאה והורדה הרי שהרי רכב מנועי (רע"א קרנית נ' עופר נחום).

 

ומכונית שעשוע – הפסיקה קובעת שעיקר יעודה "אינו" לתחבורה יבשתית ולכן היא איננה רכב מנועי.

 

8.3.2.2         מצבי הריבוי.

הפלת"ד מכניס לתוך הפלת"ד עניינים שחזקה עליהם שהם רכב מנועי.

8.3.2.2.1       רכבת.

8.3.2.2.2       טרקטור

טרקטור – האם ייעודו תחבורתי או חקלאי.

הפסיקה קבעה שטרקטור הוא כלי עבודה ממונע המאופיין בכושר לגרירת מטענים אשר עיקר שימושו לחקלאות (רע"א קרנית נ' לוי).

ובאשר לטרקטורון הפסיקה קבעה שהוא אינו טרקטור, שהרי הוא אינו כשיר לגרירת מטענים ועיקר שימושו אינו לחקלאות (ע"א אבנר נ' לווינסון).

 

ומה באשר לקורקינט מכני?

ע"א 2606/06 שפרן נ' תורג'מן

בפס"ד זה עלתה השאלה האם קורקינט מכני מנועי, הנע במהירות 32 קמ"ש) יחשב לרכב מנועי.

ביהמ"ש המחוזי קבע שקורקינט מכני הוא רכב מנועי, ומאחר שהמזיק נסע בו ללא ביטוח, הרי שהוא משולל זכאות.

ביהמ"ש העליון קבע שקורקינט מכני הוא "אינו" רכב ואינו מיועד לתחבורה מהסיבה שהוא מוגבל במרחק הנסיעה שלו, כן הוא אינו מוכר בדיני תעבורה כרכב והוא אסור לייבוא לישראל.

(השופט רובינשטיין מוסיף שהקורקינט הוא יצור אנדרוגינוס ולא ברור האם הוא נועד לתחבורה, ולכן הנטל להוכיח שהוא רכב מנועי יוטל על הטוען כך).

 

ובאשר לקורקינט חשמלי הענין טרם הוכרע.

8.3.2.2.3       מכונה ניידת הכשירה לנוע על הכביש.

רע"א 3534/97 אטליס נ' ישראלי.

בפס"ד זה נקבע שהמבחן למכונה ניידת הוא כשירות נורמטיבית (לא פיזית) לנוע בכביש, קרי האם לרכב זה מותר לנוע בכביש ע"פ דיני התעבורה.

סע' 39א' לתקנות קובע שלרכב שמהירותו "אינה עולה" על 30 קמ"ש אסור לנוע בכביש, אלא לשם חצייתו.

8.3.2.2.4       סיכום ביניים:

מספר דוגמאות מה לא יחשב לרכב מנועי.

א. כלי טיס – אינם תחבורה יבשתית.

ב. אוניות – כנ"ל.

ג. עגורן על פסים קצרים – לא מביא אנשים מהכא להתם (ברמה האופקית).

ד. מעלית – כנ"ל.

ה. מכבש דרכים – עיקרי ייעודו אינו לתחבורה יבשתית, אין כשירות נורמטיבית.

ו. מכונית שעשוע / קרטינג – כנ"ל.

ז. מחפר זחלי – כנ"ל.

ח. קומביין – כנ"ל.

 

8.3.2.3         מצבי המיעוט.

הפלת"ד ממעט ג' מכונות:

א. כסא גלגלים.

ב. עגלת נכים.

ג. מדרגות נעות.

 

ולכן כסא גלגלים הנע בכוח מכני הגם שהוא עשוי להיחשב "כמכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני על הכביש" לאור המיעוט הוא לא יחשב כרכב מנועי.

כן גם "קלנועית" היא כסא גלגלים ואינה רכב מנועי ("ע"א מחוזי ת"א 1640/08 בן ישי פרחיה נ' כלל).

 

8.3.2.4         ביטוח חובה לרכב שאינו רכב מנועי – מה נפקותו.

ע"א 5757/97 אליהו נ' חמאדה.

העובדות:

התובע נפגע מנפילת חפצים ממנוף המותקן על רכב זחלי (אינו רכב מנועי) ואולם רכב זה בוטח בהסכמת הצדדים.

ואומר ביהמ"ש שצדדים יכולים להחיל על עצמם בהסכמה את פקודת הביטוח והפלת"ד, ואולם הסכמה זו:

א. "אינה" מקנה לכלי מעמד של רכב מנועי.

ב. "אינה" מחייבת צד ג' – קרי קרנית בהעדר כיסוי ביטוחי.

 

ואולם חוזה זה יכול להיות לטובת צ"ג – דהיינו נפגע צ"ג שאיננו צד לחוזה יכול לתבוע את המבטח מכח ההסכם.

צד ג' זה אינו מוגבל מכח יחוד העילה ולכן הוא יכול לתבוע הן בפלת"ד (כאשר נדרשת אחריות מוחלטת) והן בפקנ"ז.

השופט אנגלרד קובע שהוא יוכל לתבוע לפי שתי העילות יחד – ולחילופין.

 

8.3.3         עקב  – קש"ס בתאונת דרכים

תאונת הדרכים על כל מרכיביה (הגדרה בסיסית וחזקות מרבות) דורשת קש"ס.

הקש"ס העובדתי – מבחן האלמלא (או מבחן הדיות).

הקש"ס המשפטי – מבחן הצפיות לא יתקיים שהרי מדובר באחריות מוחלטת, ולכן המבחנים יהיו: מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר.

 

בהגדרה הבסיסית צריך קש"ס בין השימוש ברכב מנועי לנזק שנגרם.

בחזקות המרבות צריך קש"ס בין התקיימות החזקה לבין הנזק.

לדוגמא:

ע"א 6000/93 עזבון קוואסמה נ' רג'בי

העובדות:

המנוח קוואסמה החזיק צינור יד המחובר למשאבת בטון והצינור נגע בכבל חשמל, ששלח את קוואסמה לבוראו.

ביהמ"ש בחן האם יש קש"ס משפטי בין הסיכון שמקורו בניצול הכח המכני, לבין הנזק, ופסק שלא הוכח קש"ס שכזה והנזק נגרם עקב ההתחשמלות ולא עקב הכח המכני של הרכב.

 

דנ"א 4015/99 רותם חב' לביטוח נ' מזאווי.

העובדות:

חייל שישב במושב הקדמי ברכב פלט כדור שלא בכוונה "ולא" בגלל טלטולי הרכב ופגע בנוסע שישב מאחור.

ואומר ביהמ"ש שבמקרה זה מבחן הסיכון מציב קושי מסוים, ולכן מצרפים אליו את מבחן השכל הישר הקובע שהרכב שימש כזירה באירוע ולכן לא התקיים הקש"ס המשפטי.

מבחן הזירה בוחן האם "השימוש ברכב" תרם תרומה משמעותית לקרות הנזק, או שהרכב רק שימש כזירה לאירוע.

 

דוגמא נוספת:

ע"א (מחוזי ת"א) 679/98 מגדל נ' עזבון בנימינוב

העובדות:

דבורה שחדרה לרכבו של בנימינוב עקצה אותו והוא מת לאחר זמן.

ביהמ"ש קובע שהרכב שימש כזירה לאירוע העקיצה ולאן לא התקיים הקש"ס המשפטי.

 

8.3.3.1         קש"ס – דוגמאות להחלת מבחן הזירה.

א. קריסת עץ או גשר על הרכב, או בור שנפער בכביש, נפסק שהם חלק מהסיכונים הרגילים הקשורים בדרך ומתקיים הקש"ס.

 

ב. נזק נפשי של מי שצפה בת"ד או בתוצאותיה – ע"פ הלכת אלסוחה ניתן לתבוע בפקנ"ז, אך גם ביחס לפלת"ד זהו מקרה שאינו משמש כזירה לאירוע ולכן ניתן לתבוע.

 

ג. רע"א 10721/05 אליהו חב' לביטוח נ' יונאן.

העובדות:

יונאן נפגע מסלעים שעפו למרחק מאתים מטר עקב סלילת כביש אחר ופגעו ברכבו.

ביהמ"ש קבע שהגם שמתקיים הקש"ס העובדתי, אך הקש"ס המשפטי לא התקיים שהרי הרכב שימש רק כזירה לאירוע.

אלא שמקרה זה הוא מקרה גבולי ולכן מפעילים את מבחן הזירה ובוחנים את הגורם הזר שהתערב (נפילת הסלעים) האם הוא נדיר למכלול התעבורתי, וככל שמדובר במקרה נדיר וזר לסיכון התעבורתי, לא יהיה מדובר בת"ד.

זוהי החלטה המוּנעת משיקולי מדיניות שהרי אם יחילו במקרה זה את הפלת"ד, ע"פ עקרון יחוד העילה הנפגע לא יוכל לתבוע את הגורם שפגע בו, קרי מע"צ, ויצא חוטא נשכר, ולכן הוציאו את המקרה מהפלת"ד וניתן לתבוע את המעוול שגרם לנזק.

באופן כללי על התובע הנטל להוכיח את התקיימות הקש"ס.

8.3.4         "שימוש" ברכב מנועי

גם היא מחולקת להגדרה בסיסית, מצבי ריבוי, ומצבי מיעוט.

סע' 1 לפלת"ד: "שימוש ברכב מנועי" – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו,

לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו

ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד.

 

8.3.4.1         ההגדרה הבסיסית

הגדרת השימוש מחולקת לשלש קטגוריות:

1. פעולות המבטאות "שימוש רגיל" ברכב.

כגון: הרכב בתנועה, נסיעה, דחיפה, הדרדרות, התהפכות.

 

2. פעולות המהוות חלק בלתי נפרד מהליך הנסיעה.

כגון: כניסה לרכב וירידה ממנו.

 

3. שימושי לוואי כשהרכב עומד.

כגון: תיקוני דרך וטיפולי דרך, הינתקות של חלק מהרכב כשהרכב עומד, אלו שימושים נלווים לשימוש ברכב, ומכיוון שהרכב עומד נקבעו סייגים לתחולתם:

לדוגמא:

א. הכנות לנסיעה – כלולות (לעתים) בנסיעה.

1. שחרור בלם חיצוני ליד הגלגלים ברכב שמוביל מכוניות.
2. הוצאת אבן מתחת גלגלי המכונית.
3. החלפת מספר קו באוטובוס וכן בדיקה ביטחונית יש לכך פסיקות סותרות האם מדובר בשימוש אם לא.

 

ב. במהלך הנסיעה.

האם טיפול במטען הרכב במהלך הנסיעה תהווה כחלק מהנסיעה, יש לכך פסיקות סותרות האם הטיפול הוא כהכשר לנסיעה או שהטיפול מהווה השלמה לטעינה בלתי ראויה.

 

ג. שהייה ברכב בגמר הנסיעה.

תלוי במטרת העצירה האם היא נפרדת מהנסיעה, או עצירה לצורך מנוחה.

לדוגמא:

ת"א (שלום ב"ש) 3886/02 טלקר נ' חיים

העובדות:

גננת שכחה ילדה פעוטה ברכב הסעות, חגורה למושב האחורי, וכתוצאה מהחום היא נפטרה.

וקבע ביהמ"ש שביחס לילדה זהו מאורע חד פעמי, שהרי היא טרם גמרה את הנסיעה.

וכמו"כ יש קש"ס משפטי ע"פ מבחן הסיכון – דהיינו הסיכון בחגירת הילדה ביחס לאפשרות שלה להחלץ מהרכב.

ואולם באופן כללי תלוי במטרת העצירה.

 

8.3.4.2         כניסה לרכב או ירידה ממנו.

יש להבחין בין כניסה לרכב לבין הכנה לכניסה.

לדוגמא:

אשה שנפלה עת שרצה אל מכונית חונה שהמתינה לה ופגעה במכונית וניזוקה.

ונקבע שהליכה אל המכונית אינה מהווה חלק מפעולת הכניסה, ואינה קשורה לרכב מנועי ולפלת"ד.

 

8.3.4.3         טיפול דרך או תיקון דרך ברכב.

ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט.

העובדות:

התובע נפגע מטרקטור שתיקן בביתו, האם מדובר בפלת"ד?

ואומר ביהמ"ש שתיקון דרך נועד למנוע או להקטין סיכון תעבורתי קרי תיקון הנעשה אגם הנסיעה או לצורך המשכה המיידי, אשר על כן "טיפול בחצר" איננו נקרא טיפול דרך.

 

ת"א (שלום עכו) 1946/05 מעבוכ נ' מנורה

העובדות:

התובע בדק שמן ומים טרם נסיעתו, ומכסה המנוע נפל על ידו.

 

ואומר ביהמ"ש שהמבחן התעבורתי הוא מבחן מהותי הבודק האם הפעולה שנעשתה נועדה להבטיח שימוש ברכב, ולכן יש לחלק בין טיפול דרך לטיפול בית.

טיפול דרך – הוא טיפול בראשית הדרך או במהלכה, הבא כדי להבטיח נסיעה בטוחה.

טיפול בית – הוא טיפול בזמנו החופשי של המטפל, או שהוא אינו נדרש לשם נסיעה בטוחה (כגון שטיפת רכב בזמן פנוי).

 

8.3.4.4         טיפול דרך – שלא במסגרת עבודתו.{מצב המיעוט}

המיעוט לטיפול הדרך הוא שהטיפול לא נעשה במסגרת עבודת המטפל.

ולכן מוסכניק או חברה לתיקני דרך הניזוקים כתוצאה מטיפול דרך אינם נכנסים בשערי הפלת"ד.

ההצדקות לכך הן:

א. אין סיכון תחבורתי רגיל, שהרי הרכב משמש כחפץ לתיקון.

ב. מדובר בתאונת עבודה שעליה צריך לחוב המעביד ולא להטיל את הסיכון בגינה על כלל הנהגים.

ג. הניזוק זכאי לכיסוי חלופי בשל תאונת העבודה.

 

8.3.4.5         שימוש ברכב מנועי – מצבי הריבוי.

ישנם שלשה מצבי ריבוי:

א. הדרדרות או התהפכות הרכב (תמיד יחשב לת"ד).

ב. נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה (תמיד יחשב לשימוש).

ג. הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה.

למעט טיפול של אדם תוך כדי מסגרת עבודתו (לחזקות  וג').

8.3.4.5.1       הדרדרות או התהפכות הרכב.

חזקה זו יכולה להתרחש גם כאשר אף אחד לא שהה ברכב.

 

הדרדרות או התהפכות תחשב לת"ד גם במצבים הבאים:

א. תיקון וטיפול תוך כדי עבודה.

כאמור בחזקה זו אין אנו ממעטים את המוסכניק, ולכן רכב שמדרדר עליו – זהו מקרה שיחשב לת"ד שהרי רכב המדרדר איננו חפץ והסיכון התעבורתי קם לתחיה (ע"א 9332/99) קנאפו נ' מגדל).

 

ב. טעינה ופריקה "כשהרכב עומד"

היא למעשה חלופה של המיעוט "לשימוש" ובהתקיים חזקה זו הגם שהרכב עומד מאורע זה יחשב לת"ד.

 

א"כ: הדרדרות או התהפכות – תמיד מדובר בשימוש (גם מוסכניק וגם כאשר הרכב עומד).

כאשר הרכב נוסע – תמיד מדובר בשימוש.

כאשר הרכב עומד – המוסכניק מוחרג.

 

המסקנה: הדרדרות או התהפכות היא חזקה מרובה עצמאית ואין צורך לחפש מטרה תחבורתית.

8.3.4.5.2        הינתקות או נפילה של חלק מהרכב תוך כדי נסיעה או כשהוא חונה.

גם כאן אין צורך במטרה תחבורתית (בדומה להידרדרות).

ג. הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה.

 

אלא שיש לחלק בין רכב תוך כדי נסיעה לרכב עומד.

ברכב נוסע – אין החרגה ואפי' אדם תוך כדי עבודתו יחשב לשימוש.

ברכב עומד או חונה – המוסכניק מוחרג.

 

ü      שיעור 11

 

8.3.4.6         שימוש – מצב המיעוט

סע' 1 לפלת"ד: "ולמעט" טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד.

 

הרציונל למעט מצבי פריקה הוא, שהסיכון בהם הוא אינו תחבורתי.

 

ומנגד ישנם מצבים בהם הטעינה והפריקה עשויות להיות פעולות לוואי ובמקרים אלה המקרה יבחן ע"פ הנסיבות.

לדוגמא:

ע"א 6223/98 שיבלי נ' הדר

העובדות:

שיבלי נפגע תוך כדי קשירת מטען בבד ברזנט לאחר הטעינה וכשהמשאית עמדה.

וקבע ביהמ"ש שקשירה זו היא חלק מהליך הטעינה ואיננה ת"ד.

ואמר פרופ' אנגלרד שקשירת מטען היא פעולה הנדרשת ע"פ תקנות התעבורה וממילא היא תנאי לנסיעה.

 

באופן כללי מצב המיעוט בא למעט מקרים של טעינה ופריקה ברכב מסחרי, ואולם סגירת דלת מטען (בגאז') ברכב פרטי היא אכן ת"ד, ומהווה פעולת לוואי לנסיעה (זוהי פסיקה בערכאות נמוכות – ע"א סבאג נ' דולב).

ובהקשר המסחרי גם סגירת דופן אחורית של ארגז מטען (מסחרי) לאחר העמסת בלוקים היא פעולת לוואי של טעינה ופריקה ולא תחשב לת"ד (רע"א 7617/97 קרנית נ' אלשעאר).

 

8.3.4.7         הבעייתיות בהגדרות השימוש.

ישנם מקרים שנופלים בחלקם בתוך הגדרת שימוש וחלקם יוצאים מהגדרה זו.

לדוגמא:

ע"א 10157/09 הכשרת הישוב נ' פטקין (החריג).

העובדות:

הולך רגל עבר ליד משאית ועגורן המשאית נפל עליו תוך כדי טעינת המשאית.

מחד מדובר בהינתקות או נפילה של חלק מהרכב הנחשבת לשימוש.

ומנגד מדובר בטעינה ופריקה המתמעטת מהגדרת השימוש.

ביהמ"ש העליון אישר את "הלכת ניר לי שיפוצים" וקבע שבמקרה הנקודתי הזה, הגם שמדובר בהינתקות או נפילה של חלק מהרכב, מאחר שמדובר במהלך טעינה ופריקה, לא מדובר בשימוש ולכן לא מדובר בת"ד.

הנימוק לכך הוא: שלמעשה הסיכון המרכזי בטעינה ופריקה הוא נפילה של המטען, וזה למעשה המיעוט הקיים בחוק.

 

ואולם כאשר יש התנגשות פנימית בהגדרת השימוש, הכלל לכך נקבע בהלכת אוסם.

רע"א 418/03 אוסם נ' סמדג'ה (הכלל)

העובדות:

נוסע שירד מחלק אחורי של משאית בעת פריקת סחורה ונפל .

מחד העלייה והירידה מהרכב היא חלק מהגדרת השימוש, ומנגד מדובר בטעינה ופריקה המתמעטת מהגדרת השימוש.

וקובע ביהמ"ש שבאופן כללי כאשר ניתן לשייך מאורע לכמה קטגוריות בהגדרת השימוש שע"פ האחת מדובר בשימוש, וע"פ השנייה לא מדובר בשימוש, תקום לתובע זכאות לפיצוי ע"פ הפלת"ד.

 

8.3.4.8         הגדרת שימוש – סיכום:

הדרדרות או התהפכות של הרכב – בכל מצב מדובר בשימוש. (ריבוי עצמאי – פס"ד קנאפו).

 

התנתקות או נפילה מרכב "נוסע" – בכל מצב מדובר בשימוש (גם המוסכניק).

 

התנתקות או נפילה מרכב "עומד" – אדם רגיל מדובר בשימוש. במוסכניק לא מדובר בשימוש.

 

כאשר יש התנגשות בין חלקים בהגדרת שימוש.

הכלל: הלכת אוסם קובעת שכשיש התנגשות – מדובר בשימוש.

החריג: הלכת ניר לי שיפוצים קובעת שכאשר מדובר בהתנתקות או נפילה מרכב עומד תוך כדי טעינה ופריקה, לא מדובר בשימוש.

8.3.5         למטרות תחבורה

בכדי להשלים את הגדרת השימוש, צריך שהשימוש בכלי הרכב יהיה למטרת תחבורה, ולכן כל שימוש ברכב הנופל לגדרו של סיכון תעבורתי ייחשב כשימוש למטרות תחבורה (פס"ד עוזר).

 

דוגמאות להמחשה:

א. אדם חזר למשאית חונה לקחת מצית ונפגע בירידה.

נפסק כי ירידה זו היא אינה למטרות תחבורה והנזק שנגרם לו, לא היה עקב התממשות סיכון לא תעבורתי (פס"ד פדידה נ' סהר).

 

ב. אדם נכנס לרכבו בכדי להתקשר לאשתו מהטלפון שברכב.

נפסק שהנזק נגרם עקב סיכון לא תעבורתי.

8.4         ההגדרה הבסיסית בפלת"ד

8.4.1         תאונת דרכים מהי.

סע' 1 לפלת"ד: "תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו.

 

בעבר לא היתה הגדרה לשימוש ברכב מנועי.

ע"א 358/83 שולמן נ' ציון

העובדות:

שולמן הניע את רכבו ועלה בסערה השמימה עקב מטען שהוטמן בו, ובאו התלויים ותבעו פיצוי.

בפס"ד זה אומץ "המבחן הייעודי" קרי שימוש ברכב מנועי משמעו פעולה של הרכב או פעולה ברכב הקשורה לייעודו הטבעי והרגיל של הרכב.

 

מבחן זה בעייתי שהרי יעוד רגיל אינו בדווקא בהקשר תעבורתי ועשוי להיות לצרכי חקלאות בניה וכיו"ב.

 

ולכן בעקבות פס"ד שולמן רצון המחוקק היה לצמצם את תחולת החוק רק לסיכון תעבורתי.

ובתיקון מס' 8 לחוק תוקנה הגדרת רכב מנועי ונוספו המילים "למטרות תחבורה".

א"כ לכאורה אומץ המבחן התעבורתי, ואולם בפועל התיקון הוא אינו שיטתי שהרי החזקות המרבות מוציאות ממבחן זה את הרכבת, הטרקטור ודומיו, ומכונה ניידת הכשירה לנוע על הכביש.

 

8.4.1.1         הגדרת ת"ד – המבנה.

מבנה תאונת הדרכים נשען על הגדרה בסיסית, שלש חזקות מרבות (חלופיות), וחזקה ממעטת אחרת (פס"ד עוזר)ע"פ הסכימה הבאה:

הגדרה בסיסית:

"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

 

שלוש חזקות (חלופות) מרבות:

"יראו כת"ד

גם מאורע שאירע עקב התפוצצות…

וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה…

או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני…".

 

חזקה ממעטת אחת:

"ואולם לא יראו כת"ד… [=מעשה מכוון]".

8.4.2         ההגדרה הבסיסית

ששה תנאים להגדרה הבסיסית

א. מאורע שבו נגרם לאדם – חד פעמי (לא נזקים שנגרמו עקב ישיבה מרובה ברכב).

ב. נזק גוף – עפ"י ההגדרה בפלת"ד.

ג. עקב – קש"ס. (עיין לעיל).

ד. שימוש – המבחן התעבורתי (עיין לעיל).

ה. ברכב מנועי – (עיין לעיל).

ו. למטרות תחבורה. (עיין לעיל).

8.4.3         החזקות המרבות

אלו מקרים שאינם נופלים על החזקה הבסיסית ונכנסים להגדרה הפלת"ד בריבוי.

אשר על כן אלו חזקות עצמאיות לחלוטין שאינן כפופות כלל להגדרה הבסיסית ולהגדרת השימוש.

ואולם סייג אחד קיים בחזקות המרבות, והוא שהן חלות "רק" כאשר מדובר "ברכב" וזאת מאחר שכל חזקה כחלק מהגדרתה דורשת "רכב".

ולכן:

מכה מכח מכני של מחפרון, או פיצוץ במיכל דלק של עגורן אינם ת"ד, וזאת מאחר שהם לא נחשבים כרכב.

 

8.4.3.1         חזקה מרבה 1

סע' 1 לפלת"ד: "יראו כת"ד גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב".

לדוגמא:

ע"א 236/81 לסרי נ' ציון חב' לביטוח

העובדות:

בני משפחה שערכו פיקניק החנו את רכבם בכדי שיגן מפני הרוח, וכתוצאה מגצים שעפו למיכל הדלק, הרכב התפוצץ.

ביהמ"ש קבע שמדובר בת"ד ע"פ החזקה המרבה.

 

ומאחר שמדובר בחריגה מהותית מהסיכון התעבורתי ,ביהמ"ש מפרש את החזקות המרבות בצמצום, כגון:

ע"א 5408/03 עבד אבו קטיפאן נ' נתן כהן

העובדות:

התלקחות מושבי הרכב עקב משחק במצית של ילד שישב ברכב.

ביהמ"ש מפרש בצמצום את החזקה המרבה מאחר שהיא מנוגדת לסיכון התעבורתי ומחלק בין מקרה בו הרכיב שגרם להתפוצצות הוא "חיוני לכושר הנסיעה" כגון דלק, שמן וכיו"ב שאז חלה החזקה המרבה, לבין מקרים שהרכיב שגרם להתפוצצות נועד רק לשיפור נוחות ביצועי הרכב כגון מושבי הרכב, שלא תחול החזקה המרבה.

המבחן לכך הוא מבחן הרכיב הראשוני שגרם להתפוצצות, אם מדובר ברכיב עזר כגון ריפודים לא תחול החזקה המרבה (גם כאשר מיכל הדלק התלקח בסוף), אך אם הרכיב הראשוני שגרם להתפוצצות חיוני לכושר הנסיעה כגון: דלק וכו' תחול החזקה המרבה.

 

8.4.3.2         חזקה מרבה 2.

סע' 1 לפלת"ד: מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו.

 

ראשית אם מדובר בהָחניה – זהו חלק מהגדרת השימוש.

חזקה זו עוסקת בפגיעה ברכב חונה במקום שאסור לחנות בו.

 

רע"א 1953/03 הכשרת הישוב נ' אדרי.

העובדות:

עקב תקלה ברכבו של אדרי הוא עצר והמתין בשולי הכביש. רכב שסטה ממסלולו פגע ברכב שבו ישב אדרי ופצע אותו.

אין ספק שמדובר בת"ד שהרי הרכב שסטה הזיק נזקי גוף את אדרי.

השאלה שעלתה בפס"ד זה מה מעמדו של הרכב החונה.

אם הוא מתפקד כרכב אזי מדובר בתאונה מעורבת בה כל צד תובע את הביטוח שלו.

אך אם הוא מתפקד כבוטקה (שבתוכו ישב אדרי) אזי הוא יתבע רק את חברת הביטוח של הרכב שסטה.

ההנחה היא שלרכב מקולקל מותר לחנות בצד הדרך, אם כי זה מסוכן. האם הרכב החונה שישב בו אדם עומד בתנאי החזקה האומר שהרכב צריך שיחנה במקום שאסור לחנות בו?

 

ואומר ביהמ"ש שחניה היוצרת סיכון תחבורתי, הגם שהיא מותרת ע"פ דין נחשבת לחניה אסורה ונכנסת בתנאי החזקה (איסור שבדין בד"כ עשוי לשמש מדד לסיכון תחבורתי אם כי לא באופן מכריע).

ולכן הגם שחנייתו של אדרי מותרת ע"פ דין, מאחר שהיא יצרה סיכון תחבורתי, חזקה 2 מתקיימת ולכן אדרי יתבע את חברת הביטוח שלו.

 

8.4.3.3         חזקה מרבה 3

סע' 1 לפלת"ד: יראו כת"ד מאורע שנגרם עקב ניצול הכח המכני של הרכב ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי.

 

חזקה זו חורגת מאד ממבחן הסיכון התעבורתי, ולכן היא יכולה לכלול תאונות במיכון חקלאי ותעשייתי.

 

ולכן החוק מצמצם אותה וקובע שחזקה זו תחול רק כאשר הרכב לא שינה את ייעודו המקורי.

דהיינו לא יכללו בחזקה שימוש מאולתר ברכב כמקור אנרגיה, כמו"כ משאית ועליה מנוף שגלגליה הורדו בקביעות, אלו מקרים שבהם היעוד המקורי שונה והם לא נכנסים לחזקה המרבה.

לדוגמא:

ע"א פאפטה נ' אבו עבד.

העובדות:

שימוש במחפרון בכדי להניף צינורות בטון והצינור נקשר באמצעות רצועה לכף המחפרון ונפל והזיק.

וקבע ביהמ"ש שהמחפרון שינה מייעודו המקורי ולא תחול החזקה המרבה השלישית.

8.4.4         החזקה הממעטת

סע' 1 לפלת"ד: ואולם לא יראו כת"ד מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אדם.(הסייג הוא) והנזק נגרם ע"י המעשה עצמו ולא ע"י השפעתו של המעשה על השימוש ברכב מנועי.

ביאור:

החזקה ממעטת מקרים שאירעו כתוצאה ממעשה מכוון ונגרמו באופן ישיר מהמעשה המכוון, ולא באופן עקיף.

לדוגמא:

אדם נוסע במכוניתו ועובר אורח זורק עליו אבן שפגעה בו באופן ישיר – זהו מקרה הנכנס לחזקה הממעטת ולא יחשב כת"ד (ניתן לתבוע בפקנ"ז).

ואולם אם האבן פגעה בשמשת הרכב והנוהג מאבד שליטה ומתהפך – מדובר בהשפעה עקיפה של המעשה המכוון ולכן מקרה זה לא נכנס תחת החזקה הממעטת וייחשב כת"ד.

 

הרציונל הוא: שכאשר הנזק הוא ישיר הרכב משמש רק כזירה לאירוע ולכן הוא לא נכנס תחת ההגדרה של ת"ד.

ומנגד, כאשר הנזק הוא באופן עקיף זהו סיכון תעבורתי מובהק ולכן הוא מוגדר כת"ד.

 

8.4.4.1         על מי חלה החזקה הממעטת

בתאונה מעורבת עשויים להיות שלשה שחקנים פוטנציאלים:

א. מחולל התאונה.

ב. הקרבן המיועד.

ג. צד שלישי שנפגע מהתאונה המכוונת בלא שהייתה כוונה לפגוע בו.

כל השחקנים הללו יכול שתחול עליהם החזקה הממעטת.

 

ומה באשר לאדם שהתכוון לעשות נזק לעצמו (התאבד)?

ע"א 2199/99 עזבון עודד לזר נ' רשות הנמלים

העובדות:

מר לזר קץ בחייו ונשכב על פסי רכבת (רכב מנועי) בכוונה והרכבת שבאה מימשה את חזונו.

וקבע ביהמ"ש שהתאבדות נכנסת בחזקה הממעטת ולא תחשב לת"ד ולכן אין זכאות לפיצוי גם לתלויים, וזאת מהסיבות שלשון הסעיף איננו מבחין בין סוגי נפגעים , וכן לא מדובר בסיכון תחבורתי, וכמו"כ לא ראוי שהתמיכה במשפחות המתאבדות תוטל על כתפיהם הדואבות של הנהגים.

 

8.4.4.2         הגבלת זכאותם של נפגעים בתאונה מכוונת.

כאמור תאונה מכוונת שגרמה ישירות לנזק גוף לא תחשב כת"ד.

 

סע' 7 לפלת"ד: נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה:

(1) מי שגרם לתאונה במתכוון (מקרים נוספים כגון נהיגה ללא ביטוח).

 

ולכן כאשר רכב ב' נכנס ברכב א' בכוונה והנזק ישיר.

רכב א' – אינו נפגע בת"ד מכח החזקה הממעטת – זכאי לתבוע ע"פ פקנ"ז ברשלנות או תקיפה.

רכב ב' – איננו נפגע מת"ד (הרכב הפוגע).

 

אך אם רכב ב' פגע ברכב א' במתכוון, אך הנזק שנגרם הוא עקיף.

רכב א' – הוא נפגע בת"ד ותובע:

א. את המבטח שלו.

ב. אם המבטח החריג מעשה הנגרם בכוונה תובע את קרנית.

 

8.4.4.3         זכאות התלויים לפיצויים במקרה הנכנס תחת החזקה הממעטת.

סע' 7 ב לפלת"ד: תלויים בנפגע יהיו זכאים לתבוע פיצויים לפי חוק זה גם אם הנפגע עצמו לא היה זכאי לכך לפי סעיף 7, [ובתנאי שזו ת"ד] ואם היו תלויים במי שנפגע כשנהג ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח אינו מכסה את החבות הנדונה, יהיו זכאים לתבוע כאמור מן הקרן.

דהיינו, מענישים את מחולל התאונה, ואולם התלויים שלו זכאים לפיצוי ע"פ חוק זה.

ולכן הם יכולים לתבוע את המבטח של הרכב "הנפגע" (אם הוא נהג ללא ביטוח) ואם חברת הביטוח החריגה מעשה מכוון הם יכולים לתבוע את קרנית.

 

כמו"כ סעיף ייחוד העילה הקיים בפלת"ד לא יחול במקרים אלה (נזק עקיף), ונותן יהיה לתבוע בין ע"פ פלת"ד ובין ע"פ פקנ"ז.

ולכן: תאונה מכוונת שגרמה לנזק ישיר – אינה ת"ד (ניתן לתבוע דרך פקנ"ז).

תאונה מכוונת שגרמה לנזק עקיף – כל אדם חוץ ממחולל התאונה זכאי לתבוע בין ע"פ פלת"ד ובין ע"פ פקנ"ז.

כמו"כ התלויים של מחולל התאונה יכולים לתבוע בין ע"פ פלת"ד ובין ע"פ פקנ"ז.

8.4.4.3.1       את חברת הביטוח של מי יתבעו?

ע"פ סע' 3 לפקודת רכב מנועי חברת הביטוח מכסה בין תביעות ע"י פלת"ד ובין תביעות ע"י פקנ"ז.

ולכן נפגעים בנזק עקיף:

הנפגע ותלוייו של הפוגע יכולים לתבוע הן ע"פ פלת"ד והן ע"פ פקנ"ז את המבטח של הנפגע.

וכן הם יכולים לתבוע ע"פ פקנ"ז בלבד את המבטח של הרכב הפוגע (במידה והוא היה מבוטח).

 

8.4.4.4         לסיכום:

פגיעה מכוונת בנזק ישיר: אינה ת"ד.

הנפגע יכול לתבוע ע"פ פקנ"ז.

 

פגיעה מכוונת בנזק עקיף – ת"ד.

הנפגע ותלוייו תובעים את חברת הביטוח שלהם בפלת"ד ולחילופין בפקנ"ז.

הפוגע – אינו זכאי לפיצויים.

התלויים של הפוגע – תובעים את חברת הביטוח של הפוגע בין ע"פ פקנ"ז ובין ע"פ פלת"ד.

ואם אין לו ביטוח הם תובעים את קרנית.

 

8.4.4.5         פגיעה בצד שלישי – בתאונה מכוונת

אין בענין פסיקה ברורה, אך קימת בזה מחלוקת מלומדים:

השופט אור באמרת אגב בלזר מחיל את החזקה הממעטת גם על צד ג' שנקלע לתאונה מכוונת אך לא התכוונו לפגוע בו.

פרופ' אנגלרד חושב שיש להחיל את הפלת"ד על מקרה זה שהרי הוא כחלק מהסיכון התחבורתי.

ד"ר רון קליינמן מציע גישה שלישית ואומר שאם מדובר בנזק ישיר לצד ג' אזי לא יחול הפלת"ד, אך אם מדובר בנזק עקיף יחול הפלת"ד.

8.1         תאונה שבה מעורב רכב אחד.

סע' 2 לפלת"ד אומר:(א) המשתמש ברכב מנועי (להלן – הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב.(ב) היה השימוש ברכב על פי היתר מאת בעל הרכב או המחזיק בו, תחול האחריות גם על מי שהתיר את השימוש.(ג) האחריות היא מוחלטת ומלאה, ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג, ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים.

 

כאמור מטרתו של סעיף זה בפרט והפלת"ד בכלל היא להגיע ישירות לכיס חברות הביטוח.

ולכן תביעה בפלת"ד תהיה נגד:

א. הנהג – (סע' 2 (א)).

ב. הבעלים שהתיר את השימוש (סע' 2 (ב)).

ג. חברת הביטוח – ע"פ סע' 19-20 לפקודת הביטוח.

8.1.1         אחריותו של המשתמש ברכב.

סע' 2 לפלת"ד: המשתמש ברכב מנועי חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בת"ד שבה מעורב הרכב.

 

כאן ההגדרה של המשתמש איננה זהה להגדרת השימוש ברכב מנועי, אלא האדם שבידו שליטה ממשית על הפעלת הרכב הוא משתמש, גם אם הפעולה שגרמה לתאונה בוצעה ע"י אדם אחר.

לדוגמא:

ראובן עולה לרכב שבו שמעון הוא הנהג, אך לוי הנוסע ברכב טורק את הדלת על ידו הענוגה של ראובן.

כאן המשתמש הוא הנוסע ולא הנהג בעל השליטה ברכב ולכן הוא לא יוגדר כמשתמש.

 

ואולם ישנם מקרים שבהם המשתמש אינו דווקא הנוהג ואדם אחר הוא בעל השליטה ברכב.

לדוגמא:

ילד שמדרדר רכב חונה של אביו, כאן השליטה עדיין בידי האב.

כמו"כ שליטה עשויה להיות בידי שני בני אדם כגון מורה נהיגה ותלמיד וכיו"ב.

8.1.2         אחריותו של מתיר השימוש

סע' 2 (ב) לפלת"ד: היה השימוש ברכב על פי היתר מאת בעל הרכב או המחזיק בו, תחול האחריות גם על מתיר השימוש.

 

ולכן בשימוש בהיתר – האחריות תוטל על הנוהג, מתיר השימוש והמבטח.

ובשימוש ללא היתר – אין אחריות לבעל הרכב או על המחזיק בו.

וכן אין גם כיסוי ביטוחי שהרי פוליסת החובה שוללת כיסוי ביטוחי בשימוש ללא היתר ברכב.

 

צד ג' שנפגע כאשר הרכב ללא כיסוי ביטוחי זכאי לתבוע את קרנית, שתחזור ותשתפה מהמשתמש ברכב ללא היתר.

 

8.1.2.1         שימוש בהיתר מהו?

ע"א מד"י נ' פחימה

פס"ד זה קבע מבחן אחיד לפלת"ד ולפרשנות פוליסת הביטוח, וקבע את מבחן ההרשאה הראשונית האומר שדי בהיתר ראשוני שניתן ע"י בעל הרכב בכדי שמדובר יהיה בשימוש בהיתר, וזאת גם כאשר הנוסע סטה מהרשאתו הראשונית של בעל הרכב.

לדוגמא:

רכב שהושכר לאדם ונקבע בהסכם ההשכרה ובפוליסה שרק השוכר ישתמש ברכב, והשוכר העביר את הרכב לאשתו שנפצעה בת"ד. כאן מאחר שניתנה הרשאה ראשונית יש כיסוי ביטוחי.(ע"א אסרף)

 

ההצדקות לכך הן:

א. חריגה מהרשאה ראשונית – מצויה בתחום הסיכון שיצר ההיתר.

ב. מתיר השימוש וחב' הביטוח (ולא קרנית) – "מונעי הנזק" היעילים: יכולים להגביל/לסייג את השימוש.

ג. הפיצוי לצד ג'  אינו צריך להיות תלוי בטיב היחסים החוזיים שבין המתיר לבין המשתמש.

 

8.2         תאונות שבהן מעורבים שני רכבים ומעלה.

סע' 3 לפלת"ד: בת"ד שבה מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו.

8.2.1         יש להבחין בין מספר מצבים שונים:

8.2.1.1         נפגע בתוך הרכב (נהג / נוסע).

במקרה שבו יש לנהגים ביטוח כל נהג או נוסע תובע את מבטחו.

 

וכאשר אין באחד הרכבים ביטוח:

לדוגמא:

רכב א' התנגש ברכב ב' שאין לו ביטוח.

רכב א' – תובע את חב' הביטוח שלו (גם הנוסעים).

רכב ב' – לא יכול לתבוע ע"פ הפלת"ד (סע' 7) ולכן רק אם הוא יוכיח אשם מצד א' הוא יוכל לתבוע ע"פ הפקנ"ז.

התלויים של הנהג ללא ביטוח – יכולים לתבוע את קרנית שיכול להשתפות מהעיזבון.

הנוסעים של הנהג ללא ביטוח – יכולים לתבוע את קרנית שתוכל לחזור אל הנהג שנסע ללא ביטוח ע"פ סע' 9.

 

8.2.1.2         נוסע או נהג שיוצא מרכב א' ונפגע מרכב ב'.

אם הנהג שיצא מרכב א' עדיין בתוך הגדרת "השימוש" ברכב– דינו כדין נוהג ברכב  ויתבע את חברת הביטוח שלו (ע"פ סע' 3).

אך אם הוא התנתק מהגדרת השימוש דינו כדין הולך רגל וזכאי לפיצוי מביטוח הרכב הפוגע (ע"פ סע' 2).

לדוגמא:

ע"א 554/89 מד"י נ' אלרהאב

העובדות:

אלרהאב יצא מרכבו עקב התחממות הרכב, וכשניסה לפתוח את פקק הרדיאטור מים חמים שפרצו ממנו גרמו לו לקפוץ לאחור אל תוך משאית שעברה.

ביהמ"ש קבע שהנזק שנגרם היה בתחום הסיכון שיצר הרכב ולכן עדיין הוא בתחום הגדרת השימוש.

 

8.2.1.3         רכב נוסע שהתנגש ברכב חונה ונפגע נוסע ברכב החונה.

גם כאן אנו בוחנים את השימוש ברכב.

אם נעשה "שימוש" ברכב – הנוסע ברכב החונה יתבע את מבטחו ע"פ סע' 3.

אך האם הרכב "חונה ללא סיכון תחבורתי" (והחניה מותרת ע"פ פס"ד אדרי) אזי לא מדובר בשימוש והנוסע ייחשב כהולך רגל והרכב הנפגע משמש כבוטקה, ולכן הוא תובע את חברת הביטוח של הרכב הפוגע ע"פ סע' 2.

 

ואם אין ברכב הנפגע ביטוח.

אם נעשה "שימוש" ברכב – אין תביעה בפלת"ד (סע' 7).

אך אם הרכב חונה ללא סיכון תעבורתי – הרכב משמש כבוטקה והוא יכול לתבוע את חברת הביטוח של הפוגע ע"פ סע' 2.

 

8.2.1.4         הולך רגל שנפגע ע"י כמה כלי רכב.

לדוגמא:

רכב א' נוסע במהירות ומסנוור את יוסי הולך הרגל שנופל ונדרס ע"י רכב ב'. במקרה זה לא מדובר בתאונה מעורבת.

בכדי ששני הרכבים יהיו מעורבים בתאונה צריך ששניהם יפגעו בהולך הרגל, או שאחד יפגע בחברו שפוגע בהולך הרגל. המבחן הוא "מגע פיסי טכני".

סע' 3 (ב) "לעניין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע".

 

ובמקרה שכזה חלוקת החבות בין הנהגים הפוגעים תהיה ביחד ולחוד.

 

ü      שיעור 12

8.3         עקרון ייחוד העילה

סע' 8 (א) לפלת"ד: אם יש עילה לפי פלת"ד, לרבות מכוח ביטוח עצמי – אין עילה "על פי פקנ"ז בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון"

עקרון ייחוד העילה בא לחסום כל תביעה אחרת, מעבר לתביעת המבטח או קרנית.

ולכן גם אם התאונה קרתה עקב מפגע בכביש שמע"צ או כל גורם אחר אשם בו, לא ניתן לתבוע אותם.

 

זולת המקרים בהם התאונה היתה במתכוון והנזק הוא נזק עקיף (אם הנזק ישיר לא מדובר בת"ד), אזי עקרון ייחוד העילה לא חל וניתן לתבוע בין ע"פ פקנ"ז ובין ע"פ פלת"ד.

8.3.1         ת"ד שבעקבותיה בא מקרה רשלנות.

כאמור עקרון ייחוד העילה אומר שאם עומדת עילה בפלת"ד שוב אין כל תביעה אחרת נגד מעוול אחר.

 

עקרון זה יוצר חוסר הרתעה כלפי מעוולים אחרים, בעיקר לאור הלכת חוסיין.

 

ע"א 3765/95 חוסיין נ' טורם

העובדות:

נהג שנפגע בת"ד ופונה לביה"ח בעקבות רשלנות ביה"ח נכרתה רגלו של הנהג.

כאמור הנהג איננו יכול לתבוע את ביה"ח ע"פ עקרון ייחוד העילה, אך האם חברת הביטוח יכולה להשתפות מביה"ח על חלקה בנזק הנהג?

ואומר ביהמ"ש שחברת הביטוח באה מכח זכות הסוברוגציה (תחלוף) קרי נכנסת בנעלי הנהג, ומאחר שלנהג אין זכות לתבוע את ביה"ח, כך גם חברת הביטוח איננה יכולה לתבוע את ביה"ח ולהשתפות מהם.

ולכן גם אם רשלנות ביה"ח, על הנהג לתבוע מהמבטח בלבד.

 

הביקורת לכך ברורה, שהרי יוצא חוטא נשכר.

ומנגד קיימת בעיית קש"ס בין התאונה לרשלנות רפואית וכמו"כ קיים ריחוק נזק מהתאונה.

 

ולכן המלומדים מציעים שבכדי ליצור הרתעה מחד, ומנגד לא לגרום להפסד המבטח, נתיר למבטח להשתפות מהרשלן מה שבוודאות יגרום להקטנת הפרמיות.

 

ואולם נכון להיום איחוד העילה חוסם לחלוטין תביעות נגד כל גורם רשלני הן מהנפגע והן מהמבטח.

8.3.2         ייחוד עילה לעוולות מחוץ לפקנ"ז

אין ספק שייחוד העילה איננו שולל סעד פלילי,

אך האם הוא שולל סעד נזיקי המצוי מחוץ לפקנ"ז כגון תביעה ע"פ חוק האחריות למוצרים פגומים.

בספרות הרלוונטית הדעת רווחת שייחוד העילה שולל "כל" עוולה נזיקית, שהרי כוונת המחוקק לשלול כל עילה נזיקית מחוץ לפלת"ד.

 

ומה באשר לעילה חוזית?

לדוגמא:

אדם הנוסע בטיול מאורגן והבילוי שלו נגדע בתאונה, האם הוא יכול לעקוף את הפלת"ד ולתבוע את חברת הטיולים בעילה חוזית?

פרופ' אנגלרד טוען שיש לאפשר תביעה על יסוד עילה חוזית.

הסיבה הפורמלית – לא ניתן לשלול עילת תביעה ללא הו"ח מפורשת.

הסיבה המהותית – פגיעה באוטונומית הצדדים היא פגיעה בזכות קניינית שתתאפשר רק ע"י חוק.

 

ומנגד, בפס"ד חוסיין ביהמ"ש הותיר שאלה זו בצ"ע, ואולם כמה פדי"ם בשלום פוסקים שלא ניתן לתבוע מכח עילה חוזית.

8.3.3         ייחוד העילה ומעשה מכוון

כאמור יש להבחין בין שני מקרים של מעשה מכוון:

א. הנזק נגרם "ישירות" מהמעשה המכוון – איננו תאונת דרכים.

עילת התביעה תהיה רק לפי הפקנ"ז.

 

ב. הנזק נגרם "בעקיפין" מהמעשה המכוון – מדובר בתאונת דרכים.

 

מחולל התאונה – שלול תביעה מכח פלת"ד (יכול לתבוע פקנ"ז אם יוכיח אשם).

הנפגע וצ"ג – יכולים לתבוע הן ע"פ פלת"ד והן ע"פ פקנ"ז (אין ייחוד עילה).

8.4         הגבלות בפוליסת החובה

אחד הפרמטרים החשובים בפלת"ד הוא פוליסת החובה המכסה את נזקי הגוף של הנהג וצג ג'.

האם המבטח יכול להחריג ולקבוע תנאים שהפרתם שוללים את הכיסוי הביטוחי?

 

ע"א 420/83 אשור נ' מגדל.

העובדות:

נהג טרקטור ברצועת עזה, ובמסגרת פעילות ביטחונית עלה הבחור על מוקש ונפגע, ותבע את המבטח שהנפיק לו את פוליסת החובה, ומתברר שהמבטח החריג בפוליסה תאונת דרכים שבאה בעקבות פעולת איבה (כיום הפלת"ד מחריג זאת).

ואומר ביהמ"ש שהחרגת מקרים בפוליסת הביטוח תאובחן בשני מקרים:

א. תנאי הנמצא בשליטתו ומודעותו של המבוטח – תנאי זה תקף.

לדוגמא:

תנאי הקובע שהמבוטח חייב שיהיה בעל רישיון נהיגה, זהו תנאי שהמבוטח מודע אליו ולכן החרגתו תהיה תקיפה.

 

ב. תנאי שאיננו מצוי בשליטתו או מודעותו של המבוטח – תנאי זה איננו תקף.

לדוגמא:

תנאי המחריג פעולות איבה, מפגעים בכביש. אלו מקרים בהם המבוטח איננו מודע להתקיימות התנאי ולכן החרגתו תיפסל.

ובמקרה דנן מדובר היה בהחרגת מקרה שאיננו מצוי בשליטת הנהג ולכן תנאי זה פסול.

 

8.4.1         הגבלות כלפי צד שלישי

אם חברת הביטוח החריגה נסיעה בשבת (עומד בהלכת אשור) והמבוטח נסע (ח"ו) בשבת ופגע בהולך רגל, ע"פ הלכת אשור הוא נסע ללא ביטוח, אך האם הולך הרגל מכוסה?

 

במקרים אלו עוסק סע' 15 לפקודת ביטוח רכב מנועי, הקובע שישנם החרגות שהגם שהן כתובות בפוליסה, לא יהיה להן תוקף כלפי צ"ג.

1. גיל, מצב נפשי/גופני של הנוהגים ברכב או משך היותם בעלי רישיון;
2. מצב הרכב;
3. מספר האנשים המוסעים ברכב,
4. משקלם וטיבם הפיסי של הטובין המובלים ברכב;
5. הזמנים והשטחים שבהם משתמשים ברכב;
6. כוחות הסוס של הרכב או שוויו,
7. מכשיר מיוחד המובל ברכב;
8. מציאותם של סימני זיהוי מיוחדים, שאין חובה להימצאותם עפ"י חוק.

 

ולכן במקרים אלה:

הנהג – נוסע ללא כיסוי ביטוח ואיננו יכול לתבוע את המבטח (הלכת אשור).

צ"ג  – יכול לתבוע את המבטח ע"פ פלת"ד.

 

לסיכום:

תביעת ביטוח אישית – נבדוק את הכלל שנקבע בהלכת אשור.

תביעת צ"ג – נבדוק אם מדובר באחת ההחרגות המצויות בסע' 15.

וכל מה שעומד בהלכת אשור, ולא מצוי באחת ההחרגות המצויות בסע' 15, לא זכאי לפיצויים ע"פ הפלת"ד.

לדוגמא:

נוסע עם נהג ללא רישיון והנוסע יודע על כך.

 

8.5         קרנית.

היא קרן האור לאותם אנשים שנפגעו בתאונת דרכים "בלבד" וחל עליהם הפלת"ד, אך בשטח לא נמצא מבטח.

לדוגמא:

• תאונת פגע וברח.
• מבטח שהתפרק.
• נפגע מרכב שנסע ללא ביטוח.
• תאונה מעורבת שלשני הצדדים אין ביטוח.

 

אלו תנאים המצויים בסע' 12 לפלת"ד.

8.6         זכות החזרה.

ברמה העקרונית אין זכות חזרה בפלת"ד למעט המקרים המצוינים בסע' 9 שבו שלשה חריגים:

8.6.1         סע' 9 (א) (1)

מאפשר זכות חזרה למי שאינו זכאי לפיצוי עפ"י סע' 7, שאז קרנית יכולה לשוב ולהשתפות ממשולל הפיצוי.

לדוגמא:

א. ראובן בעלים של רכב שהתיר לשמעון לנסוע ברכבו. שמעון לא שאל את ראובן האם יש ברכב פוליסת ביטוח אם לאו, ומתברר שלא קיימת פוליסה ושמעון עשה תאונה.

במקרה זה אנו שואלים מי אשם בנסיעה ללא ביטוח.

המשתמש – איננו שולל תביעה, ויכול לתבוע את קרנית.

הנוסעים – כנ"ל.

קרנית יכולה לשוב ולהשתפות ממתיר השימוש האשם.

 

ב. ראובן בעלי הרכב שיש לו כיסוי ביטוחי התיר לשמעון לנסוע ברכבו, ומתברר שלשמעון יש פסילה וראובן לא ידע על כך.

המשתמש – שלול תביעה (סע' 7).

הנוסעים – יתבעו את קרנית שתחזור להשתפות מהמשתמש.

 

ג. ראובן בעלי הרכב שהתיר לשמעון לנסוע ברכבו, ושניהם ידעו שאין לרכב כיסוי ביטוחי.

הנוסעים – יתבעו את קרנית שתחזור להשתפות מהמשתמש ומתיר השימוש.

8.6.2          סע' 9 (א) (2)

קרנית יכולה לחזור ולהשתפות ממי שאין לו ביטוח "למעט" מי שהיה לו ביטוח שנתי שפג עד 30 יום לפני התאונה,

צד שלישי שנפגע – יכול לתבוע את קרנית שיכולה להשתפות מהנהג מלבד אם תוך 30 יום מאי חידוש הפוליסה.

8.6.3          סע' 9 (א) (3)

קרנית יכולה כאמור לחזור להשתפות ממתיר שימוש ברכב שהתיר שימוש ללא כיסוי ביטוחי והנהג לא ידע על כך.

8.6.4         זכות החזרה וייחוד העילה

כאמור מבוטח לא יכול לחזור אל כל גורם אחר שאחראי לעוולתן כגון רופא, הגם שהוא החמיר בנזקו שבא בעקבות ת"ד (בכל עוולה נזיקית).

ולגבי עילה חוזית – ישנה מחלוקת.

8.7         משוללי זכאות ע"פ הפלת"ד (סע' 7).

סע' 7 לפלת"ד הוא חריג לנוף הסוציאלי המצוי ברוח הפלת"ד והוא מחריג מקרים מסוימים ומוציא אותם אל מחוץ לפלת"ד.

מטרת הסעיף – הרתעה ועונש, ולכן ביהמ"ש העליון מפרשו בצמצום ובפשטות, וככל האפשר הוא מנסה למנוע שלילת פיצוי.

לעיתים סע' 7 מוציא חוטא נשכר, שהרי אם אדם המשתכר מעבר לשילוש השכר הממוצע שנסע ללא ביטוח, ומקבל אפשרות לתבוע ע"פ פקנ"ז (ובלבד שיוכיח אשם).

 

סעיף 7 (1) מי שגרם לתאונה במתכוון.

זוהי החרגה לתאונה במתכוון שגרמה נזק עקיף, שהרי תאונה במתכוון שגרמה נזק ישיר איננה תאונת דרכים.

 

לא די במודעות לנזק או בכוונה למעשה שסופו תאונת דרכים. צירוף שניהם היא היוצרת ת"ד במתכוון.

לדוגמא:

נוסעת שקפצה מטנדר שבו נסעה מפחד שיאנסו אותה, כאן הגם שהיא עשתה זאת במתכוון, היא לא עשתה זאת כדי לגרום נזק (כן גם חציה במודע באור אדום).

 

ולכן:

מחולל תאונת הדרכים במתכוון (בין ישיר ובין עקיף) – לעולם נשללת זכאותו ע"פ פלת"ד.

הנוסעים – תאונה במתכוון ישיר – עילה ע"פ פקנ"ז בלבד (לא ת"ד).

תאונה במתכוון עקיף – עילה הן ע"פ פקנ"ז והן ע"פ פלת"ד.

התלויים – תאונה במתכוון ישיר – אין תחולה לפלת"ד (לא ת"ד).

תאונה במתכוון עקיף – יש עילה לתלויים הן ע"פ פקנ"ז והן ע"פ פלת"ד (סע' 7ב').

 

סע' 7 (2): מי שנהג ברכב (ללא רשות) וכן מי שהיה מצוי ברכב "ביודעו" שנוהגים בו ללא רשות.

לדוגמא:

אדם גנב רכב ונפגע מת"ד – אינו זכאי לפיצוי ע"פ פלת"ד.

הנוסעים – אם הם ידעו על גניבת הרכב – אינם זכאים.

    אם הם לא ידעו – הרי הם כנוסעים לכל דבר.

 

סע' 7 (3): מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו, למעט רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה.

 

ומה באשר למקרה בו יש רישיון אך הנהג מפר הגבלה ברישיונו. כגון: רישיון ב' שנסע על רכב המצריך רישיון ג' (נסיעה ללא משקפים כאשר יש הגבלה).

עד שנת 2004 המבחן היה האם המעשה מגדיל את הסיכון התחבורתי.

 

דנ"א 10017/02 קרנית נ' מגדל

קובע ביהמ"ש שסע' 7 (3) יחול רק על תנאי הנוגע "למימד הפיזי של הרכב" כגון: משקלו, נפח מנוע, גודל הרכב.

ואולם, הוא לא יחול על הפרת תנאי אינדיבידואלי כגון: משקפים, מכשיר שמיעה, והגה כח. והפרת תנאים אלה לא תחשב כנסיעה ללא רישיון.

 

ס' 7 (4): מי שהרכב שימש לו או סייע בידו לביצוע פשע.

אין הכוונה לנסיעה פושעת (ע"פ חוקי התעבורה) אלא נסיעה לפשע כגון מכירת סמים וכיו"ב.

ולכן:

העבריין שניזוק – יכול לתבוע "רק" לפי פקנ"ז.

העבריין מת – תלויו זכאים לתבוע את המבטח (סע' 7ב).

 

סע' 7 (5): מי שנהג ברכב כשאין לו ביטוח, או כאשר הביטוח שהיה לו איננו מכסה את שימושו ברכב.

הנהג מתיר השימוש – אינם זכאים ע"פ פלת"ד.

תלוייהם – זכאים לתבוע את קרנית בלבד.

 

אם הנהג (בהיתר) אינו הבעלים וידע שאין כיסוי ביטוח – אינו זכאי ע"פ פלת"ד.

אם הנהג (בהיתר) אינו הבעלים ולא ידע שאין כיסוי ביטוחי – זכאי לתביעה ע"פ פלת"ד ויכול לתבוע את קרנית, שתחזור ותשתפה ממתיר השימוש (ובלבד שהביטוח לא פג תוך 30 יום מקרות התאונה).

 

סע' 7 (6): בעל הרכב או המחזיק בו שהתיר לאחר לנהוג ברכב (בלא כיסוי ביטוחי) ושנפגע בת"ד שאירעה באותה נהיגה בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו.

 

סע' זה מונע מצב שמתיר השימוש יתבע כנפגע למרות שהתיר נסיעה ללא ביטוח.

 

9           פיצויים – שיטת הידות והלכת הניכוי.

המקרה:

הבעל מרוויח – 20,000 ₪.

האשה – 10,000 ₪.

ולהם שני ילדים.

 

האשה נהרגה בת"ד.

 

עומדות כאן שתי תביעות:

התלויים – מספר הידות ת4 (נפשות) בצירוף יד משק הבית (5).

העיזבון – מספר הידות 4 בצירוף שתי ידות: יד החיסכון ויד משק הבית.

 

המטרה של שיטת הידות היא לחלץ מהי ידת הקיום של הנפגע ולהפחיתה.

9.1         תביעת התלויים.

סך המשכורות הנכנסות לבית הוא: 30,000 ₪.

הנוסחה: 6,000=30,000:5

היד שחולצה היא: 6,000 היא יד הנפטרת.

ולכן מפחיתים יד מהסכום שהכניסה האשה, קרי 4,000=10,000-6,000.

 

4,000 ₪ הוא הסכום המגיע לתלויים כפול 12 חודשים כפול מספר השנים עד הזמן שאמורה היתה למות.

כמובן שהפיצוי המגיע לילדים הוא עד שהם אמורים לצאת ממעגל תמיכת אמם, קרי גיל 18.

9.2         תביעת העיזבון

סך המשכורות הנכנסות לבית הוא: 30,000 ₪.

הנוסחה: 5,000=30,000:6

היד שחולצה היא: 5,000 יד הנפטרת.

מפחיתים יד זו מהסכום שהכניסה האשה, קרי 5,000=10,000-5,000.

 

5,000 ₪ הוא הסכום המגיע לעיזבון כפול 12 חודשים כפול מספר השנים עד צאת האשה לפנסיה.

9.3         הלכת הניכוי.

ברור שאם היורשים הם גם התלויים, הם לא יקבלו מהמזיק גם 4,000 ₪ לתלויים וגם 5,000 ₪ לעיזבון (כפל פיצוי).

כאן נכנסת הלכת הניכוי לפעולה וקובעת:

אם היורשים הם גם התלויים – הם יקבלו את הסכום הגבוה מבניהם, קרי 6,000 ₪.

 

ואולם אם המנוחה החליטה להוריש את הונה לעמותה לרווחת החתול,

ראשית התלויים יקבלו 4,000 ₪.

והיורשים יקבלו את היתרה – 1,000 ₪.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

10      סכימת תקיפה

 

 

 

 

11      מבחן לדוגמא:

שאלה א'

נחמה עובדת כמורה לכימיה לכתות י' בבית ספר תיכון הדסים בתל אביב. נחמה היא עובדת משרד החינוך. מבנה בית הספר נמצא בבעלות העיריה, והיא אחראית אף על תחזוקתו השוטפת.

במסגרת שיעור כימיה שנערך במעבדה, ערכה נחמה לתלמידיה ניסוי מעשי. במהלך השיעור החל להתפשט במעבדה ריח חריף ועידו, תלמיד הכתה בן ה-15, חש ברע ופונה לבית החולים.

להלן עובדות המקרה המפורטות. אנא, חוו דעתכם על הסוגיות המשפטיות העולות מהן. שימו לב: עליכם להתייחס לכל סעיף בנפרד [בהתאם להגבלת העמודים בכל סעיף]:

א. הניסוי נעשה על פי תוכנית לימודים של משרד החינוך, וכלל עריכת תרכובת של שתי מתכות שהובאו לכיתה על ידי המורה נחמה. הניסוי אוזכר בספר לימוד של משרד החינוך ללא התייחסות לסיכון שיש בו.

מחמת צינת החורף נמנעה נחמה מלפתוח את חלונות המעבדה. זאת בניגוד להוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך, הקובע כי ניסויים ייערכו בחלונות פתוחים. חרף היות העיריה מוסמכת בחיקוק להתקין במעבדות מסנן גזים, היא לא עשתה זאת מחמת העלות היקרה ואילוצי תקציב.

את מי יכול עידו לתבוע בנזיקין ובאלו עילות תביעה?

[בסעיף זה אין להתייחס להתנהגותו של עידו וגם לא לנושא מוצרים פגומים].

 

תשובה

ראשית נשאל מי התובע ואת מי.

במקרה דנן התובע הוא עידו נגד נחמה המורה, משרד החינוך ועיריית ת"א.

 

תביעה נגד נחמה

עקרונית ניתן לתבוע אותה ברשלנות והפח"ח.

רשלנות – 4 יסודות:

א. חוב"ז – מושגים וקונקרטית – טכנית ונורמטיבית מתקיימת.

ב. התרשלות – שיקולי מדיניות – מתקיימת.

ג. נזק – מתקיים.

ד. קש"ס – עובדתי – מבחן האלמלא – הדיווח מתקיים.

משפטי – ג' מבחנים (די באחד) מתקיימים.

 

הפח"ח – 6 יסודות.

1. חובה המוטלת על המזיק מכח חיקוק – כאן מדובר בחוזר מנכ"ל ולא בחיקוק ולכן לא התקיים תנאי זה.
2. החיקוק נועד לטובתו של המזיק – מתקיים.
3. הפרת החיקוק – התקיים.
4. קש"ס מתקיים (כמו ברשלנות).
5. הנזק שנגרם הוא מסוג הנזק שאליו כיון המחוקק – מתקיים.
6. החיקוק לא התכוון לשלול תביעה בהפח"ח – מתקיים.

 

ומאחר שהתנאי הראשון לא התקיים לא ניתן לתבוע בהפח"ח.

 

תביעה נ' משרד החינוך

משרד החינוך לא גורם זה שהרי מתקיים מבחן הצפיות, אין חסינות של עובד ציבור – שהרי זה לא תפקיד שלטוני ייחודי.

בחינת הסמכות שבשק"ד ע"פ הלכת לוי – הלכת שתיל קובעת מבחן מנהלי.

אחריות שילוחית:

ג' המבחנים של סע' 13 מתקיימים.

 

אחריות ישירה.

משרד החינוך לא כתב אזהרה על השימוש בחומרים.

בחינת הפרמטרים לרשלנות.

 

העירייה.

חסינות עובד ציבור – כנ"ל.

הפח"ח כנ"ל – חסר היסוד הראשון ולכן אין הפח"ח.

 

אם החלטנו שכולם רשלניים הרי שהם מעוולים במשותף והם חבים ביחד ולחוד.

 

שאלה 2

ב. בבדיקה רפואית שנערכה לעידו התברר כי כתוצאה מהחשיפה לחומרים במהלך הניסוי הוא סובל מנזק ריאתי קל, הגורם לקשיי נשימה. הרופא בחדר המיון החליט בהתאם לפרקטיקה המקובלת כי אין צורך בטיפול תרופתי, כיוון שככל הידוע בספרות הרפואית, שאיפת המתכות שבניסוי אינה עשויה לגרום לנזק קבוע לריאות, אלא לכל היותר לקשיי נשימה זמניים. כעבור זמן קצר החליט לשחרר את עידו.

12 שעות לאחר השחרור חש עידו בקשיי נשימה חזקים. הוא שב לבית החולים, אך הרופאים לא הצליחו להציל את ריאתו, והוא נותר עם נכות של 30%. מאוחר יותר התברר, כי עידו סבל מרגישות ריאתית מיוחדת החל מגיל צעיר (אך הדבר לא היה ידוע לרופא בחדר המיון). עוד התברר, כי בנסיבות העניין לא ניתן לקבוע האם הטיפול התרופתי (שלא ניתן לו על ידי הרופא) היה עשוי למנוע את הנזק שאירע לעידו או לא.

דונו באחריותו של הרופא לאור האמור בסעיף זה. [עמוד אחד]

[בסעיף זה אין לדון באחריות בית החולים ולא באחריות למוצרים פגומים]

 

תשובה

רשלנות – 4 יסודות:

נזק – מתקיים.

חוב"ז – מתקיימת.

רשלנות – האם זו פרקטיקה מקובלת פס"ד קליפורד.

קש"ס – עובדתי – הרופא לא ידע אך צפה נזק קל ע"פ קליפורד עקרון הגולגולת הדקה.

התובע לא הוכיח מעבר ל-50% – פתרון:

א. פיצוי לפי סיכוי – פס"ד דעקה ומלול.

            ב. נזק ראייתי – פס"ד נגר.

השופט ריבלין בד"נ מלול קובע שאין פיצוי לפי סיכוי אלא בהטיה נשנית.

קש"ס משפטי – ג' מבחנים (די באחד).

 

אשם תורם מצד הניזוק שלא דווח על הנזק שיש לו.

 

שאלה 3

ג. כעת הניחו כי משהחל הריח החריף להתפשט בכתה, יצאו מרבית התלמידים מהכיתה ואולם חרף הריח בחר עידו להישאר בכתה עד תום הניסוי. מהי ההשלכה שיש להתנהגותו זו של עידו על אחריות הגורמים השונים כלפיו בנזיקין?    [10 שורות] \

 

תשובה

שתי הגנות אפשריות:

1. הסתכנות מרצון שלה ג' תנאים:

א. התובע ידע את מצב הדברים שגרמו לנזק.

ב. חשף את עצמו למצב זה מרצונו.

ג. וויתר במפורש או מכללא על הפיצוי.

 

2. אשם תורם.

מביא להפחתה ולא לשלילה.

 

המחבר עו"ד ראובן ביטון